'שמחת בית השואבה' הגיונות וביאורים

[נוטר הכרמים]

חמש עשרה מעלות שבמקדש וחמש עשרה שיר המעלות שבתהילים – שם י"ה

[א] תנן בסוכה (נא, ב),

והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמש עשרה (מעלות) שבתהלים, שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה. ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושני חצוצרות בידיהן. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו.

ופירש מהרש"א בח"א עומק הענין של ט"ו המעלות וט"ו שיר המעלות שבתהילים, וז"ל,

עשו זה בשמחת בית השואבה במצות ניסוך המים ע"פ מ"ש לקמן דט"ו מעלות דאמרן דוד שבהן העלה מי התהום ט"ו אלף גרמידי שהיו יורדין מתחלה כ"כ ע"י השם ששדי ביה. והשתא במצות ניסוך המים כדי שיתברכו לנו מי התהום כדאיתא במסכת תעניות וכמש"ל יש לנו להזכיר זה הענין, ובט"ו מעלות העזרה העשוין על כוונה זו של ט"ו מעלות שבתהלים כדלקמן. ועל כוונה זו אמרו דשני כהנים היו עומדים בשער העליון על מעלה העליונה ותקעו כו' ואח"כ למעלה עשירית ותקעו אי דנחית חמשא וקאי על י' ואי דנחית עשרה וקאי על חמשא כדלקמן היינו נמי לרמוז על שם י"ה במספר המעלות ט"ו דהוה שדי ביה להעמיד התהום שלא ישטוף לעלמא כדלקמן, וזה שאומרים שם, זה ואנו לי"ה עינינו ודו"ק.

ומבואר בדברי מהרש"א שמנין ט"ו מישך שייכא לשם י'ה שהוא במנין ט"ו, וע"ז קאי המשך דברי המשנה, הגיעו לשער היוצא ממזרח, הפכו פניהן ממזרח למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה, ומשתחוים קדמה לשמש, ואנו ליה עינינו. רבי יהודה אומר היו שונין ואומרין אנו ליה וליה עינינו.

ויש להבין שייכות שם זה במסוים לכאן, וביותר לפי מה שכתב רבי עמנואל חי ריקי בעל משנת חכמים בפירושו 'הון עשיר', וז"ל, ובזה היו מחלקים מספר המעלות ליוד והא, והיינו י"ה, שהיו מזכירים שם זה ומודים ומשבחים לו. וכוונתו שבכך שהיו עומדים על מעלה עשירית, היו מתכוונים לחלק שם זה לשנים, יו"ד וה"א, וצ"ב.

ומצינו בזה הרחבת דברים בערוך לנר, וז"ל,

ומה שכוונו דוקא לשם זה י"ל כיון דאמרינן במנחות (כט ב) דבשם זה נברא העה"ז והעה"ב ויליף מבי' ד' צור עולמים. ועוד י"ל כיון דבבית שני לא היו גאולתם שלמה כנראה מהמזמורים שאמרו בחג כדאמרינן לקמן (נה א) וכתיב כי יד על כס י' שבזה"ז אין השם שלם עד שימחה עמלק וזה שאמרו לי' עיננו שימלא השם הזה ויגאלנו גאולה שלמה ולכן תקעו על מעלה העשירית לחלק העשרה מן החמשה ולרמז על שם של י' ה'.

והדברים סתומים ואינם מפורשים דיים.

[נוטר הכרמים]

בכיית המים התחתונים - אנן בעיין למהוי קדם מלכא!

