וי"מ דלכך נעשה הכיור ממראות לפי שכן המקריב קרבנה של אשה היה צריך להקריבו לשמה, ואסור להסתכל בפניה, ולכך נעשה הכיור כמו מראה, והאשה עומדת אצל הכיור ומסתכלת בו, והכהן מסתכל בכיור ומכירה, ומקריב קרבנה לשמה.
ולכאורה הדברים מחודשים בתרתי.
א' הכי כוונת לשמה של הקרבן צריכה להיות ע"פ הכרת פני האשה המביאה, וכי אין די בידיעה כי היא האשה המביאה את הקרבן, אטו הסופר הכותב גט בעי לראות פני האשה המתגרשת, וביותר בהבאת קרבן שלכאורה אין צריך לדעת זהות האשה כלל, אלא יכוין לשם האשה המביאה את הקרבן.
ב' הרי טעם איסור הסתכלות הוא משום הרהור, ומה מהני לזה שמסתכל במראה ולא בפניה.
חיפוש בפרויקט השו"ת העלה שכבר עמדו על שתי התמיהות הנ"ל, אם כי הביאו הדברים ממקורות מאוחרים יותר.
בשו"ת אפרקסתא דעניא חלק ב - אורח חיים סימן יב כתב:
הנה הסתפקתי ברואה אשה חשופת שער במראות הצובאות, אם יש בזה משום שער באשה ערוה. או גילוי בשר, כמו ערוה בעששית דאסור, משום דתלוי בראיי' והא מתחזיא, כמבואר בש"ע או"ח סי' ע"ה ס"ה. או דילמא דוקא התם דחזי לערוה גופא העומדת בעששית, משא"כ הכא דלית בה מששא כלל, רק מראה בעלמא.
וכעין חקירה זו ראיתי בשו"ת פרי השדה ח"ג סי' ל"ב, לענין אי מותר לשמוע קול נשים מתוך פאנאגראף [טייפ]. וכתב שם, דהא דקול באשה ערוה, הטעם מסתמא דהקול מעורר התאוה וההרהור, דהא פשיטא דקול אשה ערוה אפי' אינו מסתכל בה, דאי לא הוי ערוה רק כשמסתכל בה, בלא"ה אסור אפי' אינו שומע קולה ע"ש הראיות. ומ"ש דנ"ל דהוא משום תאוה, הכין מבואר ברש"י שם ד"ה קולך ערב, שכתב שמע מינה תאוה היא ע"ש.
אמנם איכא למידק לכאורה בהא דאמרו שם טפח באשה ערוה למאי, אילימא לאסתכולי בה (פרש"י אם אשת איש היא. ועי' בהגהות הריעב"ץ) והאר"ש כו' אלא באשתו ולק"ש ע"ש. ומשמע אף על גב דליכא משום הרהור, וכהא דאיתא שם לעיל אדרבה אשתו כגופו, וכתב רש"י שם ורגיל בה וליכא הרהור כולי האי ע"ש, ומ"מ אסור לקרות ק"ש נגד טפח באשתו. עי' מחצית השקל בסי' ע"ה סק"א, ודו"ק. וכן בשער וקול, וכמבואר בש"ע שם ס"ב וס"ג.
וי"ל דהיינו מ"ש רש"י ז"ל דליכא הרהור כולי האי. ולכאורה קשה וכי הרהור מעט מותר בק"ש. וי"ל דר"ל דבאשתו כיון דרגיל בה בכל מילי אין כאן הרהור כ"כ, אלא דבשער שרואה אותה וקול זמר ששומע בשעת ק"ש איכא הרהור קצת ואסור, ובישן במטה כשהוא פונה לכאן כו' ליכא הרהור כלל.
אמנם יש להעיר מהא דאמרו בסנהדרין פ' נגמר הדין, גמירי אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות (ועי' סוטה דף ח' ע"א), א"כ לכאורה קול בלא אשה אין חשש. אלא דהתוס' שם בסנהדרין כתבו והא דאמרינן כל האומר רחב רחב כו' התם ביודעה ומכירה ע"ש, א"כ הי' מקום לחלק בקול כנ"ל בין מכירה או לא. ועי' תוי"ט שם משנה ג' ד"ה והאשה.
ולכאורה איכא למידק נמי בלשון חז"ל דבכל הני מילי דתני התם בברכות קאמר באשה בבי"ת השמושיית, טפח באשה קול באשה שער באשה שוק באשה, ובשער וקול הול"ל שער אשה קול אשה. ואולי ר"ל דוקא אם הוא באשה ולא בכלי וכה"ג כנ"ל, אלא די"ל שפיר דלאו דוקא, אלא דבטפח ושוק ל"ש למימר בלא בי"ת כמובן, וגם בשער צ"ל דוקא "באשה" דאיל"ה אינה ערוה, דהרי אפי' אשה בפיאה נכרית כתב הדברי חיים שם ס"ק קי"ט בשם הגהות אלפסי דאפי' דרכה לכסות אינה ערוה אפי' בגלוי ע"ש, קתני נמי בקול "באשה" בבי"ת, ולעולם י"ל דאפי' שומע קולה ע"י כלי הנ"ל נמי אסור. ובש"ע שם ס"ג כתבו נמי סתם "קול זמר", וכדמדייק בפרי השדה שם.
