מקדמא דנא נהוג היה בתפוצות ישראל לקרוא לחתן בשבת שבתוך שבעת ימי המשתה, אחרי שעלה לתורה וקראו בפרשת השבוע, קודם ברכה האחרונה היו גוללין הס"ת לפרשתינו פרשת 'חיי שרה' וקראו לפניו. שבעה פסוקים מ 'ואברהם זקן וגו', עד סוף פסוק ז' 'ולקחת אשה לבני משם'. מנהג זה היה נהוג כבר בתקופת הגאונים (עי' בס' אוצר הגאונים עמ"ס סוטה סי' קכג'). ויש בראשונים שכתבו (כפי שיובא לקמן) שגם היו מפטירין אחר הפטרת השבת עוד הפטרה מענין חתן וכלה. בדברי הראשונים שהביאו מנהג זה, כתבו כל אחד את המנהג באופן אחר (כנראה על פי מנהג המקום ששם היו).
טעם למנהג זה מובא ברבנו בחיי בפרשתינו עה"פ: ואשביעך בה' וגו' אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו' (כד' ג'). וז"ל: הזהירו בשבועה שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען הזרע המקולל, לפי שהאשה מוכנת לפורענות תטה את האדם לצדה כי כן עשתה אם כל חי, וכמו שידוע מענין שלמה ע"ה בנשים נכריות שנשא עמוניות מואביות צידוניות חתיות, שהעיד עליו הכתוב (מלכים א' יא'): נשיו הטו את לבבו. ועל כן הוקבע בישראל מנהג לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונתו להזכיר העם שיזהר בנשואיו, ושלא יקח אשה לשם יופי, שהרי הכתוב אומר (משלי לא'): שקר החן והבל היופי. ולא לשם ממון, כי הממון עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים, ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר בהם ויוכל להשתרר, לפי שהוא נכשל ונענש בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו, אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במדותיהם בטבע אחר משפחת האם, כי כן טבע ביין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו, עכ"ל. ברבינו בחיי מבוא' שהמנהג היה לקרות פרשה זו לחתן ביום חתונתו.
אמנם בספר אבודרהם (ברכת אירוסין ונישואין) כתב: ונוהגין בכל המקומות בשבת של ז' ימי החופה אחר שקורין בספר תורה בסדר היום לקרות עם החתן בס"ת ב-ואברהם זקן וגו' עד ולקחת אשה לבני משם (ברא' כד, א – ז'. ז' פסוקים). וגם לאחר שמפטירין מענין הפרשה מפטירין גם בישעיה: שוש אשיש בה', עד - ישיש עליך אלקיך. וכן כתוב בסדר רבינו סעדיה. ואם אירע זה הענין בשבת שמוציאין ב' ספרי תורות או ג' צריך לקרות תחילה הפרשיות המוטלות על הצבור ואח"כ יקרא פרשת החתן. כי הראשונות הם חובה וזאת רשות, עכ"ל. מדברי האבודרהם מבואר שהיו קוראין בשבת שלאחר הנישואין והיו קוראין שבעה פסוקים.
גם בחידושי הריטב"א במסכת יומא (ע' ע"א) כתב מנהג זה וז"ל: ומכאן נהגו לחתן בפרשת 'ואברהם זקן בא' לקרותה בעל פה וכו'. ויש מקומות שמוציאין ספר תורה לפרשת 'ואברהם זקן' ואין החתן קורא בפרשת היום וכו'. והמנהג הראשון הוא הטוב והתפוס מימות הגאו' ז"ל, ע"ש.
אמנם בספר הערוך (ערך – חתן) כתב: חתן שבא לקרות בתורה פותח ורואה בענינו של יום ומברך (ברכה ראשונה לעולה בתורה), וקורא ג' פסוקים וגולל ספר תורה (היינו סוגר הס"ת), וקורא מ-ואברהם זקן וגו' ג' פסוקים על פה, ואח"כ מברך (ברכה אחרונה לעולה בתורה), כדרך שעושה כהן גדול ביום הכיפורים שנוטל ספר תורה, ומברך וקורא בו 'אחרי מות' ו'אך בעשור', וגולל ספר תורה וקורא על פה 'ובעשור' שבחומש הפקודים (במדבר), ואח"כ מברך כמפורש ביומא (ס"ט ע"ב) ובסוטה (מ' ע"ב), וע"ש מה שכתב עוד בזה הענין. מבואר מדברי הערוך שהחתן עצמו קרא, ורק ג' פסוקים ובעל פה (וכ"כ הריטב"א), ומשמע גם מדבריו שאין הדבר היה בשבת אלא בז' ימי המשתה או ביום חתונתו ביום שיש בו קריאת התורה.
