שאין אדם נתפס על צערו הלקחים של ספר איוב מתומצתים ע"י רש"י (בבא בתרא טו, א) שמבאר התועלת שבכתיבת ספר איוב להך מ"ד דאיוב לא היה ולא נברא ורק משל היה,
"ללמוד ממנו תשובות למקטרגים על מדת הדין ושאין אדם נתפס על צערו".והחידוש שבדברי רש"י, שהרי תמצית כל ספר איוב זה הדין ודברים ביסודי האמונה ומה שהשיבו רעי איוב אליפז התימני בלדד השוחי וצופר הנעמתי וכן אליהוא בן ברכאל לטענותיו וקובלנותיו של איוב כלפי מעלה, וזהו החלק הראשון "ללמוד ממנו תשובות למקטרגים', ובאמת התשובה המקיפה והנכונה נמצאת בדברי אליהוא (וראה בזה בספר שער הגמול להרמב"ן באריכות), אבל באותה מידה יש ללמוד מספר איוב שלא לתפוס אדם על צערו, ומקור הדברים בגמ' בבא בתרא (טז, ב):
[איוב] לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל, (וכתיב כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב) אמר רבא מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו.
והגדרת הענין למדנו בדברי רבינו גרשום שם:
על מה שמדבר מכובד צערו דכתיב לא בדעת ידבר כלומר שאין דעתו מיושבת עליו מחמת צער.ואיתא בבבא מציעא (נח, ב):
אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד.
כך הובא גם להלכה בשו"ע (חו"מ סימן רכח סעיף ד), ובסמ"ע (שם ס"ק ו):
והם שאמרו לו כן, מפני שהיה איוב מטיח דברים כלפי השגחת השם יתברך ומדותיו. ומבואר שהיתה תביעה על חברי איוב, שלמרות שהיו סמל ודוגמא לחבירות וידידות נאמנה, וכמו שמצינו בדברי הגמ' שם, וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו ויבאו איש ממקומו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ויועדו יחדו לבוא לנוד לו ולנחמו... ותנא בין כל אחד ואחד שלש מאות פרסי... אמר רבא, היינו דאמרי אינשי או חברא כחברי דאיוב או מיתותא.
וכאשר אנו קוראים הפסוקים אנו רואים כמה נתברכו רעיו של איוב במידת הידידות, כי ישבו עמו לארץ שבעה ימים ושבעה לילות בלי לשמוע ובלי לדבר מאומה, אולם כאשר איוב הטיח דברים כלפי מעלה, לא יכלו חבריו לשאת זאת והשיבו לו דברים, ומעתה יש להבין מה היתה הטענה עליהם, ולמה נחשב זה כדוגמא לדורות לאונאת דברים.
ויש בזה דברים בספר
שם משמואל (ויקרא תרע"ח), וז"ל,
והנה ידוע מחברי איוב שהיתה אהבה ביניהם מאד מאד מאז כמו שבא בדבריהם ז"ל עוד יותר מאהבת אבות לבנים, ומ"מ כאשר הוצרכו להצדיק דינו של הקדוש ברוך הוא על איוב הסירו את כל אהבתם ממנו והרשיעו אותו בחטאים ועוונות ופשעים בגלגול זה [כי ענין גלגול הנשמות ושבידו חטאים מגלגול הקדום חידש להם אליהו[א] כמו שביאר הרמב"ן ז"ל, ומכלל שהם הרשיעו אותו בגלגול זה] אף שלא ראו ולא שמעו ולא ידעו עליו שום שמץ דבר, מ"מ מן ההכרח להצדיק דינו של הקדוש ברוך הוא, נתהפכו לו מאוהב לאויב באכזריות חמה כמבואר בכתוב. ואם הי' כך באמת ובלב תמים היה זה רבותא ביותר אשר לצורך גבוה הם בטלים ממהותם לגמרי, והי' זה כעין אברהם שהי' בטל ממהותו לגמרי לרצון השי"ת עד שהמשיל עצמו לאפר כנ"ל, וכמו שהביא את בנו יחידו יצחק שבא אליו אחר מאה שנים והי' חביב לו עד לאחת, מ"מ למלאות רצון השי"ת שכח את כל אהבתו לבנו ונתלבש באכזריות חמה לשוחטו בידיו ממש. אבל איוב חשד אותם שכ"ז איננו באמת בלב תמים, אלא לרמות את הבריות ולעשות חונף כדי שיחזיקו אותם צדיקים כמו אברהם כדי שיבטחו בהם הבריות ויגיעו עי"ז לצורך ותועלת החומר שלהם בעוה"ז, וא"כ אתם היפוך מאברהם, שאברהם ביטל את מהותו ועצמותו לצורך גבוה, ואתם עושים להיפוך, שכל חכמתכם וידיעתכם בענין האלקי תגשימו אותן להחניף את הבריות ולהשיג צורך עצמותיכם ותועלת חומריכם, אלא למי אתם דומים לדור הפלגה שגם הם הי' להם ידיעה גדולה ונכבדה בשמות מלאכי מעלה וכמ"ש בזוה"ק וכן מפורש בכתוב ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, ע"כ הי' כחם כ"כ גדול, וכמ"ש ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, וא"כ הרי היו לוקחים את החיות האלקית והגשימו אותה להשיג על ידה תאוות לבם החומרי, כן גם אתם ידיעתכם הנכבדה אינכם מפיקים לצורך גבוה אלא להשיג ע"י צורך עצמיכם.
