ר' אבהו ור' חייא בר אבא איקלעו לההוא אתרא רבי אבהו דרש באגדתא רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דר' אבהו חלש דעתיה אמר ליה אמשל לך משל למה הדבר דומה לשני בני אדם אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית על מי קופצין לא על זה שמוכר מיני סידקית כל יומא הוה מלוה רבי חייא בר אבא לרבי אבהו עד אושפיזיה משום יקרא דבי קיסר ההוא יומא אלויה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא עד אושפיזיה ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה.
ויש עוד דוגמאות.
איך מבינים את זה?
יש מעשים בלי סוף מגדולי וצדיקי הדורות מכל החוגים, איך שהיו כעפר לכול ממש, העבירו על מידותיהם ולא נחשבו בפני עצמם לכלום, ולא תפס אצלם מקום כלל אם זה יהיה הם או אחר, בשום עניין בעולם. גם בהרבצת תורה או השגות וככה מחנכים אותנו בעלי המוסר והצדיקים.
ואנו מוצאים אצל חכמי הגמרא האמוראים הקדושים ואדירי התורה והדביקות מקרים של הקפדה, וחלישות הדעת, ואי התפייסות.
האם צריך להבין את הכול כענייני נשמות ותיקונים וכיו"ב שאין לנו השגה בהם? או ששייך מציאות כזו כפשוטה ג"כ? או איזה אמצע שאצל הצדיקים העניין של תורה והשפעה נוגע להם בקדושה כ"כ שלא יכולים להתפייס על שנלקח מהם דבר זה?
גם אצל צדיקים מפורסמים מאוחרים יש מעשים של הקפדה ואי התפייסות וכו', בפרט בעניין של הרבצת תורה או אדמו"רות. ומצד שני כאמור יש כאלה שהיו כעפר ממש.
וגם אותנו מחנכים לקיצוניות של העברה על המידות [אולי בידיעה שגם ככה כולי האי ואולי שיזוז בנו משהו בעניין?].
במה זה תלוי? ואיך להבין צדיקים שמקפידים וחולשת דעתם ולא מתפייסים?