[ב] ונראה להרחיב מעט בענין ניסוך המים ושמחת בית השואבה, דהנה איתא במדרש מעשה בראשית (מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין) ונמצא בתוך רזיאל המלאך):

ארכו של עולם מהלך ת"ק שנה וב' שנים, ורחבו מהלך ת"ק שנה, וי"א עגול הוא וים הגדול חוזר לעולם כלו, וכלו כמין כיפה ועמודין בכלו, והעולם כלו על סופים (סנפירים) של לויתן עומד ולויתן שוכן במים התחתונים כמו דג טהור בתוך הים, ומים התחתונים על מימי בראשית כמעין קטן על שפת הים, ומימי בראשית עומדין על מימי אוקינוס כמעין קטן על שפת הים, ואוקינוס עומד על מים הבוכים כמעין קטן על שפת הים. ולמה נקראו שמם מים הבוכים? לפי שבשעה שפלג הקדוש ברוך הוא את המים, מהם לקח למעלה ומהם נתן למטה, המים שנתן למטה היו מתרגשים ומיללים וצווחים וקוראים ובוכים ואמרו לא זכינו שנהיה קרוב ליוצרנו, מה עשו, העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות למרום, עד שגער בהם הקדוש ברוך הוא וכבשן תחת כפות רגליו שנאמר כה אמר ה' הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, אמר להם הקדוש ברוך הוא הואיל ועשיתם כך לכבודי אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם, שנאמר מקולות מים רבים אדירים משברי ים ואח"כ אדיר במרום ה', אל תקרי משברי אלא מקול שירה שאמרו המים, ואח"כ נטלו מים העליונים רשות ואמרו אדיר במרום ה'. לפיכך נקראו מים הבוכים.

ויסוד הדבר נזכר בקצרה בבראשית רבה (ה, ד). וכן מובא בתיקוני זוהר (תקונא חמישאה דף יט עמוד ב),

בגין דמים תתאין אינון בוכין ואמרין אנן בעיין למהוי קדם מלכא.

ורבינו בחיי בתחילת פר' ויקרא מביא דברי המדרש בתוספת קטנה בדברי נחמתו של הקב"ה למים הבוכים: ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח ונסוך המים.

ונראה לבאר ענין ריצוי המים התחתונים בהקרבת המלח ע"ג המזבח וניסוך המים בחג, ונפתח בענין ניסוך המים.

[נוטר הכרמים]

שמחה יתירה על ניסוך המים והשפעת גשמי הברכה

[ג] הנה מצינו 'שמחה יתירה' בענין ניסוך המים, ולפי דברי רש"י בסוכה (נ, א ד"ה בית השואבה) זהו כל תוכנה של שמחת בית השואבה שהיתה נוהגת במקדש, וז"ל: בית השואבה - כל שמחה זו אינה אלא בשביל ניסוך המים כדמפרש ושאבתם מים בששון.

ויש להבין מה ענין השמחה הגדולה בקרבן ניסוך המים ביחוד, וכיצד שמחה זו משתלבת בענינו של חג הסוכות בכלל.

והנה בעיקר קרבן ניסוך המים איתא בר"ה (טז, א): ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג, אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי ברכה. הרי שענין ניסוך המים מישך שייכא לירידת הגשמים, ונתבאר יותר בדברי הגמ' בתענית (כה, ב), אמר רבי אלעזר כשמנסכין את המים בחג, תהום אומר לחבירו אבע מימיך, קול שני ריעים אני שומע, שנאמר תהום אל תהום קורא לקול צנוריך וגו'. אמר רבה לדידי חזי לי האי רידיא דמי לעיגלא (תלתא), ופירסא שפוותיה וקיימא בין תהומא תתאה לתהומא עילאה, לתהומא עילאה אמר ליה: חשור מימיך, לתהומא תתאה אמר ליה: אבע מימיך. שנאמר הנצנים נראו בארץ וגו'.

ופירש"י, הנצנים נראו בארץ - כלומר, כשמנסכין מים בחג שהניסוכין נראו בארץ, שאין באין אלא משנה לחבירתה כנץ זה שאינו יוצא אלא משנה לשנה, ועת הזמיר הגיע - זמירות החג, אז קול התור - מלאך דומה לשור, תרגום שור - תור, שבשעה שמנסכין מים בחג הוא אומר כן וכו'.

