עליה לרגל למעשה בימי בית ראשון ובית שני

[בברכה המשולשת]

שאלני אברך יקר כיצד בפועל יכולים היו כל עמ"י לעלות לרגל בימי בית ראשון ובית שני מבחינת טורח הדרך.
אמנם, מי שאינו יכול להלך ברגליו פטור מעליה לרגל, אבל אם זה מסע ארוך זה קשה מאוד גם למי שהולך ברגליו באופן תקין, בדר"כ.

[חיים]

מה הבעיה?
הדרך קשה, אבל באים.

[איש_ספר]

ז"ל מהרצ"ח בתורת הנביאים פ"א:

ויותר מזה תראה במלכי ישראל אשר לא היה נמצא אצלם לא היכל ה' ולא כהן מזרע אהרן, ונאמר על מלכי ישראל הלא הדחתם את כהני ה' את בני אהרן ותעשו לכם כהנים כעמי הארץ (ד"ה ב' י"ג ט') ואליהו ואלישע ומיכיהו בן ימלה ועמוס היו נביאים רק למלכי ישראל לבד. ואף באליהו אשר מצינו מדרשות חלוקות ולדעת הש"ס (ב"מ קי"ד ע"א) היה כהן, ובתוספות [ד"ה מה שיסדרו] הביאו בשם מדרש דאליהו היה מזרעו של רחל ע"ש, מ"מ לא מצינו דעבד עבודה במקדש ה' בירושלים, ושבע אלפים איש אשר לא כרעו לבעל וכמה מאות נביאים מהם שנהרגו ע"י איזבל ומהם שנשארו היו בלי ספק מתנהגים כדת תורת משה.

והא דלא עלו להקריב קרבנות ראיה בחג ובטלו מ"ע של תורה לחוג ג' פעמים בשנה הן ראית פנים וראית קרבן, וכן לא מצינו דהקריבו קרבן פסח שהוא חובה על כל אדם מדי שנה בשנה , יש לומר דאימת מלכות היה עליהם מפני המלחמות שנתהוו תמיד בין מלכי ישראל למלכי יהודה, וכמו מי שדר בחו"ל קי"ל דפטור מראיה ה"הד בזמן שהמדינות משובשות בגייסות, ועיין תוספות (פסחים ג, ב ד"ה מאליה) דכתבו דחגיגה ופסח דין אחד להם דכל שפטור מראיה פטור אף מפסח שני ומכאן ראיה שלא כדעת הרב בעל משנה למלך פ"א מהל' קרבן פסח דכ' דמפסח שני לא אפשר בשום אופן לפטרו.

על דבריו אלה, שיושבי מלכות ישראל לא עלו לרגל, ואף נביאים שבהם, כתב לו מרן החת"ס בתשובה סי' ר"מ:

הנה מ"ש מפני מלחמות שנתהוו ביניהם, הנה כמה שנים שהיה שלום בין אחאב ויהושפט ובין בניהם, והיה לו לומר מפני שמלכי ישראל הושיבו פרדסאות על הדרכים שלא לעלות לרגל. והנה בבית שני היו גונבי עלי וקוצעי קציעות ומסרו נפשם בימי יונים לעלות לרגל ולהביא ביכורים נגד צוואת מלכי יוונים עיין מס' תענית כ"ח ע"א, באמת לדבריו חסידות של שטות היה שהרי נביאים אלו לא עשו כן ואין צורך לקיים מצות נגד רצון המלך, ואעפ"י שהנביאים הללו היו יכולים ליסע ולדור אצל מלכי יהודה ולקיים מצות פסח ורגלים מ"מ אין אדם מחוייב לעשות כן. וברפ"ק דמגילה [ב' ע"א] הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה, כתב רי"ף ויש גורסין הואיל ומסתכנין בה, כלומר באותה העת הואיל והיו ישראל מעמידין דתיהן ואין באין לידי סכנה היו קורין בי"א י"ב י"ג אבל בזה"ז שמסתכנין ישראל בדתיהן אין קורין אותה אלא בזמנה. וכן במתניתין ס"פ הקורא עומד [כ"ד ע"ב] העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה, יש מהראשונים מפרשים סכנה מפני המלכיות, הרי בכל מצותינו הי' בהם סכנה מפני המלכיות ונהיה פטורים מן הכל וכי טובים אנחנו מהנביאים הנ"ל'.

