נשאלתי זה עתה, הנה השרץ ודמו אין מטמאין אלא לחין ולא יבשין, וכמ"ש בנדה מ"ד ב', ומעתה יש לדון שמא אין הצביעה כשרה אלא בדם לח, ולא כפי הנהוג להביאו בצורה אבקה יבשה, הואיל וביבשותו פקע מיניה שם 'דם חלזון'.
אשמח מאד לשמוע דעתכם שליט"א.
עזריאל ברגר כתב:חילזון אינו מטמא.
ולכן אין קשר לדיני טומאה, לכאורה.
קודם כל, המושג 'דם' בהקשר שלנו, הוא לשון מושאלת. רבינו תם (בתו' שבת ע"ה א') מלמדנו כי אין המדובר בעצם דמו של החלזון, אלא בסוג נוזל שהוא מיפקד פקיד - הגדרה בהירה לנוזל הנמצא בתוך בלוטת הריר שבגופו של הארגמון.
דבר נוסף, הקושיא מתבססת כמובן על הנחה פשוטה, שאם ישהה הדם במים פושרין מעת לעת הוא עדיין ישאר ביבשותו [שהרי אם לא כן, עדיין הוא מטמא, וכמפורש במשנה בנדה שם], דומני שהמציאות אינה כן.
אך בעיקר דמילתא, שותיה דמר לא ידענא, שם חלזון עליו בין בלח ובין ביבש, וגם אם לענין טומאה אינו מטמא הלא מ"מ ודאי שמו עליו. הלא כל שיבש כחרס שוב אינו מקבל טומאה, וכמ"ש הר"מ (טו"א ב' י"ח), ואעפ"כ לא עלה על לב אדם לומר שעורות הסת"ם [קלפים, בתים, רצועות] לאו עור בהמה מיקרו משום שיבשו כחרס. גם אתרוג היבש לא איפסיל אלא משום הדר, ולא אשכחן דכיון שיבש לאו אתרוג הוא, ואע"פ שודאי אינו מטמא וגם אינו ראוי לכלב.
ואם עכ"פ באנו לדין, הנה ידועה קושיית התפארת ישראל, דכיון שמקור התכלת הוא מהחלזון, שהוא החומט בלשון הקודש, א"כ נמצא שבגדי כהונה נטמאו ח"ו בטומאת השרץ, ותשובת הדבר היא שאין נוזל זה מגוף החלזון אלא פירשא בעלמא, וכנ"ל מדברי רבינו תם, ועל כן אינו מטמא כלל [וכאשר האריך הגאון מראדזין לבאר על ידי טעם זה מפני מה אין כאן חשש של מן המותר בפיך]. מעתה ברור כי אין שום הבדל בין מצב דם החלזון בעוד לח לבין מצבו ביבשותו, מעולם לא טימא ומעולם לא נאסר באכילה, הן לח והן יבש [ולומר שעצם שינוי הלח ליבש הוא פוסלו מצביעה, זה ודאי מילתא בלא טעמא].
כתבתי בחופזי, ואסכם-
א. לא מצאנו בכל הדבר שעל ידי יבוש הדבר אבד ממנו שם מינו. לענין טומאה נאמרה גזירת הכתוב לטהרו, אך מין הדבר אינו משתנה. גם סממני הקטורת עוברים ייבוש מוחלט, ואינם נפסלים בכך [גם אם על ידי כן נטהרים מטומאתם].
ב. גם אם נחליט שאיבוד טומאת שרץ מדם החלזון מאבד ממנו את שמו, הנה זה אינו אלא פירשא בעלמא, לא בשר ולא דם, והרי הוא כמו אדמה בעלמא שאין משמעות למצבה, לח או יבש.
ולהערה בעלמא, הואיל והביטוי 'דם חלזון' לא נזכר כלל כלפי עצם דיני התכלת, אלא רק בתור תיאור טכני של הצביעה, דעת לנבון נקל שאין זו אלא לישנא בעלמא [ובפרט שאין זה דם כלל, אלא נוזל בעלמא, וכבר הראו כי לשון זו מצויה היא, עי' רש"י נדה מ"א ב' 'דם לבן וצלול'], אך מבחינה מהותית אין חילוק בין צביעתו לח או יבש.
חזור אל “תכלת ודין הקרבה בזמה"ז”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 67 אורחים