ומבואר שבשעת ניסוך המים ממש היה התהום מתחיל לנבוע, וזה עיקר ברכת הגשמים, וכמו דאיתא לעיל מיניה שם, תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר אין לך טפח מלמעלה, שאין תהום יוצא לקראתו שלשה טפחים.

וכתוב מפורש בזכריה (יד, יז): והָיָה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַעֲלֶ֜ה מֵאֵ֨ת מִשְׁפְּח֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֹ֔ת לְמֶ֖לֶךְ ד' צְבָא֑וֹת וְלֹ֥א עֲלֵיהֶ֖ם יִהְיֶ֥ה הַגָּֽשֶׁם.

ופירש"י, הגשם - גשמים ממש להצמיח פירות ארצם ומה ראה לגזור עליהם עצירת גשמים לפי שמצות החג על הגשמים הם ארבעת מינים שבלולב וניסוך המים לרצות על המים על שהחג זמן גשמי שנה הוא ואלו המפקפקין בחג הסוכות לא עליהם יהיה הגשם כך למדתי בתוספתא דסוכה.

ומעתה שומה עלינו להשכיל בינה בענינם של גשמים.

[נוטר הכרמים]

גשמים – השפעה ישירה ממרום

[ד] בפרשת עקב (יא, י-יא) כתיב: כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק: והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה... למטר השמים תשתה מים.

ופירש"י: והשקית ברגלך - ארץ מצרים היית צריך להביא מים מנילוס ברגלך ולהשקותה, וצריך אתה לנדד משנתך ולעמול וכו', אבל זו למטר השמים תשתה מים, אתה ישן על מיטתך והקב"ה משקה.

ויל"ע, דאמנם הטירחה והעמל מרובים המה בשדות ארץ מצרים, מ"מ לעולם אין חסר מים מהנילוס, אבל בארץ ישראל שהיא "למטר השמים", הרי פעמים ישנה עצירת גשמים ח"ו, וא"כ נמצא לכאורה שישנה ג"כ מעליותא בארץ מצרים על פני ארץ ישראל.

ובאמת, ראה דברי רש"י בפרשת דברים (א, כו): בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים - הוצאתו לשנאה היתה, משל למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא שנילוס עולה ומשקה אותה וארץ כנען של בעל והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען. הרי שזו היתה טענת בני ישראל במדבר.

אולם נראה הביאור בזה, דבאמת אין המשל שאמרו ישראל ממלך בשר ודם ענין לכאן, דכאן הרי הגשמים הם מידו הגדולה הפתוחה והרחבה של השי"ת, ואשר פותח את אוצרו הטוב מן השמים בהשגחה פרטית מיוחדת ועינא פקיחא על עמו ישראל בארץ הקודש . ונמצא שבירידת הגשמים מתבטאת הנהגה מיוחדת בלתי אמצעית של הקב"ה על עמו בארץ נחלתו.

ובזה נראה לבאר עוד הא דמצינו להלן פר' לך לך (יג, י-יא): וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה'... כגן ה' כארץ מצרים... ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויסע לוט מקדם.

ופירש"י: כי כלה משקה - ארץ נחלי מים. כגן ה' לאילנות כארץ מצרים לזרעים. וביאר הרמב"ן ענין השבח בגן ה' ובארץ מצרים, וז"ל: כי ארץ הככר כולה משקים אותה ברגל מן הירדן כדרך הנעשה בגן ה' שנאמר בו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, וכדרך שהוא בארץ מצרים שנאמר והשקית ברגלך כגן הירק וכו'.

הרי שהשבח שמצא לוט בככר הירדן הוא שהיא מושקית מן הירדן ואינה צריכה למי גשמים. וראה בתוספתא שבת פרק ח: שכן מצינו בלוט שחזר על כל ערי הככר ולא מצא מתונה כסדום. (ופי' מתונא - מלשון לחות ורטיבות).

ויתכן שאמנם לוט בחר להתרחק מעם ה' והשגחתו הפרטית אשר בארץ ישראל אשר עיני ה' בה, ותחת זאת בחר בככר הירדן המושקית ומושפעת מתוך טבע הבריאה, ואולי כל זה איכלל במה דכתיב בסמוך: ויסע לוט מקדם, ופירש"י: ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברם ולא באלקיו, ודוק.

