הסברים פשוטים למושגים למדניים

[איש טלז]

ראה בספר הישר לר"ת סי' תרטז' שביאר ענין סמך בהיתר [בהרחקת נזיקין] וכבר האריכו בזה האחרונים בכל מיני אנפי
אמנם שם פירש בפשיטות דאם קדם אחד זכה שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ עכ"ד

[עוד יהודי]

אם הבנתי נכון, ג"ז שייך.

דע, כי כל עדות שאפשר להתקיים כהלכתה אין מקבלים אותה אלא כהלכתה, וכל שאי אפשר לעמוד על עיקר העדות אלא מפי עד אחד או מפי אשה או מפי קרוב נאמין עד אחד, כמו שהאמינה אותו תורה בעגלה ערופה שלא תערף ובסוטה שלא תשתה בפ"ק ובפרק בתרא דסוטה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות. ואף בעדות אשה עד אחד נאמן אי מדאורייתא אי מדרבנן, והטעם בדבר הוא לפי שאי אפשר לעמוד על עיקרן של דברים בשני עדים. וכן הכשירו חכמים בעדות אשה בבכור וכדאמרינן בפרק עשרה יוחסין נאמנת חיה לומר זה יצא ראשון. ואמרינן תו התם ג' נאמנים על הבכור חיה ואמו ואביו חיה לאלתר אמו כל שבעה ואביו לעולם, וזה לפי שאי אפשר לעמוד על עדות זו [אלא על דרך זו]. ואמרינן נמי התם נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר, כלומר כשילדו הנשים כולן כאחת בבית אחד והאמננו החיה אפילו באיסורא דאורייתא. וכתבו המפרשים ז"ל עלה דלאו מדינא היא נאמנת אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב אי אפשר בענין אחר, וכן כתב הר"ן ז"ל ואחרים ז"ל. וכיון שכן בנדון הזה כיון שאי אפשר בענין אחר דנין אותו בדייני אותה העיר ומביאין ראיה מאותה העיר, וכדומה לזה כתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו.

הרמב"ם בפיה"מ וביד החזקה כתב לבאר מאי קמ"ל המשנה ב"ק יד' ב' שעבד פסול לעדות נזיקין. שס"ד כיון שהעבדים מצויים עם הבהמות הם יהיו נאמנים על נזקי הבהמות.

[איש טלז]

ראה ברמב"ן שמות כא' כב' כי בעבור שאין בוולדות היזק ניכר כי מי יודע אם יצליחו אמר הכתוב אע"פ שאין כאן ממון נשים עליהם עונש עכ"ד

[עושה חדשות]

אולי אפשר גם למצוא מקרים הפוכים הסברים למדנים למושגים פשוטים

מי לנו גדול ממגו, אשר בגמ' אמרי' "מה לי לשקר", והאחרו' הוכיחו שיסודו הוא כח הטענה וכו'.
ואעתיק לדוג' את לש' הברוך טעם בספרו שו"ת עטרת חכמים סי' כ -

כך מדות התורה דאף שטענת יש לי כנגדו אין להאמין מצד עצמו מ"מ כיון שיש עוד צד טענה להלוה להשתמט ולהיות נמצא זכאי נגד המלוה אנו דנין בכל אשר יטעון במתוך שיכול לומר כך ולפטור בזה מתביעות המלוה כמו בטענה אחרת שיכול לטעון ולדעת כמה פוסקים אמרי' אף מגו דלא שכיחא ומטענה טובה לטענה גרועה דשם אין צד אומדנות לומר מדטוענו כך ולא כך בודאי אומר אמת רק הטעם כנ"ל וזה כלל גדול בדיני מגו ורבים משבשים לומר וסוברים כשיש מגו הוי כאילו ע"ז יש אומד דעת שטוען אמת וחבירו משקר.

אולי יש צד ש'מיגו' זה תקנה דרבנן?