'...אבל צלע"ג מנ"ל למכ"ת שהנביאים לא עלו לרגל ולא הקריבו פסח בזמנם, והנה נבות היזרעלי היה שכן להמלך אחאב שהיה כרמו אצל גנתו וגם היה קרובו, ומבואר בילקוט [תשא רמז ת"ד] בפסוק ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות, שהיה נבות עולה לרגל ומעולם לא חמד אחאב כרמו, פ"א לא עלה לרגל וחמד כרמו. והנה אותו מבני הנביאים ששלח אלישע למשוח יהוא בן נמשי היה יונה בן אמתי כפירש"י מלכים ב' ט' ע"ש, א"כ גם יונה היה תלמיד אלישע ואצל מלכי ישראל, ואשתו של יונה עלתה לרגל כמבואר ר"פ המוצא תפילין [עירובין צ"ו ע"א], וא"כ אחר שהאמת הוא שישבו פרוזדאות שלא לעלות לרגל ונדחקו אלו ועלו לרגל נגד ציווי המלך א"כ מוכח להיפוך שראוי ומחוייב לכנוס בעובי קורה לקיים מצות מלך מלכי המלכים הקב"ה'

על דבריו השיב מהרצ"ח (בהוספות לתורת הנביאים):

כתב הגאון נ"י ז"ל מה דפשיטא ליה לרו"מ, דאליהו ואלישע לא עלו לרגל, ולא עשו פסח, מפני אימת מלכות, מ"ש מפני מלחמות שנתהוו בין מלכי ישראל למלכי יהודה, הנה כמה שנים שהיה שלום ביניהם, והיה לו לומר מפני שמלכי ישראל הושיבו פרוזדאות, והנה בבית שני היה גונבי עלי וקוצעי קציעות (תענית כ"ח ע"א) ולדברי רו"מ באמת חסידות של שטות היתה, דהרי אין אדם מחוייב לעשות כן לדעתו, שהרי אלו הנביאים לא קיימו מצות התורה מפני אימת מלכות, והאריך הגאון הנ"ל בראיות דאף במקום סכנה מחוייבים לקיים מצות התורה .

ואני אומר הנה בעיקר הדבר פלוגתא ישנה היא, בין הרמב"ם והר"ן [שבת מט, א] פ"ה מה' יסודי התורה [ה"ד], דלדעת הרמב"ם אסור להכניס עצמו בסכנה של מיתה, כל שאינו מג' עבירות החמורות עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ורק בנתכוין להעביר על דת, אז אפילו בערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור לכולי עלמא. והנה בבית שני שעשו היוונים פעולות להעבירם על דת תחת אנטיוכוס, בודאי מקרי נתכוין להעביר על דת, ומפני זה הכניסו עצמם לסכנה, משא"כ בבית ראשון בימי מלכי ישראל, אשר ידענו דלא נתכוונו להעביר על הדת שיעבדו ע"ז, רק עיקר כוונתם שלא יהיו נזקקים לירושלים מפני החששה שיעשו שכם אחד עם מלכי יהודה, אבל לא היה כאן שום ריח עבודה זרה, ואף עגלים שעשה ירבעם בבית אל ודן לא היו ע"ז ממש, ועדיין היו עושין ומתנהגים קצת על פי התורה, כמו שהאריך מהר"י אברבנאל בפי' למלכים [י"ב כ"ז], והארכתי במאמר דרכי משה, עכ"פ בשאר עבירות אסור להכניס עצמו בסכנה, ומפני זה בטלו הנביאים מצות התורה.

