על דברי המדרש (שמו"ר מא, ג) על פסוק (משלי ב, ו):
כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה -
גדולה חכמה, וגדול ממנה הדעת והתבונה!
הוי 'כי ה' יתן חכמה', אבל למי שהוא אוהב 'מפיו דעת ותבונה'.
ר' יצחק ור' לוי,
חד מנהון אמר: למה הדבר דומה..
וחד אמר: משל למלך שהיה לו בן, בא בנו מבית הספר, נתן לו מנה,
אמר לו בנו: איני מבקש אלא מן הפצטלין שבתוך פיך,
נטל ונתן לו מתוך פיו.
[ולמה, על שהיה מחבבו נתן לו מתוך פיו.
הוי 'כי ה' יתן חכמה', וכל מי שהוא מחבבו ביותר 'מפיו דעת ותבונה'].
האריך לבאר את משלי החכמים בטוטו"ד, ובסוף דבריו:
'ונוכל לומר:
דמר אמר חדא - זה הראשון על סתם תורה שבעל פה, הם הדרשות בדרכי התורה שמכחם מחדשים חדושים כל אחד מה שקבלה נפשו שם בסיני, ודבריו על הבינה או התבונה כלישנא דקרא, שהוא עיקר לשלמות האדם ויקר בעיני ה', כי כל מה שבא מן האדם אל ה' חביב בעיניו, ולפיכך גדולה תבונה בעיניו ית' מן החכמה, וכמו שדרשו על פסוק: כי טובים דודיך מיין - חביבים דברי דודים יותר מיינה של תורה.
ומר אמר חדא - זה החכם השני דדריש דעת, דהיינו הסוד, כמא דאת אמר: אשגבהו כי ידע שמי. לפיכך עשה משל מן האפצטלין שבתוך פיו, שבלשון לעז איטליאנו דבר שהוא מכוסה בבצק דהיינו פסטא קרוי פסטיל"ו, והרי הסוד כמוס ומכוסה.
וזה וזה, רצוני הסוד והדרש, מכללות תורה שבעל פה הן כנודע, לפיכך שניהם אמרו: ממה שבתוך פיו.
וטעמו כדבש
וחלב לשונו
יפה אף נעים
באלה הימים
המלאים תנובה
מפיו דעת ותבונה
כן
יהי רצון