זה עתה נתעוררתי לחידושו של רבי יצחק ברנד (קדושת ציון, תמוז אב תשע"ט, עמ' י"ז. והיא לו נדפסה בקובץ גליונות בריתי יצחק עמ' ל"ז) כי עד כאן לא אמרינן בברכת המזון 'על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה', רק בזמן הגלות, אבל כל זמן שהיו ישראל על אדמתן היו אומרים 'שהנחלת לנו', ועל כן האידנא 'שהקב"ה נתן לנו בחזרה את ארץ ישראל', וכלשונו של הגאון הכותב שליט"א, 'צריך להחזיר את הנוסח שהנחלת לנו'.
ויסד ביסודו על דברי האלשיך הקדוש (דברים ח' י') שמהם עולה בבירור כי אכן רק בזמן הגלות נתחדשה מטבע הברכה 'שהנחלת לאבותינו', אבל כל זמן שלא גלו ישראל היו מברכים 'שהנחלת לנו'.
ואמנם עיקר היסוד שבזמן בית המקדש אמרו לשון הנחלנו לנו, הנה הגם דמיפשט פשיטא ליה למר - 'ובזמן יהושע בוודאי אמרו שהנחלת לנו, וא"כ גם בדורות הבאים אמרו נוסח זה', לי הקטן הוא צ"ע הרבה. דבפשוטו 'שהנחלת' אינו מתפרש אלא על מעשה ההנחלה גופיה, שזה לא היה אלא לדורו של יהושע בלבד, שהם נחלו את הארץ בעצמם, אבל לאחר הדור של באי הארץ, בכל הדורות היו מברכים 'שהנחלת לאבותינו', וגם בזמן בית המקדש.
ולא מיבעיא לשיטת המבי"ט (בית אלהים, שער היסודות פרק ס"א) שיהושע גופיה תיקן הלשון 'שהנחלת לאבותינו', ומשום שגם לדורות הבאים תיקנה, והיתה כוונתו גם אל האבות הקדושים, יעו"ש. אלא גם אי לא נימא הכי, אלא יהושע גופיה תיקן לומר 'שהנחלת לנו', מכל מקום לא היה זה אלא לדורו בלבד, אבל מאותו הדור והלאה, היה נוסח הברכה 'שהנחלת לאבותינו'.
הן אמת שכדבריו איתא בדברי האלשיך, שכל שלא גלו היו אומרים 'שהנחלת לנו', אך מכל מקום יש לדון דלא היה זה אלא בבית ראשון, אבל מכאן ואילך, כיון שרוב ישראל נשארו בחוץ לארץ, לא היה מקום לומר 'שהנחלת לנו', והמשיכו לתלות את ההנחלה באבותינו, יען כי רוב ישראל לא עלו להתיישב בארץ ישראל, וכן יש לדון גם האידנא כלפי דברי האלשיך [ומה שהארץ מוחזקת ביד ישראל, אינו בעל משמעות לענין זה, שאין נחלת ישראל אלא כאשר רובן עליה].
והנה ידועה התמיהה מפני מה בברכת המזון אמרינן 'על שהנחלת לאבותינו', ואילו בברכת מעין שלש אמרינן 'שרצית והנחלת לאבותינו', מהי תוספת הרצון שבכאן (ועיין כאן viewtopic.php?f=7&t=4779&hilit=%D7%A9%D7%94%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%AA).
ולכאורה פירושא דמילתא הוא, דיהושע תקן נוסח 'על שהנחלתנו ארץ חמדה', ואחר כך בדור שלאחריו שינו ואמרו 'שהנחלת לאבותינו'. משא"כ ברכת מעין שלש תקנת אנשי כנסת הגדולה היא, למאי דנקטינן שהיא מדרבנן, ובזה, שמעיקרא תקנת ויסוד הברכה לא היה על השתא אלא על העבר, מלבד מה שתקנו להודות על עצם מה שהקב"ה הנחיל לאבותינו את הארץ, הוסיפו להזכיר גם את עצם מה שרצה הקב"ה להנחיל לאבותינו (אברהם יצחק ויעקב) את הארץ, וזה שאמרו 'שרצית והנחלת' (שרצית - לאבות הקדושים, והנחלת - לבאי הארץ). משא"כ בנוסח שתיקן יהושע, הזכיר אלא את ההנחלה בפועל שהיתה באותו הדור, ואח"כ רק שינו לומר 'לאבותינו' אבל לא הוסיפו על עצם הנוסח להזכיר גם את הרצון.
ומ"ש באור אברהם (ר"א גורביץ, סידור התפילה ח"א סי' קמ"ח) שהמקום היחידי בו נמצא 'רצית' במקרא אינו אלא לשון ריצוי ולא רצון, וביאר בזה דמה שתקנו עזרא ובית דינו לומר בברכת מעין שלש 'שרצית' הוא על מה שנתרצה הקב"ה לישראל והחזירם לארץ, הנה מלבד מה שאינו נכנס כלל בלשון הברכה, שממנה מבואר בהדיא דתבת 'שרצית' הוא כלפי אבותינו נוחלי הארץ, הנה לא דק מר. שהרי ברגלים משבחים אנו 'אהבת אותנו ורצית בנו', ופירושו הראשונים ז"ל (ר"י בר יקר והרוקח וחסידי אשכנז ואבודרהם) שהוא מלשון כי רוצה ה' בעמו, והוא על רצון וחשק הקב"ה בעם ישראל ולא לשון ריצוי כלל וכלל (ודלא כהשיח יצחק שפירשו על ריצוי הקב"ה לישראל אחרי חטא העגל), וע"כ כנ"ל.