וכדבריו כן נראה ממש בחוש לקורא את פסוקי איוב האחרונים (מב, ז-ח) וַיְהִ֗י אַחַ֨ר דִּבֶּ֧ר ד' אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־אִיּ֑וֹב וַיֹּ֨אמֶר ד' אֶל־אֱלִיפַ֣ז הַתֵּֽימָנִ֗י חָרָ֨ה אַפִּ֤י בְךָ֙ וּבִשְׁנֵ֣י רֵעֶ֗יךָ כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב: וְעַתָּ֡ה קְחֽוּ־לָכֶ֣ם שִׁבְעָֽה־פָרִים֩ וְשִׁבְעָ֨ה אֵילִ֜ים וּלְכ֣וּ׀ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּ֗וֹב וְהַעֲלִיתֶ֤ם עוֹלָה֙ בַּֽעַדְכֶ֔ם וְאִיּ֣וֹב עַבְדִּ֔י יִתְפַּלֵּ֖ל עֲלֵיכֶ֑ם כִּ֧י אִם־פָּנָ֣יו אֶשָּׂ֗א לְבִלְתִּ֞י עֲשׂ֤וֹת עִמָּכֶם֙ נְבָלָ֔ה
כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב.ופירש"י,
כי לא דברתם - שהרי לא דברתם אלי טענה נכונה כעבדי איוב שהרי הוא לא פשע בי כי אם על אשר אמר תם ורשע הוא מכלה וע"י השטן המקטרג את העולם שנאמר אם שוט ימית פתאום וגו' ואם הוסיף לדבר מפני קושי יסורין אשר כבדו וחזקו עליו דבר אבל אתם פשעתם על אשר הרשעתם אותו לאמר הלא יראתך כסלתך והתחזקתם אותו בחזקת רשע ולבסוף הייתם משותקים ומנוצחים לפניו והיה לכם לנחמו כאשר עשה אליהוא ולא די לאיוב בצרתו ויסוריו כי גם הוספתם על חטאתיכם פשע להקניטו.
והנה בדברי רש"י נשמע שהטענה המופנית לחברי איוב היא רק במישור של בין אדם לחבירו וההנהגה הראויה כלפי איוב, אולם בלשון הכתוב מדויק שהטענה היא גם בין אדם למקום 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב'.
ואכן בדברי המלבי"ם אנו למדים שלא היה פיהם ולבם שווה, וז"ל,
כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, כי איוב דבר דברי חטא בפיו אבל בלבו דבר נכונה כי לבו היה שלם עם ה', והריעים היו להפך, שבפיהם התוכחו בעד ה', אבל לבם לא היה מסכים אל פיהם כמ"ש להם איוב. הכהתל באנוש תהתלו בו וכו' הלא שאתו תבעת אתכם, שהוכיחם ע"ז שדברו דברים מה שהם עצמם לא חשבו כן בלבם, ועקר הדבור אל ה' הוא דבור הלב לא דבור החיצוני של פה, ובדבור זה לא דברתם אלי נכונה כאיוב.
ואולי יש לומר שבעצם חטאם של חברי איוב היה חוסר כנות פנימית, וזה הקו המשותף לשני הדברים, מחד, דיבורי אמונה שהוטחו באיוב שלא כדין בלי להתחשב במצב האמיתי שלו, הם ראו לעין, לחיצוניות דבריו, ואף בדבריהם לא שתו לפנימיות לראות אם אמנם כנים דבריהם לפי הרגשת לבם, או שרק אומרים בפיהם גבוהה.
וזה מה שהיה אצל איוב שלא נתפס על צערו, כי לא מדעת דיבר אלא את תחושות לבו, ומרוב שיחו וכעסו ואי יכולתו להכיל את מה שנראה לנגד עיניו שהוא צדיק האובד בצדקו, ורשעים השגו חיל, דבר את אשר דבר.