תמים דעים.png (36.93 KiB) נצפה 7489 פעמים

[עושה חדשות]

ביאור קנין חליפין, מאירי ב"מ מה:
...וענינו שכשם שהוא מקנה לו דבר זה בלב שלם ובלא שום סיג כך יהא הוא מוכר לו אותו דבר בלא שום סיג והערמה ומכיון שקנה המוכר אותו כלי או סודר בהגבהה או במשיכה לפי מה שהוא נקנה אותו דבר הנמכר לבעל הסודר אף על פי שלא משכו ושלא נתן דמים ואין אחד מהם יכול לחזור בו...

[עושה חדשות]

כל בו סי' מה - נשים כיון שהן חייבות שאף הן היו באותו הנס י"ל שמוציאות אף האנשים ואעפ"כ אין ראוי להשלים בהן עשרה דכל מקום שהצריכו עשרה אנשים בעינן, והבעל עשרת הדברות כתב שאין נשים מוציאות אנשים בקריאתם והטעם משום דקול באשה ערוה, ואף על גב דמדליקות נר חנוכה ומברכות לא דמי לפי שאין צורך שיהיו שם האנשים בעת ההדלקה.

[עושה חדשות]

הסבר דין קבוע.png (68.41 KiB) נצפה 7420 פעמים

עין זוכר להחיד''א.png (21.82 KiB) נצפה 7418 פעמים

[עושה חדשות]

מפי כתבם - קבוע.png (173.46 KiB) נצפה 7408 פעמים

[עושה חדשות]

למה מרור בזה"ז דרבנן?

ספר הבתים - מצוה קנא.png (26.25 KiB) נצפה 7384 פעמים

[עושה חדשות]

אולי יש צד ש'מיגו' זה תקנה דרבנן?

תמים דעים.png (36.93 KiB) נצפה 7339 פעמים

שיטה זו מובאת גם במאירי ב"ב דף ע, ז"ל "ומן הדין לא היה לנו להאמינו בהחזרתי אלא מתוך שאם רצה אמר נאנסו וכל דין מגו מדברי סופרים", וצ"ע. (ובגמ' שהק' מפני מה אמרה תורה מוב"מ ישבע הרי פי' הרבה ראש' שהקו' היא מצד מגו, וכו').

[אבי 1000]

בעניין מיגו

במקרה הזה נראה זה שייך לקטגוריה של דברים מסובכים שנהפכים למסובכים יותר ולא לכותרת האשכול.

מבואר בש"ס כמה פעמים שמיגו שייך בדבר תורה
ע' כתובות כ"ב. לגבי פה שאסר.
כתובות י"ג לגבי אישה שנאמנת באיסורי תורהע" מיגו .
בידו שבפשיטות הוא דומה למיגו שהבעל שאמר גרשתי נאמן.
ועוד כהנא וכהנא גבי מיגו בעדים ומיגו באב שאומר קדשתי את בתי קידושין ס"ד.

ולכן נראה שכוונתם רק במקום שבועה ששם אין לו נאמנות גמורה אלא ע"י שבועה השומרים ובזה סברי שלא שייך מיגו דבר תורה להעביר השבועה ואין זה אלא תקנת חכמים.

[עושה חדשות]

ואני אומר שמלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן אלא שוכרין אחרים לעשותן לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו לפי שאינה מלאכת עבדים אלא אף האדונים עושין אותה ולזה כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים הרבה דרך לעשותה על ידי אחרים כגון הברירה והקצירה והטחינה וההרקדה אבל האפיה והלישה והשחיטה והבשול אין אדם מכין מהן לימים הרבה ורוב בני אדם עושין אותן לעצמן

[פרי יהושע]

ומה ההסבר הלמדני?.

