שמואל דוד כתב:יט.
רש״י ד״ה וכמימי אדמה - כי קרן עור פניו. עיין רש״ש שהגיה ״אור״ וצ״ע גדול בכוונתו.
שמואל דוד כתב:כד.
רש״י ד״ה רב מתרץ לטעמיה - דרב לא צריך לתרוצי אלא משום היא גופה דלא משתמע שפיר דהא רישא כשיצאו לאויר העולם מיירי וסיפא דקתני יצא משמע דעלה קאי וכשיצא לאויר העולם משמע דמותר ואי אפשר לומר כן כו׳
אשמח בביאור כוונת רש״י.
שמואל דוד כתב:לא:
רש״י ד״ה נדה שבעה - לאו ביולדת קאי. מה כוונת רש״י בזה?
שמואל דוד כתב:ייש"כ. לא הבנתי כונתך "שאמרתי" אצל צבע...
שמואל דוד כתב:ל:
ילד במעי אמו מביט מסוף העולם ועד סופו ולומד כל התורה כולה וכשיצא לאויר העולם מלאך סטרו על פיו ומשכח כל התורה ע״ש
ושמעתי מאאמו״ר שליט״א שאמר בשם האדמו״ר מסאטמאר הדברי יואל ז״ל שדייק מגמרא הנ״ל שאלו שאינם בקיאים בכל התורה כולה אי אפשר שהם רואים מסוף העולם ועד סופו דאל״כ הול״ל משכח כל התורה ואינו מביט כו׳ אלא מוכח שבלי תורה אין כלום ודו״ק.
שמואל דוד כתב:ל.
מתני' המפלת ליום מ' אינה חוששת לולד ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה רבי ישמעאל אומר יום מ"א תשב לזכר ולנדה יום פ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה שהזכר נגמר למ"א והנקבה לפ"א וחכ"א אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה מ"א
לכאורה תיבות אלו מיותרות וצ"ב.
שמואל דוד כתב:עיין 'גנוזות' מהדורא קמא של רש"י (הריב"ן ) סוכה כ. ד"ה אי הכי, וצריך ביאור.
והכי פירושו:ואותה ששנינו במסכת נדה בהמפלת 'אחד בריית זכר ואחד בריית נקבה זה וזה לארבעים ואחד', שזָכָר, המפורש לדברי הכל שנגמר לארבעים ואחד, מוקדם לנקבה שנדונת כמוהו;
התם משום דקתני סופא 'זה וזה', דמשמע נקבה זה ואחד זכר זה.
אהרן תאומים כתב:רש"י לא רצה להעמיד שבא עליה בליל טבילתה לפני שטבלה והעדיף כלפי החידוש לנקוט סופה ביום השישי שהוא למעשה הסוף כי כבר בתחילת שביעי טובלת לטהרתה, אמנם בגמרא אליבא דאמת הרי אף בשביעי הדין כך, ובתורה נקט רש"י חמישי כדי להעמיד באופן שיהיה עליו טומאה ג ימים כפי הסמיכות לפסוק הבא שם ימים רבים - ג ימים,
ומעניין שהח"ח בביאורו לתו"כ כתב כך: יכול יעלה לרגלה: פי' אם שכב אותה ביום ג' לנדתה יכול ישלים עוד ד' ימים כמותה ויטבול ויטהר.
תלמוד לומר וטמא ז' ימים: ואפילו בא עליה בשביעי שלה.
שמואל דוד כתב:לא הבנתי כוונתך.
אולם חיפשתי קצת, וראיתי בשם היפה תואר על המדרש שכתב שהכועס פניו מוריקות או מאדמות. עד כאן.
מיללער כתב:לג:
רב פפא איקלע לתואך (אולי זה תווך, שלמדנו במקו"א נפק לאפיה עד תווך) אמר אי איכא צורבא מרבנן הכא איזיל אקבל אפיה, אמרה ליה ההיא סבתא איכא הכא צורבא מרבנן ורב שמואל שמיה ותני מתניתא, יהא רעווא דדתהוי כוותיה, אמר מדמקמברכי לי בגוויה ש"מ ירא שמים הוא, אזל לגביה וכו'
לכאורה בפשטות הברכה היתה שיהי' צורבא מרבנן כמותו, ומנין היה רב פפא יודע שירא שמים היה? ואולי יש בזה לימוד, שעל צורבא מרבנן אין מברכין בו דאם אין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת, וכיון שבירכהו בו הבין שמלבד גדלותו בתורה עוד בו יראת חטא.
שוב ראיתי שהמצפ"א מציין כאן לדברי הגמ' סוכה מט: ולכאורה כוונתו לדברי הגמרא דא"ר חמא בר פפא כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים שנא' וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו. והיינו אם מברכין לו בו נראה שיש לו חן בעיני האדם ובידוע שהוא ירא שמים, ודפח"ח
שמואל דוד כתב:לא.
רש"י ד"ה כל א' וא' עולה למינו - לובן מן האיש ושחור מן האשה. לכאורה הול"ל אדום מן האשה.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 62 אורחים