למען האמת עיקרי הדיון כאן אינם ברורים לי. אבל אם הבנתי נכונה, יש קצת עירוב תחומים.
המושג אדון ועבד יכול להופיע עם פרשנויות רבות, ולא כדימוי מוחלט למושג עבד ואדון הנגזר מהחיים.
1. למשל הגדרה זו:
"עבד" במובן המלא של המושג, פירושו אדם שאין לו שום ערך עצמי, אלא רק ככלי משרת לטובת האדון. העבד אינו קיים עבור עצמו, וטובתו אינה יכולה להיות מטרה (אא"כ האדון חומל עליו, אבל זה באמת חורג מההגדרה המהותית של העבד). עבד הוא בעצם כלי, שכל עניינו הוא התועלת שהוא מביא לאדון, ממש כמו סוס או פרה ואפילו דומם.
אינני יודע אם הוא בכלל קיים ביהדות. הלוא הקב"ה ברא את העולם כדי להטיב לאדם, אז כבר בראש ובראשונה עומד לו האדם כמטרת העל. אם כל המגמה בעבודת האדם הינה בסופו של דבר לקבל את אותה הטבה אלוקית. וזה ברור שבשום סיטואציה אי אפשר לקבל שהעבודה שלנו הינה לתת משהו לבורא עולם. נמצא שבבחינה זו האדם הוא מטרה ולא כלי. וכבר הוא קרוב בפן הזה למושג אדון ולא עבד.
2. העלו כאן את סוגית החיוב לשמוע בקול ה'. האם בגלל העבדות או בגלל הברית. בסוגיה זו יש שלושה גישות מרכזיות. א. בגלל שהקב"ה ברא אותנו וממילא אנו שייכים לו (גישה שהחובת הלבבות מעמיד חזק). ב. בגלל שהוא הטיב לנו (כמו יציאת מצרים בלא להיכנס לסוגית שהרי הוא הוריד אותנו לשם (גישה שהרבה ראשונים מעמידים). ג. בגלל הברית שנכרתה בין עם ישראל להקב"ה. וברית הינה דבר שמחייב את שני כורתי הברית לעמוד בדבריהם (כנ"ל). כמדומה שכל שלושת הגישות מוזכרות בתורה פעמים רבות, הרבה אזכרות הינם ניתנות לפרשנות ואולי באמת הכוונה לכולם [למשל אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, הוא פסוק שניתן לבאר בו כוונות רבות].
3. תחום נוסף הוא צורת החיים בפועל עם ה', מה היחס שלנו עימו ית"ש. יסוד הכל זה בורא ונברא, אבל האדם יכול להתייחס ולפנות אל הקב"ה כמי שאמר והיה עולם, והוא יכול לפנות אל הקב"ה כמי שברא אותו באופן אישי. אפשר להתיחס לקב"ה כמי שאוהב את עם ישראל, ואפשר להתיחס כמי שאוהב את הפונה באופן אישי. אפשר להתיחס לפן של הגיבור, החלק שמציג את אפסיות הנברא אל מול הבורא, אפשר לפן של השופט וקל ש-די. יש פן של מלך ועם. ויש פן של דוד ורעיה, ויש פן של אב ובנו. וכו' וכו'.
וכאשר אנו דנים על היחס של עבד ואדון. מה בדיוק היחס בין עבד ואדון. גם בזה יש כמה מובנים. יש משמעות שהעבד קנוי לאדוניו, כך אנו נבראים של הקב"ה ועושים את רצונו כי אנו קנויים לו. יש יחס שתפקידנו לעשות את רצונו כי הוא ציוה אותנו
(עשייה מחמת הציווי) כמו שעבד עושה את רצון אדונו כי הוא מחויב
(למה הוא מחויב יתכנו סיבות שונות כמבואר לעיל. וגם יתכן גם שבברית התחייבת האדם לשמוע בקול ה'. כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע). יש פן שהעבד אין לו כל אישיות עצמית אלא כל העבד סובב סביב רבו כל זמנו, כך האדם חי כל חייו סביב ה' בלא מקום לרצונות אחרים.