[עושה חדשות]

מהרש"א סנהד' סד:
ומזה נראה לתת טעם הא דאמרינן בכל דוכתא דאין עונשין מן הדין אף על גב דק"ו מדה היא בתורה מכ"מ אין לדון כן לענין עונש דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה וק"ל:

[סעדיה]

מהרש"א סנהד' סד:
ומזה נראה לתת טעם הא דאמרינן בכל דוכתא דאין עונשין מן הדין אף על גב דק"ו מדה היא בתורה מכ"מ אין לדון כן לענין עונש דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה וק"ל:

וע"ע מש"כ בזה רבנו הפמ"ג בגינת וורדים כלל א'

[אבי 1000]

מהרש"א סנהד' סד:
ומזה נראה לתת טעם הא דאמרינן בכל דוכתא דאין עונשין מן הדין אף על גב דק"ו מדה היא בתורה מכ"מ אין לדון כן לענין עונש דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה וק"ל:

ע' ראשונים ריש בב"ק גבי עונשין מן הדין בממון.

כמדומני שלא זה לא הסבר כ"כ פשוט.

כי זה כולל בתוכו הנחה שאם לא מתכפר לו אזי לא ניתן לו אפי' את העונש הקל ויצא פטור בלא כלום.

ההסבר הלמדני במקרה זה הוא כלל בסיסי בחשיבות הנכתב בתורה מול הנלמד מהדרש ובמקרה הזה הוא עקרוני יותר.

[עושה חדשות]

ז"ל הפמ"ג שם -
... נמצינו למידין דשלש טעמים יש בדבר דאין עונשין ומזהירין מדין קל וחומר. האחד דשמא יש איזה פירכא, ולפי טעם זה אף בממון אין ראוי להעניש מקל וחומר, ועיין בתוס' בבא קמא דף ב' [ע"א] בד"ה ולא זה וזה שכתבו: במכלתין תניא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב כו' אלא שאין עונשין מן הדין הרי אף בעונש ממון אין עונשין, ומיהו כפי הנראה דהתם לאו מקולא וחומרא הוא דיליף לה, שהרי בכלל מאתים מנה. הטעם השני דכך הוא הסבה להעלותו להלמד מדריגה אחת ולא יותר דהיינו ב' מדריגות. הטעם השלישי הוא מה שכתב מהרש"א ז"ל, דהיא הנותנת שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שיתכפר לו בעונש קל כזה וכדכתיבנא כאן. ואני אומר דכולהו טעמים אמיתיים וצריכי ...

[עושה חדשות]

ב"י חו"מ סי' פ -
וכתב הרמ"ה וכו'. נראה לי דהכי קאמר הני מילי שאם יכול לזכות בדין בטענה ראשונה יכול לחזור ולטעון היכא דלא אתו סהדי בתר הכי אבל אתו סהדי בתר הכי לא משגחינן בטענה בתרייתא משום דאמרינן מה שחזר בו מטענה ראשונה לפי שהיה יודע שיש עדים בדבר ואולי יבואו ויכחישוהו:

[פרי יהושע]

ריטב"א נידה ס"א ב' [הובא ע"י הערב באשכול השוואות], לעניין הסוגי' של מצות בטלות או אינן בטלות לעת"ל, משיג על הרשב"א שמשווה איסור ספיה למת כאיסור ספיה לקטן, דהלא שאני קטן שמחויב בו בחינוך, ומבואר שסבר שאיסור ספיה הוא מדין חינוך, ולא כפי הלמדנים שמבינים שאיסור ספיה הוא איסור עצמאי, ומחמת עצם החפצא דאיסורא ולקטן נמי איכא חפצא דאיסורא, [ודעת הרשב"א יש לבארה לא כך ולא כך, אלא מחמת הגברא המספה ויש להאריך].

[עושה חדשות]

ואני אומר שמלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן אלא שוכרין אחרים לעשותן לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו לפי שאינה מלאכת עבדים אלא אף האדונים עושין אותה ולזה כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים הרבה דרך לעשותה על ידי אחרים כגון הברירה והקצירה והטחינה וההרקדה אבל האפיה והלישה והשחיטה והבשול אין אדם מכין מהן לימים הרבה ורוב בני אדם עושין אותן לעצמן

ראה עוד במצורף, את ביאור רבינו דוד כוכבי בטעם שהתירה התורה מלאכת אוכל נפש.
(ויש שם בונוס נוסף - שבועות זה זמן של... תשובה!)