בשו"ת תשב"ץ (חלק ב' סימן לט') נשאל, במה שנהגו בכמה מקומו' להוציא בשבת חתונה שתי תורות והחתן קורא בא' פ' ואברהם זקן בא בימים. מאין מוצא המנהג.
תשובה, לא נזכר זה המנהג בשום מקום מהתלמוד ואין בו רמז כלל לזה שמפני המאורע של יום הוא שהצריכו להוציא שתי תורות, לפי שא"א לקרו' שני ענינים ענין היום, וענין המאורע בס"ת אחד לפי שאין גוללין ס"ת בצבור מפני כבוד הצבור כדאי' ביומא בפ' בא לו (ע' ע"א). וזהו מפני מאורע של צבור כגון מוספי ר"ח או מועדו' או בחנוכה ופרשיות. אבל מפני מאורע של יחיד כגון חתן זה לא נזכר בו חיוב כלל שנצטרך להוציא ס"ת אחר בשבילו אלא שאין איסור בדבר דכיון דקי"ל (מגילה כ"א ע"א) דבשבת מוסיפין על הקרואים ולא חיישינן לאיסור יציאה דאע"ג דקי"ל (שם כ"ג ע"א) דבשבת ממהרין לבא וממהרין לצאת ואפ"ה אנו רשאין להוסיף בקרואין. נרא' דה"ה דאנו רשאין להוסיף תורו' לכבוד חתונ' ואין בזה איסור ונר' שנהגו כן מפני שני דברי' הא' מפני שרוב חתני' הם ע"ה ואינם יודעי' לקרו' והרגילו אותם לקרו' פ' ידועה אפי' לעם הארץ. והשני שלפעמים אין בפרשה הפסקה טוב' לחתן כגון בפ' האזינו וכיוצא בה ומשום ניחוש אינם רוצים לקרו' לחתן פ' שיש בה קללה ותפסו להם מנהג זה בכל פ' ובחרו להם פ' זו שהיא מענין זווג ובכל כי האי גוונא נהרא ופשטיה. ובערוך (ערך – חתן) כתב, כמנהגנו לקרו' החתן פ' היום ג' פסוקים וקורא ואברהם זקן על פה ודימה אותה אל 'ובעשור' שבחומש הפקודים שקורא אותה ע"פ והוא המנהג ההגון.
בספר שדי חמד (מערכת – חתן וכלה אות כג') כתב: בספר 'אברהם אזכור' לגדול בדורינו הרב המפורסם בחיבורים רבים מוהר"א פלאג'י, וראיתי שכתב, אודות חתן שהוכרח לעשות חופה בתוך עשרת ימי תשובה (עי' בספר מטה אפרים סי' תרב' סעי' ה'), וחל יום הכיפורים בשבת, ושאלו על העליה לספר תורה בפרשת 'ואברהם זקן וגו' ולתרגמה בניגון כמו שנוהגים לסימנא טבא מתי יעשו זאת? ויגורתי לומר להם דביום הכיפורים יעשו כזאת, אלא אני אמרתי בחפזי דביום ב' או יום ה' שמוציאין ספר תורה שילך החתן לבית הכנסת ויעלה לתורה בעליה ג' וטרם יברך את הברכה אחרונה גללו הספר תורה לפרשת חיי שרה ויקראו לו מ-'ואברהם זקן וגו' עם התרגום בניגון ואחר כך יאמר ברכה אחרונה וכו' ולא יוציאו ב' ספרי תורה, וע"ש מה שכתב עוד בזה הענין. (נכתב בס"ע ע"י א. פלשניצקי).