ידוע הדבר שמדינא דגמרא אין שום איסורי אבילות וכדומה מי"ז בתמוז (אלא רק ענייני חששות מפני המזיקים), וכל האיסורים מתחילים רק מראש חודש אב, וחלק רק בשבוע שחל בו.
אלא שנהגו איסור תספורת מי"ז בתמוז.
והנה מה שלא נהגו איסור כיבוס אף שהוא ג"כ אסור בשבוע שחל בו, כנראה שתספורת חמירא טפי, שהרי רואים שעל אביו ואמו אסור בתספורת עד שיגערו בו אף שבכיבוס מותר. ובאופן יותר פשוט יש לומר שלאסור כיבוס הוא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה.
אבל יש להבין אם נהגו איסור בתספורת שמדינא אסור רק בשבוע שחל בו, כל שכן שהיה לנו לנהוג איסור בדברים שאסורים כבר מר"ח אב, כגון משא ומתן של שמחה או בנין ונטיעה של שמחה. (אולי לענין משא ומתן אין קושיא, שהרי כתבו הפוסקים שלמעשה לא מקפידים גם מראש חודש מפני שהכל נחשב כדי חיינו. אבל בנין ונטיעה של שמחה מדוע שלא ננהוג איסור מי"ז בתמוז בק"ו מתספורת.)
כמו כן כל דבר שאוסרים משום שמחה, לכאורה היה לנו לנהוג איסור מי"ז בק"ו וכנ"ל.
התעוררתי לכל זה ממה שהשער הציון תקנ"א סקמ"ח מביא מהא"ר שאוסר לקנות דבר חשוב גם אם לא תהיה בעיה של שהחיינו, משום ששמחה הוא לו, והקשה השעה"צ דהלא רק משנכנס אב ממעטים בשמחה. ולכאורה אין קושייתו מובנת, דזהו מדינא דמשנה אבל הלא אנחנו מדברים כאן המנהג, ושפיר קאמר הא"ר דאם אנו נוהגים איסור אפילו בתספורת שהוא מססמני אבילות ממש, כ"ש שצריך למעט בשמחה. אבל העומד כנגדי בנין ונטיעה של שמחה כנ"ל.
אשמח אם יש למישהו הסבר בזה.