ספר הבתים - אזהרה שכט.png (39.5 KiB) נצפה 7133 פעמים

[עושה חדשות]

ומסקינן טעמא דב"ה משום שהותרה הוצאה לצורך הנאת הגוף הותרה נמי שלא לצורך הנאת הגוף אך שיהיה להנאת הנשמה פי' מתוך וכו' מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד היתר הנאת הגוף אתה למד היתר הנאת הנשמה דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב פי' שיהנה לכל נפש כאשר פירשתי למעלה בסמוך וכל הגוף נקראת נפש כדכתיב שובי נפשי למנוחייכי וכתיב והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים...

[אבי'ב]

ידועות חקירות האחרונים בגדר חפצא וגברא, ואיזו מצוות ישנם שהם בחפצא, ומקור החקירה הוא בגמ' נדרים ב:, ששם מבואר החילוק בין נדר דמתסר חפצא עליה, לשבועה שאסר נפשיה מן חפצא. ופשטות לשון הר"ן שם 'כלומר שאוסר הככר עליו ואומר אכילת כיכר זה עלי לאפוקי שבועה שאסר נפשיה מן חפצא' שכל החילוקהוא בלשון הנודר - היינו אם נושא המשפט הוא הגברא 'שבועה שלא אוכל' או החפצא 'הרי החפץ אסור', אך מצד חלות ואופי האיסור אין בזה שום חילוק. וכן ברור מלשון המיוחס לרש"י שם, וכן פשוט בלשון התוספות שם (וכן נראה לומר בשיטת הרא"ש). אך הריטב"א (נדרים יג: ד"ה ורמינהי) כן מפרש כחילוק יסודי.

[עושה חדשות]

אבל מצוות עשה - לא נתבאר שכר כל אחת מהן מהו אצל ה', עד שנדע מה מהן יותר חשוב ומה מהן למטה מזה, אלא ציוה לעשות מעשה פלוני ופלוני, ולא ייודע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל ה', ולפיכך ראוי להשתדל בכולן. ומפני זה העיקר אמרו: "העוסק במצוה פטור מן המצוה", מבלי הקשה בין המצוה אשר הוא עוסק בעשייתה והאחרת אשר תחלוף ממנו. ולזה גם כן אמרו: "אין מעבירין על המצוות", רצונו לומר: אם הזדמן לך מעשה מצוה, אל תעבור ממנו ותניחנו כדי לעשות מצוה אחרת. אחר כן אמר: ואף על פי שלא התבאר שיעור חיבוב מצוה על מצוה - יש שם דרך הקשה, וזה, שכל מצות עשה שתמצא שחייב בעבירה עליה חיוב גדול - תדע שבקיומה גם כן שכר גדול. משל זה, שהמילה וקרבן פסח ושביתה בשביעי ועשיית מעקה, כל אלו מצוות עשה, אבל חייב אשר יעשה מלאכה בשבת סקילה, ואשר יבטל המילה או הקרבן במועדו כרת, ואשר ישים דמים בביתו לאו, והוא אומרו: "לא תשים דמים". ומזה תדע ששכר שביתה בשבת גדול מאד, יותר משכר המילה, וששכר המילה גדול אצל ה' משכר עשיית מעקה. וזה הוא ענין אומרו הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה.

האם במצוות שמפורט שכרם, (מילה פסח וכו'), לא נוהג הכלל של 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'?