ועי' פרקי דר' אליעזר (פרק כא-כב): רבי ישמעאל אומר משם עלו ונתיחסו כל דורות הצדיקים, ומקין עלו ונתיחסו כל דורות הרשעים והמורדים והפושעים במרום ואומרים אין אנו צריכים לטיפת גשמיך שנאמר ויאמרו לאל סור ממנו.

[נוטר הכרמים]

ירידת הגשמים באמצעות כח התפילה

[ה] ולבאר הדברים יותר נביא כאן ממה דמטו משמו של מרן הגרי"ז בביאור כללות ענין הגשמים.

בפרשת בראשית (ב, ה) כתיב: וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה. וכתב רש"י: ומאי טעמא לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים.

מדברי רש"י אלו הוכיח מרן זצ"ל שאף שבעלמא אפשר לזכות גם שלא ע"י תפילה, גשמים א"א להשיג שלא ע"י תפילה. וביאר בזה הגמ' בריש תענית ב, א: ומנא לן דבתפילה דתניא לאהבה... ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה, וכתיב בתריה, ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש.

וצ"ע וכי לא ידעינן שתפילה מועלת על כל דבר שבעולם, והיא הדרך להשגת כל דבר מן שמיא. ולפי האמור מבואר היטב, דכוונת הגמ' היא מנא לן דתפילה זהו הדרך היחידה והסיבה הפרטית לירידת הגשם. וכן הוא בפירוש רבינו חננאל: איזו תפילה שבלב שבשבילה המטר יורד.

אמנם יל"ע באמת בטעמא דמילתא, מה נשתנה ענין הגשמים מכללות הבריאה שהוכנה לאדם מקדם לבריאתו, ולא נצרך לתפילה לעצם היצירה.

וביאר מרן זצ"ל לפי דברי רבינו הגר"א באדרת אליהו (פר' וזאת הברכה אופן ג) שהגשמים אינם על פי טבע כלל, כאשר אנו רואים שפעמים לא ירדו כלל, ופעמים יורדים בכל יום ויום, ולכן נקראים גבורות גשמים, שבזה ניכרים ביותר גבורות ה', דהיינו הנהגה שהיא מחוץ לסדרי מערכת הטבע, כיון שאין חק טבעי וסדר קבוע לירידת הגשמים.

ולפי"ז מובן הטעם דבאמת הסיבה היחידה לירידת גשמים היא התעוררות הרחמים ע"י בקשת התפילה והתחנונים, כי אין זה מעצם מערכת הבריאה.

[נוטר הכרמים]

גשמים והנהגת למעלה מן השמש דחג הסוכות

[ו] אף אנו נוסיף בזה, דמיוחד הוא ענין המטר שהוא הביטוי לקשר ההשפעה שבין הנברא לבוראו, שהוא נצרך תמיד לבקש ולעמוד לפניו בתפילה על הגשמים, ולהכיר בטובתו של מקום, ואינו מקבל זאת כדבר המובן מאליו.

וברכה מיוחדת היא בארץ ישראל - למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר תמיד עיני ה' אלקיך בה להשגיח בפרטיות מתוך קירבת אהבה וגילוי פנים ולהשפיע עליה שפע ברכה לבניו חביביו העם אשר עליה.

ולפי"ז נמצינו למדים ענין הריצוי של המים התחתונים שהגירו בכיה של השתוקקות וגעגועים לקרבת ה', ונענו משמיא בניסוכם על המזבח בחג הסוכות לקרבן, כסיבה ועילה מיוחדת לברכת גשמי שנה, הקרבה זו היא ביטוי נשגב לקרבת אלוקים הגדולה בהשפעת הגשמים, הגשר הבלתי אמצעי לקשר שבין הבורא ליצוריו.