אלא דאם בעינן דוקא במכירה, כמ"ש התוס' הנ"ל, י"ל דבקול זמר אין לחלק, דדוקא באומר רחב רחב, בזה דוקא יש לחלק ולא בקול זמר, כיון דיש בזה התעוררות יתירה לכח התאווני כמובן. (ועי' ברא"ש ברכות שם ובמעדנ"י, דהקול משום ביטול תורה וק"ש).
ובהא דרואה אותה ע"י שפיעגעל, י"ל דחמיר מקול ע"י פאנאגראף, דהכא הרי עיניו רואות (ויצה"ר ודאי שולט) וגם דאפי' אין מכירה מקודם חשיב כמכירה, דהא רואה צורתה עכשיו. ואל תאמר אם כן יש לאסור ג"כ ברואה פאטאגראפיא. י"ל דשאני ושאני, דחדא דהרואה אותה בשפיעגעל רואה כולה כמו חי, ואיכא הרהור יותר ועוד דהרי מרגיש אותה בקירוב מקום אליו. ועי' בחת"ס או"ח סי' ל"ו. ובס' או"ח החדש סי' ע"ה או"ב כתב בשם פ"ת בשם נ"א כלל ד', דשער וקול הוא מדרבנן וה"ה פחות מטפח לרמ"א דמ"ש מבעלה, אע"כ דהוא מדרבנן משום הרהור, ולפ"ז נראה דמהני עצימת עינים, אבל בטפח מגולה וכן שוק צ"ע אי מהני עצימת עינים. ועוד נ"מ אי צריך לחזור ולהתפלל דבדרבנן א"צ לחזור כבסי' ע"ו ע"ש.
שוב ראיתי דברות קדשו של האריז"ל בס' לקוטי תורה פ' ויקהל ד"ה ויעש את הכיור שכתב זלה"ק: הנה בשעת הקרבת הקרבן הי' הכהן מכיר בפניו מקום שפגם ובמחשבתו והי' מנקה אותו מחטאו, ובאשה שאסור להסתכל בפני' הביא אותה לפני הכיור שעשו במראות הצובאות ורואה שם צורתה ומכיר במחשבתה והי' מנקה חלאתה עכלה"ק. הרי דפשיטא לי' להאר"י החי דבשפיעגעל אין חשש.
ואחרי מופלג ראיתי במכתב עת ועד חכמים שנה ב' גליון ז' שכתב לענין ראיית ערוה בשפיגעל בשם הה"ג ר"פ באמבאך מדראביטש, שהביא מס' פענח רזא גבי מראות הצובאות שבמשכן, משום שהנשים הביאו קיני זבות ויולדות והכהן צריך להקריב לשמן ואסור להסתכל בנשים, לכך הסתכל במראה ע"ש. אבל אין ללמוד מזה להתיר, דהרי בתוס' חגיגה דף כ"א ריש ע"א איתא דשלחו קרבנותיהם. וע"כ דכשמכוין לשם האשה ושם בעלה די בזה, ותדע דהא מהני בגט עכ"ל. ועי' דבר חידוש בלה"פ סי' קפ"א וסי' קצ"ה.
ובשו"ת מנחת יצחק חלק ה סימן כז כתב:
וכמ"ש בתשו' מנחת אלעזר (ח"ג סי' כ"ה), ופירש שם, את דברי האר"י הק' ז"ל (פ' ויקהל), עה"כ ויעש את הכיור נחושת במראות הצובאות, וז"ל, הנה בשעת הקרבת הקרבן, הי' הכהן מכיר בפניו מקום שפגם במחשבתו, והי' /מנקה/ מנכה אותו מחטאו, ובאשה שאסור להסתכל בפני', הביא אותה לפני הכיור, שעשו במראות הצובאות, ורואה שם צורתה, ומכיר במחשבתה, והיה מנכה /מנקה/ חלאתה עכל"ה, והוא פלא, דממ"נ אם חייש להרהורא, גם במראות הצובאות כשמסתכל בפני', שייך הרהור, ולהנ"ל י"ל, דבאמת אין לחוש להרהורא משום דמצותו בכך, ובמקום הקודש השראת שכינתו ית', ורק משום העומדים בעזרה, ורואים שהכהן מסתכל בפני האשה, יבואו עי"ז להקל בהסתכלות בנשים, ע"כ השכיל להסתכל במראות הצובאות, שלא ירגישו אחרים, ולא ליפוק מיני' חורבא עכת"ד, ועי' בספרי (ח"ב סי' פ"ד אות ט'), ובזה י"ל, דגם בהו"א ס"ל כן, ורק משום דלא עלה על דעתו מטעם חציצה, ע"כ עדיף ע"י מפה, אבל אין ראי' מזה לצורך אחר.