הודעהעל ידי מה ידידות » ד' מאי 29, 2019 10:37 am
אם נכנסנו לעניני שידוכים, אני נזכר בעובדא דהוה בדידי לפני שנים רבות:
אברך צעיר לימים הייתי והוצאתי לפועל שידוך לבחור יתום מאב, במהלך ניהול השידוך התוודע לי שהאלמנה צברה סכום יפה מאד שמור ומונח לנשואי שני הילדים שנשארו בבית,
בגמר השידוך שלחה לי אלמנה מחצית מדמי השדכנות מהסכום שהיה מקובל באותם ימים, והתקשרה אליי ואמרה שהיא אלמנה והיא רוצה שאקבל בזאת ברצון ובהבנה.
לי היה קשה מאד לקבל זאת, בידעי שב"ה היא מסודרת מאד טוב בפן הכלכלי, אז אמרתי לה שאיני תובע אותה בבי"ד אבל בהחלט איני מקבל זאת בהבנה וברצון, היא כעסה מאד והרימה עלי את קולה בדברים וכו', לאחר כמה ימים החלטתי שהיות שאיני הולך לתבוע אותה בבי"ד אז מדוע שלא אתן לה גם את ההרגשה הטובה, אמרתי ועשיתי הרמתי טלפון אליה ואמרתי לה שלאחר שיקול הדברים אני מודיע לה שאני מקבל את הסכום בהבנה וברצון בלי שום תערומת, למרות שבליבי פנימה לא הייתי שלם עם זה.
ויהי כעבור כמה שנים בא אליי חתן דנן שהיה כבר נשוי כמה שנים, ואמר לי שעדיין לא נפקד בזש"ק והוא היה עד בשעתו לחילופי הדברים, ולכן הוא רוצה כעת לתקן את המעוות ולשלם את מותר הסכום.
אני אמרתי לו שכבר סלחתי ומחלתי בשעתו ואין שום ענין שישלם כעת, אך הוא התעקש, והחלטנו יחד ללכת ולשאול דבר ה' אצל מורה הוראה מובהק כדת מה לעשות, פנינו למו"צ חשוב שכבר אינו בין החיים עמנו היום, ולאחר ששמע את השתלשלות הענינים פנה אליי ושאלני, האם באמת סלחת בלב שלם בשעתו או לא, אמרתי לו את האמת שבליבי פנימה לא סלחתי בלב שלם אך היה קשה לי לשאת את הרגשתה הקשה של האלמנה אז אמרתי מה שאמרתי.
הורה לי אותו מו"צ ליטול את הכסף, ועוד הורה לי שעלי לבקש את סליחת בני הזוג כי בעבור רצוני להשקיט מצפוני אמרתי שאני סולח מן השפה ולחוץ וגרמתי להם צער וסבל כמה שנים, כמובן שכך עשיתי, ועשרה חדשים בדיוק מאז נולד להם ילדם הראשון בשעטו"מ.
ומזה למדתי שאם איני מסוגל לסלוח באמת בלב שלם, אסור לומר סלחתי מן השפה ולחוץ כי זה רק גורם רע.