[עושה חדשות]

ברכות נא. "במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד וליברך תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה דרבי יוסי בר אבין משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך", והיינו דלכתחילה אסור לברך כשפיו אינו ריקן, והביאו קרא דימלא פי תהילתך.
ובפשטות רגילים לפרש דאי"ז כבוד לברכה כשהפה אינו מלא בה אלא בדברים אחרים.
ואמנם ז"ל ת' רבינו יונה בברכות -

אם הביאו להם יין בתוך הסעודה צריך כל אחד ואחד שיברך על היין לעצמו ומפרש בגמ' טעמא מפני שאין בית הבליעה פנוי ופי' רש"י ז"ל שמתוך שאוכלין אינם משימין לבם לברכה שאומר לפיכך אינם יוצאין באותה ברכה וצריך כל אחד ואחד לברך ואין זה נראה שאע"פ שאוכלין יכולין לשמוע הברכה. ויש מפרשים שמתוך שאין בית הבליעה פנוי אין יכולין לצאת בעניית אמן משום שנא' ימלא פי תהלתך ואם אומר אותו בעוד שאוכל נמצא שאין אומר אותו כראוי וזה הפירוש הוא נכון אבל לא מהטעם שלהם שמילה אחת יכול לאומרה כראוי אם ירצה ואף על פי שהמאכל בפיו אלא ודאי הנכון הוא מפני שאינם יכולים לענות אמן מפני הסכנה.

ונראה מדבריו שזאת רק בעיה טכנית מחמת הקושי בהיגוי.

האם יש מקורות להבין אחרת?

[ההוא דאמר]

ידועות חקירות האחרונים בגדר חפצא וגברא, ואיזו מצוות ישנם שהם בחפצא, ומקור החקירה הוא בגמ' נדרים ב:, ששם מבואר החילוק בין נדר דמתסר חפצא עליה, לשבועה שאסר נפשיה מן חפצא. ופשטות לשון הר"ן שם 'כלומר שאוסר הככר עליו ואומר אכילת כיכר זה עלי לאפוקי שבועה שאסר נפשיה מן חפצא' שכל החילוקהוא בלשון הנודר - היינו אם נושא המשפט הוא הגברא 'שבועה שלא אוכל' או החפצא 'הרי החפץ אסור', אך מצד חלות ואופי האיסור אין בזה שום חילוק. וכן ברור מלשון המיוחס לרש"י שם, וכן פשוט בלשון התוספות שם (וכן נראה לומר בשיטת הרא"ש). אך הריטב"א (נדרים יג: ד"ה ורמינהי) כן מפרש כחילוק יסודי.

עיין בחידושי הגרש"ש ריש נדרים דברים נפלאים בזה, בהגדרת חפצא וגברא, שאינה כתפיסה הפשוטה, ורק לשם הדוגמה, לדבריו [וכן מפורש בראשונים] 'חזיר' אינו איסור חפצא - אלא למרבה התדהמה 'איסור גברא'.
ויתכן שהדברים יותר יובנו בשיעורי הגרש"ש ריש נדרים שהובאו בספר הזיכרון להגר"ח שמולאביץ.

[סגי נהור]

ידועות חקירות האחרונים בגדר חפצא וגברא, ואיזו מצוות ישנם שהם בחפצא, ומקור החקירה הוא בגמ' נדרים ב:, ששם מבואר החילוק בין נדר דמתסר חפצא עליה, לשבועה שאסר נפשיה מן חפצא. ופשטות לשון הר"ן שם 'כלומר שאוסר הככר עליו ואומר אכילת כיכר זה עלי לאפוקי שבועה שאסר נפשיה מן חפצא' שכל החילוקהוא בלשון הנודר - היינו אם נושא המשפט הוא הגברא 'שבועה שלא אוכל' או החפצא 'הרי החפץ אסור', אך מצד חלות ואופי האיסור אין בזה שום חילוק. וכן ברור מלשון המיוחס לרש"י שם, וכן פשוט בלשון התוספות שם (וכן נראה לומר בשיטת הרא"ש). אך הריטב"א (נדרים יג: ד"ה ורמינהי) כן מפרש כחילוק יסודי.

עיין בחידושי הגרש"ש ריש נדרים דברים נפלאים בזה, בהגדרת חפצא וגברא, שאינה כתפיסה הפשוטה, ורק לשם הדוגמה, לדבריו [וכן מפורש בראשונים] 'חזיר' אינו איסור חפצא - אלא למרבה התדהמה 'איסור גברא'.
ויתכן שהדברים יותר יובנו בשיעורי הגרש"ש ריש נדרים שהובאו בספר הזיכרון להגר"ח שמולאביץ.