(כמובן שהדבר יכול לנבוע מאהבה כמו שכותב הרמב"ם שמרוב אהבה שוגה בה תמיד וכו' וכו'. סוג של דביקות, אבל האדם סובב סביב ה' ולא ה' סביבו). יש יחס של התבטלות שהעבד שואף לרצות את אדוניו
(וברור שזה לא כמו הצד שהועלה מקודם שהעבד הוא לא המטרה. כי מטרת העל של העבד להתענג על ה'. אבל העונג האלוקי מגיע על ידי כך שהאדם עובד את בוראו. על ידי שהעבד עושה נחת רוח לבוראו הוא זוכה לטוב האלוקי). יש פן שהעבד מכבד את אדוניו, הוא מעיד על חוזק אדוניו. האדון הוא העליון והעבד הוא מתחתיו. האדון הוא הגיבור והעבד הוא החלש. כאשר העבד נכנע תחת אדוניו הוא מכיר בגדולתו. וגם יחס כזה של האדם לפני הבורא, האדם מכיר בגדולת הבורא ולכן הוא נכנע לפניו ועושה את רצונו. גם יש מערכת יחסים דומה בין אדון ועבד למלך ועם ואבא ובן (בשלושתם יש עליונות של מישהו על זולתו. ולכולם מערכת יחסים של כבוד ומורא, אהבה ויראה).
האם כאשר אנו אומרים את המשפט 'עבודת ה'', אנו מתייחסים בדוקא לפן של עבד ואדון. וכי כשאומרים עבודת ה' אין הכונה לאהבת ה' שהרי עבד עובד כי חייב ואין לו אישיות עצמית, אלא מאי שהרי יש גם עבודה מאהבה.. אז גם יש עבד ה' מאהבה. אז זה לא בדיוק עבד ואדון.. אז הדימוי לעבד היה רק לפן מסוים כמו שהעבד עושה את רצון אדונו כך גם האדם עובד את ה' ועושה את רצונו אבל למה הוא עושה? מאהבה.
באופן כללי כל מערכת היחס בין בורא לנברא, בין עליון לתחתון. משתמשים בה הרבה במינוח עבודה/עבדות/עבד (הן ביחס לבורא העולם והן להבדיל ביחס לעבודה זרה). הדימוי הוא לאו דוקא מוחלט. לדעתי נקודת העיקר שבביטוי הוא העליונות שיש למשהו על זולתו, כלומר ההכרה שיש כאן עליון שהוא הבורא ותחתון שהוא הנברא. במה הבורא הוא עליון? גם בזה שהוא ברא את הכל וכולנו נבראיו. גם בזה שהוא כל יכול ואנו לא יכולים לעשות מאומה. גם בזה שהוא העליון בכך שהוא המצווה ואנו המצטווים. גם בכך שאנו צריכים לעשות את רצונו. גם בכך שאנו משרתים ומכבדים אותו ובכך מביעים את ההכרה בגדולתו.
אבל זה ממש לא מקביל לכל המושג עבד ואדון אלא הקבלה חלקית מסוימת. (וכמדומה את הפער בין מי שלמעלה למי שלמטה, העבדות מדגישה יותר מכל שאר היחסים. שאר היחסים מדגישים את האהבה (בן ואב) או למשל את עומק האהבה (דוד ורעיה, או בעל ורעיה). ברור שהיחס הבסיסי בין הנברא לבין הבורא הוא היחס הראשוני, דהיינו עוד טרום עוצם האהבה. היחס כבורא העולם, כמי שאנו מחוייבים לו עבור ההטבה. הדגשת האהבה ההדדית, הינה קומה נוספת על הבסיס, וממילא יש ביטויים כמו עובד ה' מאהבה, וזה בדיוק כמו לומר בעל שעושה את מה שאשתו רוצה מתוך אהבה אליה.
כמובן שהשימוש בטרימנולגיה הזו אינו אומר שהאהבה בין הקב"ה לאדם איננה העיקר. וממילא אין ראיה משום פסוק, למשל המקרא ועבדתם את ה' אלוקיכם, ולעבדו בכל לבבכם, וכהנה רבות. בוודאי לא הכוונה רק לפן מסוים של עבד ואדון. וכן מה שקרבנות ותפילה נקראים עבודה. וכך גם כשכתוב משה עבד ה'. האם הכוונה שמשה רבנו עשה את כל מה שהקב"ה ציוה. או שהכונה חי לפני ה' עם הכרה תמידית שהקב"ה הוא האדון על הכל. או שהכונה שמשה שירת את ה' וכיבד את ה'. והאם זה חלילה אומר שזה היה כמו מיראה, או שמשה היה עבד מאהבה. וממילא שכתוב משה עבד ה' לא הכונה חלילה לאפוקי שמשה לא היה שלם במדריגת בנים אתם לה' אלוקיכם וכו'. אלא רק להדגיש את הפן הבסיסי בין הנברא לבורא, ובוודאי הכל היה מלא באהבה.