ונראה שאמנם זהו תוכן ענינו של חג הסוכות בכלל, ונקדים דברי רבינו הגר"א הנפלאים עה"פ ביונה 'ויעש לו שם סוכה וישב תחתיה בצל', וז"ל,

כמ"ש באשפך כו' תחוגו את חג כו' בסוכות כו', ואמרו בפסולת גורן ויקב כו', ואמרו שיהא צילתה מרובה מחמתה. והענין כי כל מעשה עולם הזה ועשרו טובו הכל מן השמש, והוא שאמרו במזלא תליא מילתא כפי אשר השמש עומדת במזלות והוא ידוע להחוזים, ולכך כתבה התורה באספך וכו' שלא תמשך אחר העוה"ז תעשה סוכה בפסולת גורן ויקב, שכל סעודה הוא על לחם ויין כמ"ש לשחוק עושים לחם ויין, ואמרו שלא תהנה מהם אלא בפסולת ותפרוש מעושר עוה"ז, רק תשב בצל שלא תחת השמש ויהי תורתך קבע ומלאכתך עראי, וזהו צילתה מרובה מחמתה, וזהו וישב בצל ולא עסק כלום וכו'.

ויעויין בפרי מגדים (אשל אברהם סימן תרכה ס"ק א) וז"ל,

ובאמת כתוב מפורש [ויקרא כג, מג] למען ידעו דורותיכם כו'. מה שכתב המחבר ענני כבוד לבל יבוא אליהם שרב ושמש, ובלבוש מפני האורבים, היינו מצדדים. ועיין רא"ם פרשת בהעלותך על פסוק וענן ה' עליהם יומם (במדבר י' ל"ד), הקשה אם כן גם למטה הוה ענן ויהיו סוכיהם כן, ועיין צידה לדרך [שם] הוא הדין ד' דפנות, יע"ש. ועיין ב"ח כאן [סוף הסימן] הביאו. והנה מצדדים י"ל היה רק סביב למחנה ישראל, לא לכל אחד בפני עצמו. וי"ל כי הסכך עיקר למעלה מחמה וגשם, להורות אין מזל לישראל ושלא לעבוד לכוכבי לכת ולי"ב מזלות וכדומה כאומות העולם, בלתי לה' לבדו, מה שאין כן למטה הענן להגן מפני נחשים וכדומה, אין צריך למטה

[נוטר הכרמים]

ברית – שיא הקירבה ושיא הריחוק

[ז] ומעתה נראה דאמנם ענין זה של קירבת אלוקים מתבטא הן במידת הקשר הגבוהה ביותר, וזה ענין ניסוך המים, וכמו שנתבאר, והן במידת הקשר הפחותה ביותר, דמ"מ בכל מצב שהוא בל ידח ממנו נדח, וברית כרת הקב"ה עם ברואיו, ברית שאינה יכולה להינתק.

וביטוי מובהק לזה הוא ענין הקרבת המלח, וז"ל הרמב"ן פר' ויקרא (ב, יג): והנה הברית כלולה מכל המדות, המים והאש באים בה ועדיה תאתה ובאה הממשלה הראשונה ממלכת השם כמלח שיתן טעם בכל המאכלים ותקיים ותכרית במליחותה, והנה המלח כברית... ולכן אמר בקרבנות ברית מלח עולם היא כי המלח ברית העולם, בו יתקיים ויכרת.

מבואר דהמלח הוא הברית לקיום העולם בכל אופן שהוא, וזה ביטוי נוסף לקירבת ה' אל ברואיו וכריתת הברית עמהם. ומעתה שוב מבואר אל נכון, שמענין פיוסן של המים התחתונים הוא ש'עתידין אתם ליקרב ע"ג המזבח במלח'.

[נוטר הכרמים]

ענין הברכה – חיבור עליונים ותחתונים

[ח] והנה בענין הברכה של גשמים בעבור הזכות של ניסוך המים מצינו דברים נפלאים בספר שם משמואל (שמיני עצרת ושמחת תורה תרעב), ואלו עיקרם.