זו אינה הפשטות, ובראשונים אחרים מפורש להפך, ראה כאן ואילך.

[עושה חדשות]

פסול 'חצי דבר' לעדות; בשו"ת פני משה ביאר טעמו משום דהעד אינו ירא כ"כ לשקר כאשר אין הדבר נחתך על פיו.

[מקדש מלך]

ריטב"א נידה ס"א ב' [הובא ע"י הערב באשכול השוואות], לעניין הסוגי' של מצות בטלות או אינן בטלות לעת"ל, משיג על הרשב"א שמשווה איסור ספיה למת כאיסור ספיה לקטן, דהלא שאני קטן שמחויב בו בחינוך, ומבואר שסבר שאיסור ספיה הוא מדין חינוך, ולא כפי הלמדנים שמבינים שאיסור ספיה הוא איסור עצמאי, ומחמת עצם החפצא דאיסורא ולקטן נמי איכא חפצא דאיסורא, [ודעת הרשב"א יש לבארה לא כך ולא כך, אלא מחמת הגברא המספה ויש להאריך].

לפני הרבה שנים יצא לי שזה הטעם שמתירים ספייה לקטן ביום כיפור, כיון שאין לנו עניין לחנכו. ואיני זוכר כעת הפרטים.

[עושה חדשות]

רמב"ם הל' שאר אבוה"ט פט"ז -

מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה בר"ה, שהרי הציבור עושין פסח בטומאה בזמן שהטמאים מרובין אם טומאה ודאית נדחית מפניהן קל וחומר לספק טומאה

ואמנם הדבר תלוי בשי' הר"מ בענין זה, וכפי שנתבארה כאן - forums/viewtopic.php?f=17&t=24073&hilit#p240945
וע"ע בהודעה זו - forums/viewtopic.php?f=17&t=24062&p=286059#p286056 כיצד פירש הב"ח את הדין של "יש בו דעת להישאל", ובהודעה הבאה אחריה מה פי' הר"מ בדין הטהרה בהזאת מי פרה מחלון של רבים.

הנה מקור ד' הרמב"ם הוא בתוספתא טהרות פ"ו -

שאלו את בן זומא מפני מה ספק רשות היחיד טמא אמר להם סוטה מה היא לבעלה ודאי או ספק אמרו לו ספק אמר להן מצינו שהיא אסורה לבעלה ומכאן אתה דן לשרץ מה כאן רשות היחיד אף להלן רשות היחיד מה כאן שיש בו דעת לשאול אף להלן דבר שיש בו דעת לשאול מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לשאול ברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספקו טהור ומפני מה ספק רשות הרבים טהור אמר להן מצינו שהצבור עושה את הפסח בטומאה בזמן שרובן טמאין ואם טומאה ודאית התרוה לצבור קל וחומר לספק טמאה רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני מה ספק רשות היחיד טמא וספק רשות הרבים טהור מפני שאיפשר לשאול ליחיד ואי אפשר לשאול לרבים

והעירו במקו"צ שהרמב"ם שינה מ"הותרה" ל"דחויה" וכפי שיטתו שהטומאה דחויה היא בציבור אבל לא הותרה. (וצע"ק).

עכ"פ הנה רשב"ג ביאר לן את טעם וגדר הדין של ספ"ט ברה"י ורה"ר, וזה מתאים עם הבנת הב"ח בדין "יש בו דעת לישאל", וכן מועיל קצת להבנת ד' הר"מ בנוגע להזאה מחלון של רבים.

כעת ראיתי בס' ציוני דעת עמ"ס טהרות סי' ט אריכות רבה בביאור הדין של אבד"ל, בכו"כ אופנים.

