והנה דברתי עד הנה מפרטי מצוה אחת מן המצות, וכפרטי חלוקים אלה, ודאי שנמצאים בכל מצוה ומצוה. אמנם אינני מזכיר אלא אותם שרגילים רוב בני האדם להכשל בהם. ונדבר עתה מן העריות שגם הם מן החמורים והם שניים במדריגה אל הגזל, כמאמרם ז"ל, וזו לשונם (ב"ב קסה): רובם בגזל ומיעוטם בעריות. והנה מי שירצה להנקות לגמרי מזה החטא, גם לו תצטרך מלאכה לא מועטת. כי אין בכלל האסור גופו של מעשה בלבד, אלא כל הקרוב אליו. ומקרא מלא הוא (ויקרא יח): לא תקרבו לגלות ערוה. ואמרו ז"ל (ש"ר פ' טז): אמר הקדוש ברוך הוא, אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה, הריני תופשה ואין לי עון, הריני מגפפה ואין לי עון, או שאני נושקה ואין לי עון. אמר הקדוש ברוך הוא, כשם שאם נדר נזיר שלא לשתות יין, אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך, אסור ליגע בה כל - עקר. וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו, מביא מיתה לעצמו וכו'.
והבט מה נפלאו דברי המאמר הזה, כי המשיל את האיסור הזה לנזיר, אשר אף על פי שעיקר האסור אינו אלא שתיית יין, הנה אסרה לו תורה כל מה שיש לו שייכות עם היין. והיה זה לימוד שלימדה תורה לחכמים איך יעשו הם הסייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות למשמרתה, כי ילמדו מן הנזיר לאסור בעבור העקר גם כל דדמי לה. ונמצא, שעשתה התורה במצוה זאת של נזיר מה שמסרה לחכמים שיעשו בשאר כל המצות, למען דעת שזה רצונו של מקום. וכשאוסר לנו אחד מן האסורין, ילמד סתום מן המפורש לאסור כל הקרוב לו. ועל זה הדרך אסרו בענין זה של העריות כל מה שהוא ממינו של הזנות, או הקרוב אליו, יהיה באיזה חוש שיהיה, דהיינו, בין במעשה, בין בראיה, בין בדבור, בין בשמיעה, ואפילו במחשבה.
והנה כאשר אנו מעיינים בגוף דברי המדרש בשמות רבה (פרשת בא טז, ב) במקורם נמצא כמה חסרות ויתירות:
אתה מוצא שתי פרשיות סמוכות פרשת נזיר ופרשת סוטה, הנזיר נודר שלא לשתות יין אמר לו הקדוש ברוך הוא נדרת שלא לשתות יין כדי להרחיק עצמך מן העבירה אל תאמר הריני אוכל ענבים ואין לי עון, אמר לו הקדוש ברוך הוא הואיל ונדרת מן היין הריני מלמדך שלא תחטא לפני אמר למשה למד לישראל הלכות נזירות, שנאמר איש כי יפליא לנדור וגו' מיין ושכר יזיר, מכל אשר יעשה מגפן היין... וכן האשה נקראת גפן שנאמר אשתך כגפן פוריה, אמר הקדוש ברוך הוא אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה הריני תופשה ואין לי עון או שאני מגפפה ואין לי עון אני נושקה ואין לי עון, אמר הקדוש ברוך הוא כשם שאם נדר נזיר שלא לשתות יין אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר, שכן שלמה אומר היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה, לכך סמך הקדוש ברוך הוא פרשת נזיר לפרשת סוטה שהן דומות זו לזו, וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה על עצמו.
העולה מדברי המדרש שהשייכות בין הגדרים של נזיר לגדרים הנדרשים באשה היא מצד סמיכות הפרשיות של נזיר וסוטה בפרשת נשא, וכן מכך שהאשה נקראת גפן, ויש כאן לימוד מיוחד על הריחוק מאשה שאינה שלו שהריחוק יהיה בגדרים וסייגים.
ברם, נראה שדברי הרמח"ל שהקדים "ומקרא מלא הוא לא תקרבו לגלות ערוה", מבוססים על דברי הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"א ה"א): כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.
וסבירא ליה לרמח"ל שהגדרים והסייגים של קריבת ערוה הינם כלולים בפרשה של עריות, "לא תקרבו לגלות ערוה", וזה בכלל האיסור, אלא שגדרו של האיסור הוא סייג וגדר.
ויתכן דסבירא ליה להרמח"ל שגדר האיסור של קריבת ערוה הוא רק מדברי סופרים, וקרא אסמכתא בעלמא, וכשיטת הרמב"ן בהשגות לסה"מ מצוה שנג. ועכ"פ הא מיהת דהכי גדרו של האיסור – משום סייג ומשמרת.
והנה באיסור קריבה של נדה מצינו מפורש כן בדברי חז"ל באבות דר"נ (פ"ב): איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב. ואילו בנוסחא ב של אדר"נ פ"ג איתא גם על איסור קריבה לעריות: מנין (שעשה) [שעשתה] התורה סייג לדבריה שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו. ועי' בביאור הגר"א אה"ע סי' כ ס"ק א.
והאריכו האחרונים בגדר הך מילתא, עי' בית הלוי (ח"א סי' א ס|"ק ח); לקח טוב כלל ח; טל תורה יבמות ט, א; שיעורי רבי דוד יבמות ג, ב אות צג בשם הגרי"ז.
אכן הרמח"ל הרחיב זאת גם על כל הגדרים והסייגים שתקנו חז"ל, "והיה זה לימוד שלימדה תורה לחכמים איך יעשו הם הסייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות למשמרתה, כי ילמדו מן הנזיר לאסור בעבור העקר גם כל דדמי לה. ונמצא, שעשתה התורה במצוה זאת של נזיר מה שמסרה לחכמים שיעשו בשאר כל המצות, למען דעת שזה רצונו של מקום. וכשאוסר לנו אחד מן האסורין, ילמד סתום מן המפורש לאסור כל הקרוב לו".
ומחתימת דבריו של רמח"ל נראה כי ההיקש הוא בדרך של "ילמד סתום מן המפורש", אולם בתחילת דבריו רמז כי הדברים נסובים אודות ה'משמרת למשמרת', ומקרא זה מפורש בפרשת עריות בפרשת אחרי מות (יח, ל): וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ד' אֱלֹהֵיכֶֽם.
ועי' ביבמות כא, א שלדעת רב כהנא זהו המקור לאיסור שניות לעריות, ובמועד קטן ה, א למד מכאן רב אשי לדין הרחקה וסייג לטומאה.
ובודאי שבכלל משמרת למשמרת גם שאר גדרים וסייגים וגזירות חז"ל, עי' רש"י ביצה ב, ב ובהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות.
ומעתה נראה שכלל דברי רמח"ל מיוסדים על כך, שפרשת נזיר הוי גילוי מילתא על קריבה של עריות, שאף גדרה הוא משמרת וסייג, ומבין שניהם נלמד על כל 'משמרת למשמרת' – איסורים שגדרם משום סייג, ולו הינם רק מדרבנן.