במשנה (ריש תענית) והלוא אין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר. ולכאורה קשה הלוא ר' אליעזר מניסוך המים יליף או מלולב, שאמרה תורה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, וד' מינים באים לרצות על המים, הרי שהתורה לא הקפידה ע"ז.

ונראה דהנה איתא בלקוטי התורה להאר"י ז"ל בפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו שהחיות שבלחם שזן את האדם היא לפי ערך חלקי מוצא פי ה' הנמצאים בו, כי המוצא פי ה' הוא המחי' ולא גשמיות הלחם.

ובזה יובנו דברי המדרש (ויק"ר סו"פ לה) בשעה שישראל עושין רצונו של מקום פקידה אחת הוא פוקד הארץ ומיד היא עושה פירות, כי באם עושין רצונו של מקום הרי הוא חיבור עליונים לתחתונים, והמים העליונים יש להם חיבור למים התחתונים, ונמצאים בגשמים הרבה חלקי מוצא פי ה' מן המים העליונים, ע"כ מיד היא עושה פירות, כי מעט גשמים שנמצא בהם חלק גדול ממים עליונים מועילים יותר ממרבית הגשמים בלתי חיבור למים עליונים. וע"כ ניסוך המים שנתקרבו המים התחתונים ע"ג המזבח ונתעלו לשרשן זה גורם התחברות המים התחתונים למים העליונים.

וזהו כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, היינו שתהי' בגשמים האלה ברכה, כלומר שיהיו בהם חלקי מוצא פי הש"י מהמים העליונים הרבה מאד. וכן ד' מינים הגדלין על המים באים לרצות על המים, כי ולקחתם הוא לשון הגבהה כמו שדייק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מלשון הש"ס (סוכה מ"ב א) מדאגבהי' נפק בי', והיינו שמגביה אותם לשרשן ובאמצעות מינים אלו נתחברו המים העליונים לתחתונים. וזהו הלשון שבאין לרצות על המים, היינו שיהי' בגשמים רצון הש"י, מפני ששואב זה מן המים העליונים.

וא"כ אין מכאן קושיא שהגשמים סימן קללה בחג, שהרי אין זה מביא או מוסיף גשמים רק שבגשמים שיהיו בכל השנה תהי' בהם ברכה כנ"ל, אבל כשמזכירין מוריד הגשם, הרי זה זכרון שיוריד גשמים, ע"ז שפיר מקשה ר' יהושע, עכ"ד הנפלאים.

[נוטר הכרמים]

מעשה ידיהם של צדיקים

[ט] בכתובות (ה, א) איתא: דרש בר קפרא, גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מכון לשבטך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך וכו'. ופירש"י: מקדש מעשה ידיהם של צדיקים הוא.

וישנה אריכות דברים במהרש"א ח"א שם, ובתו"ד כתב לבאר דברי הגמ' בסמוך בביאור הכתוב מעשה ידיו מגיד הרקיע: מאי ניהו מטר. שהצדיקים במעשה ידיהם מצרפים הגבורה אל הרחמים ומאי ניהו מטר שהוא בא ממקור הרחמים מהשמים אל מקום הגבורה שהיא בריאת הארץ. וע"כ נקראו גבורות גשמים אף שהן חיין לעולם ע"ש שהם באים בצירוף הגבורה נקראו כך, יעו"ש.

וכבר הארכנו במאמרים אחרים בענין שם י"ה שהוא החיבור של שמים וארץ, וכן ב' עולמות עוה"ז ועוה"ב, ומבואר היטב דשם י"ה מכוין כנגד חיבור זה של מים עליונים ותחתונים – חיבור שמים וארץ.

והשמחה הגדולה היא בקירבת אלוקים שישנה בחיבור בין אותם ב' העולמות, השפעה וחיבור של מעלה ומטה.

