סגי נהור כתב:ודאי שיש מושג של פיקוח נפש מוראלי, כגון כל מה שהתירו ליולדת וכיו"ב כדי שתתיישב דעתה עליה.
אינני יודע מה ענין לאומיות לכאן.
בפשטות זה איננו נכון, אף שכך הגישה הציבורית המקובלת.
מוכח מההקשר בגמ' ומלשונות הראשונים שכל ההיתר של יתובי דעתא, הוא ישירות מחמת הסכנה שעלולה לאחוז אותה שמא לא יוכלו לטפל בה במקרה של תקלה, ולכאורה הוא המכונה אצלנו 'פאניקה'.
לגמ' היה ברור שהמשנה חידשה סיבה פרטית להיתר חילול שבת, שלא קשורה לעצם תקינות הלידה, והוא מצאה סיבה פרטית להתיר לחלל שבת, אך ברור שגם סיבה זו מעוגנת בהיתר הרגיל של חשש פיקו"נ, ואיננה דרשה מחודשת, כעין להתיר למול בשבת; ביאור הגמ' (שבת קכ"ח:) מילדין את האשה וכו', מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום, 'ומחללין עליה את השבת' - לאתויי מאי [=לאחר שאמרו שמיילדים את האשה מה נותר לרבות ב'מחללין עליה', כלומר עבור צורך פרטי שלה]? לאתויי הא דתנו רבנן אם היתה [=רק היא צריכה, באופן פרטי, לא המיילדת] צריכה לנר חבירתה [=הנמצאת שם כדי לתמוך בה, או המיילדת (סוף הגמ' מסתדר טוב יותר אם נאמר שחברתה היא המיילדת)] מדלקת לה את הנר... אמר מר אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר פשיטא [=פשוט שאם אין תאורה - ידליקו נר כחלק מצרכי הלידה, ולא כבקשה פרטית שלה], לא צריכא [=לחדש שיש צורך פרטי שלה לנר שאינו בעצם חלק מתהליך הלידה] בסומא [=שרק בסומא יתכן שהמיילדת מסתדרת עם מה שיש ואפילו הכי היולדת חוששת שמא אולי משהו יקרה, ולכן יש לה צורך פרטי לדעת שיש תאורה], מהו דתימא כיון דלא חזיא - אסור [=מאחר והמיילדת באמת מסתדרת ללא הנר, וכל הנר הוא רק לצורך הרגעת היולדת, סד"א שלא נתיר חילול שבת שאינו מועיל לעצם הלידה], קא משמע לן איתובי מיתבא דעתה [=התחדש שלעתים יש סיבה המתירה לחלל שבת גם כדי שהיולדת תרגע מהידיעה שאם תהיינה הפתעות - יוכלו לעשות את המקסימום, אף שהמיילדת מספיק מנוסה כדי להסתדר כך בכל מצב], סברא אי איכא מידי [=אם תהיה איזו תקלה] חזיא חבירתה ועבדה לי [=חברתה/המיילדת תוכל לטפל בי ביעילות המירבית, וידיעה זו תרגיע אותה שלא תלחֵץ].
וז"ל הראשונים והפוסקים: שיותר יכולה היולדת
להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה (תוס' שבת קכ"ח: ד"ה קמ"ל), ש"מ דמשום יתובי דעתא דחולה בעלמא מחללינן שבתא
במלתא דמסתכנא בה (רמב"ן תורת האדם שער המיחוש ענין הסכנה), יולדת שאמרנו שמחללין עליה את השבת לא סוף דבר למה שהוא נעשה לה לרפואה אלא אף במה שאינו נעשה אלא לישב את דעתה, כיצד היתה צריכה לנר... בכאן
מתוך פחדה יכולה להסתכן וצריך לישב את דעתה (מאירי שבת קכ"ח:), ואף על פי דהדלקת הנר עיקרה אינה לרפואה - אעפ"כ מחללין דקים להו לרבנן דיתובי דעתא דיולדת הוא
מילתא דמסתכנא בה בלא"ה (מ"ב ש"ל ד'), נראה, דהא דמותר לעשות מלאכה בשבת כדי ליישב דעת החולה, היינו היכי שהחולה חושש שלא יעשו לו צרכי הרפואה כפי הצורך... ואם אין דעתה מיושבת משום שחוששת שלא יעשו לה כל צרכי רפואה כפי הצורך - ו
חשש זה יכול להביא לידי סכנה, ולכן מותר לעשות מלאכה בשבת, אבל בנדון החת"ס דענין הפסת הדעת אינו בדבר הנצרך לרפואת השכיב מרע אלא שרוצה להקנות נכסיו כחפצו, והעדר ישוב הדעת אינו בגלל חששו שמא לא יעשו לו צרכי רפואה - הנה בכהאי גוונא אסור לעשות מלאכה בשבילו, דלא חיישינן שיבוא לידי סכנה, מכיון שאינו מתפחד שמא לא יעשו לו צרכי הרפואה (להורות נתן ה' כ"ז ז'), שמעתי ממו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין להתיר לחלל שבת כדי להביא לבית חולים גם את הבעל וגם סייעת, כי לייתובי דעתיה של היולדת די באחד מהם, ואף שהיולדת ממילא נוסעת, וצירוף הסייעת אינה מכבידה על המכונית, מ"מ יש כאן איסור תחומין, ואף שהיא רק איסור דרבנן, מ"מ
סייעת זה רק פינוק, ואין מחללין שבת עבור זה (חשוקי חמד ע"ז כ"ו.).