[שומע ומשמיע]

ידועות חקירות האחרונים בגדר חפצא וגברא, ואיזו מצוות ישנם שהם בחפצא, ומקור החקירה הוא בגמ' נדרים ב:, ששם מבואר החילוק בין נדר דמתסר חפצא עליה, לשבועה שאסר נפשיה מן חפצא. ופשטות לשון הר"ן שם 'כלומר שאוסר הככר עליו ואומר אכילת כיכר זה עלי לאפוקי שבועה שאסר נפשיה מן חפצא' שכל החילוקהוא בלשון הנודר - היינו אם נושא המשפט הוא הגברא 'שבועה שלא אוכל' או החפצא 'הרי החפץ אסור', אך מצד חלות ואופי האיסור אין בזה שום חילוק. וכן ברור מלשון המיוחס לרש"י שם, וכן פשוט בלשון התוספות שם (וכן נראה לומר בשיטת הרא"ש). אך הריטב"א (נדרים יג: ד"ה ורמינהי) כן מפרש כחילוק יסודי.

אבל בר"ן על הרי"ף בשבועות כ. מבוארר שהוא כן חילוק עקרוני, וכן בר"ן נדרים יח.

[ארזי הלבנון]

'אין מיעוט אחר מיעוט, אלא לרבות' - במסילה העולה [ר"י שילת], סוף מסכת מכות.

[חוות דעת]

דברי התוס' הידועים בב"ק יז:

זרק כלי מראש הגג כו' - נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח"נ וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו.

וההסבר כידוע, בחפצא/לא בחפצא... אבל בכנה"ג מבו' דהחילוק הוא האם הנזק ודאי או לא ברי היזקא, וכמדומני שיש לביאור זה מקורות רבים ונאמנים.

איפה הכנה"ג?

ידוע לך עוד מקורות בזה?

[עושה חדשות]

מה טעם הפטור של
'שנים שעשו'?
'מקלקל'?
'מלאכה שאינה צריכה לגופה'?
כי זה לא מצוי, ולא הוזהרנו אלא על דבר המצוי.

ספר הבתים.jpg (107.22 KiB) נצפה 4445 פעמים

[עושה חדשות]

תשובת הראב"ד -
ומה שאמרו במים ראשונים שצריכין כלי וכח אדם לא ידעתי מאין יצא להם, ואיפשר כי הכלי למדוהו מקדוש ידים ורגלים שהיה מן הכיור, אבל כח אדם לא ידעתי מאין, ונ"ל משום דלא איפשר הוא, שא"א לרביעית אם לא יבאו מכח אדם שלא יתפזר ממנו לבטלה ונמצא רביעית חסר מעל גבי ידיו. וכן נ"ל על תשעה קבין שאמרו לטבילת בעל קרי שמצותן בנטילה ולא בטבילה כדאיתא בכריתות שהן צריכין שיבואו עליו מכח אדם, שאל"כ א"א שלא יתפזר מהם לבטלה ונמצאו תשעה קבין חסרים, והחכם יבין.

[עזריאל ברגר]

תשובת הראב"ד -
ומה שאמרו במים ראשונים שצריכין כלי וכח אדם לא ידעתי מאין יצא להם, ואיפשר כי הכלי למדוהו מקדוש ידים ורגלים שהיה מן הכיור, אבל כח אדם לא ידעתי מאין, ונ"ל משום דלא איפשר הוא, שא"א לרביעית אם לא יבאו מכח אדם שלא יתפזר ממנו לבטלה ונמצא רביעית חסר מעל גבי ידיו. וכן נ"ל על תשעה קבין שאמרו לטבילת בעל קרי שמצותן בנטילה ולא בטבילה כדאיתא בכריתות שהן צריכין שיבואו עליו מכח אדם, שאל"כ א"א שלא יתפזר מהם לבטלה ונמצאו תשעה קבין חסרים, והחכם יבין.

א. איפה נמצאת התשובה הזאת?
ב. יש מה להקשות על דבריו, שלכאורה עפ"ז לא היה הבדל בין כחו לבין כח כחו וכו'.