[נוטר הכרמים]

אב נמשך אחריך כמים

[י] והנה בתפילת גשם אנו מבקשים, "זכור אב נמשך אחריך כמים". וצ"ב טובא, הרי מים בעלמא ביסודם אינם נמשכים אלא יורדים ונוטפים מלמעלה למטה. ועוד, מהו כמים בה"א הידיעה ומשמע דמיירי במים הידועים ומסוימים.

ושמעתי בשם הגאון רבי יונתן דומב שליט"א שביאר על דרך כל האמור, שהמכוון הוא למים התחתונים שנמשכו והתחננו להתחבר אל המים העליונים. ודפח"ח.

[נוטר הכרמים]

מים עליונים – אוצר טוב

[יא] ובכללות הענין של מים עליונים ומים תחתונים היה נראה להוסיף עוד בהקדם דברים נפלאים שכתב בספר פרשת דרכים (דרך השם דרוש אחד ועשרים; מובא בפמ"ג או"ח סי' קיד) וזה תורף הדברים.

איתא בב"ב (כה, ב): א"ר חסדא מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדים מאוצר טוב שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וישראל שרויין על אדמתם גשמים יורדים מאוצר טוב, בזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם אין גשמים יורדים מאוצר טוב.
נמצינו למדים, דלירידת גשמים מאוצר טוב בעינן ב' תנאים, חדא שיהיו עושים רצונו של מקום, וזאת שנית שיהיו שרויים על אדמתם.

הכלל העולה דאיכא שני אוצרות דגשמים, אוצר טוב ואוצר שאינו טוב. וא"כ אפשר לומר דהא דאמרינן דמפתח של גשמים לא נמסר לשליח, היינו דוקא מפתח דאוצר טוב, אבל אידך מפתח דגשמים שאינם מאוצר טוב נמסר לשליח, דהא קרא דמיניה ילפינן דמפתח הגשמים לא נמסר לשליח לא מיירי אלא בגשמים דאוצר טוב, כדכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב לתת מטר ארצך.

ומלבד שהדברים הללו מצד עצמם ניתנו להאמר, עוד יש להכריח חילוק זה מההיא דאמרינן פ"ק דתעניות, תנו רבנן ארץ ישראל נבראת תחלה וכל העולם כולו לבסוף כו', ארץ ישראל משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו וכל העולם כולו ע"י שליח שנאמר הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות. הרי הדבר מבואר שמפתח של גשמים של כל העולם נמסר לשליח.

וטעמא דמילתא, משום דודאי הא דאמרינן דא"י משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו, הוא דוקא בזמן שישראל שרויין על אדמתם, לא בזמן שזרים אוכלים נחלותיה, דלא יתכן שהקב"ה בעצמו ישקה לגוים המרקדים בהיכלו. וכיון דישראל שרויין על אדמתם ועושין רצונו של מקום הגשמים הם מאוצר טוב, ומשום הכי הקדוש ברוך הוא משקה בעצמו משום דמפתח זה דאוצר טוב לא נמסר לשליח. אבל כשהוא משקה לכל העולם דאינם מאוצר טוב, אפילו בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כדכתיב ארצך דהיינו ארץ ישראל, משקה ע"י שליח, משום דגשמים הללו שאינם מאוצר טוב מפתח שלהם נמסר לשליח.
ובספ"ג דתעניות (כה, ב) אמרינן, אמר רבה לדידי חזי לי האי רידיא כו', ופירש רש"י האי רידיא מלאך הממונה על הגשמים כך שמו. הרי מבואר שיש מלאך הממונה על הגשמים. וכן בפ"ק דיומא אמרינן ויש אומרים אף רידיא, ופירש רש"י מלאך הממונה על השקאת הארץ כו', יע"ש.

