הודעהעל ידי שמואל דוד » ו' אוגוסט 23, 2019 7:42 pm
עוד תשובה מחכ״א שליט״א
נראה דמה דרש"י האריך מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר וכו'. טעמו הוא, כיון שמקור דבריו של מאור עינינו רש"י זיע"א, הוא מהספרי (פ' עקב יא, יט) לדבר בם, מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון הקדש. ולכאורה ממאי דקאמר "לדבר בם", ולא "והגית בו", משמע שגם הדיבור עצמו מצוה. דהיינו הדיבור בלשון הקדש. וכ"כ בביאורי הגר"א (יו"ד סי' רמה סק"י) בשם הספרי, לדבר בם, ומכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר וכו'. ע"ש. ולפי האי טעמא, נראה דרש"י הוסיף דברי הספרי, כדי לחדש לנו, שמצוה היא ללמד לילד את הדיבור בלשון הקודש,וגם למצוה יחשב. וכן הוא בתוספתא (פ"א דחגיגה ה"ג) יודע לדבר, אביו מלמדו שמע, ותורה, ולשון קדש. ובתלמוד ירושלמי (פ"ג דסוכה הי"ב) הגירסא: "אביו מלמדו לשון תורה". וכתב הרב יפה עינים (סוכה מב.) דרצה לומר לשון הקדש. שוב מצאתי להרה"ג רבי מנשה קראוס, בשו"ת שיח משה (סימן כב) שכתב כן וז"ל: "והלשון של מכאן אמרו שכתוב בספרי וברש"י, לא בא מכח דרשת הלשון או יתור הלשון שבתורה, אלא קאי על הפשט הכתוב , שהלשון לדבר בם, אינה מרמזת בשום אופן על הלשון של בני אדם. דתיבת בם, קאי על דברי תורה, אלא קאי על הציווי שאביו מצווה ללמד את בנו תורה. מכאן יש ללמוד, שמחויב ג"כ ללמדו לשון הקודש, כדי להקל עליו לימוד התורה, באמצעות הבנת הלשון של תורה". ע"ש. גם הגאון תורה תמימה (פ' עקב יא, יט, אות נב) נטה בדרך זו ופירש כן. ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"ץ חיות בספרו אמרי בינה (ספ"ב בהערה) ע"ש. ומה שלא נזכר בתלמוד בבלי בסוכה (מב.) לגבי קטן היודע לדבר, "אביו לומדו תורה וקריאת שמע". ולא נזכר שמדבר עמו בלשון הקדש. ולכאורה אמאי השמיטו "לשון הקדש". ונראה על פי מה שראיתי להגאון חתם סופר (בהגהותיו לשלחן ערוך או"ח סי' פה סק"ב) שבבבל, כיון שהיתה מלאה גילולים, העדיפו שלא לדבר בלשון הקדש. ע"ש. וע"ע בשו"ת חתם סופר ח"ו (בליקוטים סי' פד) ע"ש. ולפי זה כיון שהגמרא בסוכה מיירי בבבל, ושם לא דיברו בלשון הקדש, לכן השמיטו דין זה. וראיה לדבר מ"ש בירושלמי (פ"א דשבת סוף ה"ג, ופ"ג דשקלים סוף ה"ג): "רבי מאיר אומר, כל מי שקבוע בארץ ישראל, ומדבר לשון הקודש, ואוכל פירותיו בטהרה, וקורא ק"ש בבקר ובערב, יהיה מבושר שבן עולם הבא הוא". וכתב הרב קרבן העדה (שם): "הוא טהרת המקום, אוכל פירותיו בטהרה טהרת הגוף. מדבר בלשון הקודש, שגורם טהרת הנפש, וק"ש הוא עיקר טהרת הנשמה. ע"ש. הא קמן, דארץ ישראל יש בה חשיבות גדולה לדבר בלשון הקדש. לכן בירושלמי הזכירו: "לשון הקודש". משא"כ בבבלי, ששם לא דיברו בלשון הקודש, אלא ארמית, לכן לא הזכירו . ומה שלא הביא הרמב"ם דין זה, הנה גם בתורה תמימה הנ"ל, דן בזה בהשמטת הרמב"ם, חיוב לימוד לשון הקדש בבבלי. והנה הגאון רבי דוד פארדו בחסדי דוד (על התוספתא דחגיגה שם) כתב: "בגמ' סוכה (דף מ"ב ע"א) הכי גרסינן, אביו מלמדו תורה וקריאת שמע ותו לא. ומפרש בגמ' דקריאת שמע היינו פסוק ראשון. ותורה, היינו פסוק תורה צוה לנו, וכאן בתוספתא הוסיף לימוד לשון הקודש. ואהך מתניתא נראה דסמך הרמב"ם (בפ"ק מהל' תלמוד תורה ה"ו) שהוסיף "ואח"כ מלמדו מעט פסוקים פסוקים". ע"ש. וע"ע להרה"ג מהר"א גרוסמן בספרו ודרשת וחקרת (על התורה ) שהביא דברי הרב חסדי דוד פארדו הנ"ל, וכתב לחזק דבריו, וליישב מה שהביא הרמב"ם בפירוש המשניות באבות הנ"ל, מצות לימוד לשון הקדש, ובספרו היד החזקה לא הביאו. ע"ש. ועוד נראה מה שכתב הרמב"ם (בפ"א מה' תלמוד תורה ה"ו): "מלמדו מעט פסוקים". כלומר דע"י הפסוקים ילמד לשון הקדש, כיון שכל הטעם של מצות לימוד לשון הקדש, הוא בכדי להבין התורה שנתנה בלשון הקדש. ומהאי טעמא, נתן לנו הרמב"ם סדר ללימוד לשון הקדש, שעל ידו נדע הלימוד של פסוקי התורה. ודברי הרמב"ם נראים מכוונים לדברי הספרי והתוספתא והירושלמי הנ"ל, שמצוה עליו ללמוד לשון הקדש כדי שיוכל ללמוד תורה.
ולשאלתו מדוע בתחילה כתב יודע לדבר, ואח"כ מתחיל לדבר. נראה כי בתחילה ידע לשון הקודש, ואח"כ יתחיל לדבר בלשון הקודש אף על פי שאינו מבין. ועיין להרב עמק הנצי"ב (שם) ע"ש.
ולשאלתו מדוע משיח עמו בלשון הקודש, האם כדי שיהיה רגיל בלשון הקודש. הנה ברור דצריך לדעת לשון הקודש כדי שיוכל להבין דברי תורה. ולדעת הרמב"ם (בפירוש המשניות פ"ב דאבות מ"א) הוי זהיר במצוה קלה, שראוי להזהר במצוה שיחשוב בה שהיא קלה, כגון שמחת הרגל ולמידת לשון הקודש. ע"ש. ועיין להרב תקלין חדתין בפירושו לירושלמי הנ"ל שכתב: "ומדבר בלשון הקודש, תיקון שלימות הרוח שממנו יסוד הדיבור, ולשון הקודש פנימיות קדושה יש בו". ע"ש. ויש להאריך בענין זה של טהרת לימוד לשון הקודש ואכמ"ל יותר.