סיום הש"ס הוא רובו לבעלי מלאכה שאין זמנם נותן להם לשבת באהלה של תורה ולעמול על מסכתא גמרא לקנותה כראוי בעיון בהבנה בשלימות וביסודיות. אומנם שיש אנשים שמשקיעים הרבה בלימוד הדף יומי עד שחוזרים על זה כמה וכמה פעמים וקונים איזשהו מדריגה של יסודיות בזה, אבל רוב האנשים אינם כן. מעולם היתה ההסתכלות שלי שעיקר השמחה של הסיום הש"ס היתה על העמילות שיש בו, שהבעל מלאכה הזו שעסוק רוב היום בעבודה קשה ומפרכת מעשר מזמנו ומכוחו תמידים כסדרם יום אחר יום בעקביות כדי ללמוד את הדף, עם כל העייפות שיש לו ועל אף שאינו יכול להשקיע להבינו כראוי. ושמחה זו עושה שבעמילות ויגיעה אפשר להגיע לקנין גדול כזה לגמור את כל הש"ס (וודאי שא"א לדמותו למי שלא גמר את הש"ס אבל למד מסכתות שלימות בעיון ובהבנה וגם זה בעמילות שיושב באהלו של תורה כל היום ובמסירות נפש).
לעניות דעתי יש כאן הגזמות גדולות בתיאור המסירות נפש.
בא נדבר על הרוב,
מרבית האנשים לא עובדים יותר מ7-8 שעות ביום, וגם זה אצל הרבה - עם הפסקות,
ואצל הרבה גם לא עבודה מפרכת...
וכי מה רוצה הינך, שיהודי לא יפתח דף גמרא כל היממה, גם זה הרבה מדי?
קודם כל, יש הרבה שיכולים ללמוד גם לפני שעות העבודה או באמצעם,
וגם אם זה אחרי, חמישים דק' של גמ' רש"י וכוס קפה זה מסירות נפש?
העקביות זה נושא נפרד,
אדם גם מתפלל ואוכל כל יום 3 פעמים,
ופה גם ניתן להשלים,
אז לא צריך להיסחף עם התעמולה.
דווקא בדור הקודם, שרבו עובדי 'תנובה' וסוללי כבישים,
והיו קמים בארבע בבוקר ל'דף היומי'
היה יותר מסירות נפש.
(וכדי לא להרגיז יותר, לא אדגיש שוב,
שמשום מה, אפילו פעם ביובל אין ערב הוקרה עם חצוצרות,
לאברכים מן השורה עמלי תורה שחיים במשורה אם לא בדוחק).