וראיתי לתוספות בפ"ב דנדה שהביאו אגדה זו דשלשה מפתחות לא נמסרו לשליח, וכתבו בסוף דבריהם ואף ברי שהוא שר מיטרא אינו עושה אלא ברשות הקדוש ברוך הוא.
ודבריהם תמוהים הם בעיני, דאטו ירקומי שר של ברד וגבריאל שר של אש הם עושים דבר שלא ברשות, חלילה שיעשה דבר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת בלתי רשות אדון הכל, וא"כ מה הפרש יש בין ברי שר המטר לשאר השרים.
אך לפי מה שאמרנו ניחא, דמאי דאמרינן דמפתח של גשמים לא נמסר לשליח הוא מפתח דאוצר טוב, אבל גשמים דשאר אוצרות נמסרו לשליח, ואפשר דאותו השליח ברי שמו או רידיא. ומאי דאמרינן דלכל העולם חוץ מא"י משקה ע"י שליח הוא ע"י אלו דהיינו ברי או רידיא.

ובגמרא דפרק קמא דתעניות תניא ר' אליעזר אומר כל העולם כולו ממימי אוקינוס שותה שנאמר ואד יעלה מן הארץ. א"ל ר' יהושע והלא מימי אוקינוס מלוחים הם, א"ל מתמתקים הם בעבים, ר' יהושע אומר כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותה שנאמר למטר השמים תשתה מים, ע"כ.

ולפי מה שאמרנו אלו ואלו דברי אלהים חיים, שהגשמים שהם מאוצר טוב שהם ע"י הקדוש ברוך הוא הם ממימי העליונים שאינם צריכים תיקון שהם מתוקים מעצמם, והגשמים שאינם מאוצר טוב שהם ע"י שליח הם ממימי אוקיינוס והם מלוחים ומתמתקים בעבים.
וראיתי בילקוט פרשת בראשית עלה דקרא ואד יעלה מן הארץ דבזמן שישראל עושים רצונו של מקום הם שותים ממים העליונים, אך בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום הם שותים ממימי אוקינוס, והן הן הדברים שאמרנו. עכ"ד הנחמדים.

ולפי מהלכו הנפלא היה נראה לבאר כפילות הענין שמצינו בדין על המים ועל האדם, דהנה המחבר בשו"ע (סימן תרסד סעיף א) כתב, ומרבים קצת בנרות כמו ביה"כ... לפי שבחג נדונים על המים. ובביאור הגר"א "כמש"ו לפי שבחג כו' ועט"ז ס"ק א' וכ"ה בטור וכמ"ש בפ"ק דר"ה נסכו מים לפני כדי כו' וקי"ל כת"ק דניסוך המים אינו אלא שבעה ולכך עושין במקצת כיה"כ...
ועל דברי הרמ"א שם, כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה, ביאר הגר"א "שאז גמר דין של האדם גם כן עם המים שהמים חיים לעולם ואמרו עשרה דברים נקראו חיים כו' וכתיב ונסו הצללים סר צלם מעליהם".

ולעומת זאת מצינו בזוה"ק פר' ויחי ובדברי קדמונים שהחיתום הסופי וכן הגז"ד על המים הוא בשמיני עצרת, ונאמרו בזה כמה מהלכים ואופנים.

ולפי דברי הפרשת דרכים הנ"ל בצירוף כל האמור היה נראה דאמנם החתום של גמר דין על המים ועל האדם במהלך הרגיל של הבריאה הנמסר למלאכים ולטבע הוא בהושענא רבא, וזהו הנידון על שנוכל לקבל את השפעת המים התחתונים, וע"ז הוא דאהניא זכות ניסוך המים בחג שעניינה מורה על חיבור עליונים ותחתונים וכו', אולם בשמיני עצרת זהו נידון שונה לגמרי על קבלת השפעה מן האוצר הטוב – מים עליונים ממרום ללא שום התערבות של מים תחתונים. ועי'.

[עושה חדשות]

יש"כ.

האם מי מהקדמונים עמד לבאר למה השמחה הגדולה היתה סביב שאיבת המים ולא בעצם הניסוך?

[עושה חדשות]

יש"כ.

האם מי מהקדמונים עמד לבאר למה השמחה הגדולה היתה סביב שאיבת המים ולא בעצם הניסוך?

שמתי לב היום ללש' הפסוק בשמואל וַיִּקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה', מענין.