ועוד דהרי לא היה רק שב ואל תעשה אשר חכמים יכולים לעקור היכי דהיא הוראת שעה, מכל שכן במקום סכנת נפשות, ועוד וכי אמרתי שאין להכניס עצמו בסכנה נגד הפקודה מרשות, רק עיקר כוונתי היתה, כיון שהיו מלחמות עצומות ועל ידי הפרוזדאות שהושיבו מלכי ישראל, קרובים נעשו רחוקים ובאופן זה פטרה התור' אותם, כמו מי שדר בחוץ לארץ שפטור מראי' ופסח לדעת התוס' ריש פסחים, כן זה נחשב דרך רחוקה, ובאופן זה אין עליהם החוב לקיים מצות הללו, אבל בודאי אלו היו חייבים על פי הדין, אפשר דהיו באמת מסתכנין לקיים מצות הורה, אכן כיון שפטורים מן הדין ואין עליהם שום חובה, מדוע יכניסו ראשיהם בסכנה גדולה וזה פשוט:

ה ומ"ש מנ"ל לרו"מ שהנביאים לא הסתכנו עצמם לעלות לרגל, הרי מבואר בילקוט מלכים שנבות עלה לרגל בכל עת, ומעולם לא חמד אחאב כרמו, ופעם אחת לא עלה, וחמד אחאב כרמו, וכן אותו ששלח אלישע למשוח את יהוא בן נמשי למלך על ישראל, היה יונה בן אמתי כפרש"י (מלכים ב' ט') ועל כרחך היה תלמיד אלישע מן מלכי ישראל, ומ"מ אמרינן (עירובין דף צ"ו ע"א) דאשתו של יונה עלתה לרגל עכ"ל , ואני אומר מהך דיונה בן אמתי הביא אדוני ממרחק לחמו, ומצינו ירושלמי מפורש סוכה רפ"ה פליגי שם אמוראי, חד אמר יונה משבט זבולון וחד אמר משבט אשר, ולדברי שניהם היה ממלכי ישראל, ומכל מקום מצינו שם בירושלמי א"ר יוחנן יונה בן אמתי מעולי רגלים היה, ונכנס למקדש ושרתה עליו שכינה, ראינו דהוא עצמו עלה לרגל אע"ג שהיה משאר שבטי ישראל ולא גר בארץ יהודה.

אכן לדעתי מכאן ראי' דשאר נביאי ישראל לא עלו לרגל, מדספרו חז"ל מה שהיה אצלם קבלה נאמנת מאבותם, דיונה בן אמתי ואשתו עלו לרגל, מכלל ששאר נביאים לא עלו רק הם החמירו על עצמם במקום סכנה, ובשלמא באשתו של יונה הוי חידוש דלא מיחו בה חכמים, אע"ג שעברה על בל תוסיף כמ"ש התוס' שם, אבל ביונה עצמו מה חידוש דקיים מצות התורה, אלא ודאי לענין מצות ראי' חשבו אז את ארץ עשרת השבטים כחוץ לארץ מפני המלחמות שנתהוו ע"פ הרוב ביניהם, וע"י פרוזדאות גם כן ויונה הכניס עצמו בסכנה, ועפ"ז יש להבין נמי מה שהביאו (תוס' עירובין צ"ז ע"א ד"ה מיכל) בשם פסיקתא דאשת יונה הושבה ומיכל בת שאול מיחו בה חכמים, ורש"י פי' משום בל תוסיף, והתוס' דחו פרש"י דהרי בנשים הוי שלא בזמנו ולא שייך בל תוסיף, רק מיחו דנראה דחולין כעזרה, ובסמיכה מיחו משום עבודה בקדשים, ובאמת הוא דוחק גדול כמו שהק' הגאון ש"א בטורי אבן לר"ה [ל"ג, א ד"ה הא אין נשים מעכבין] דהרי בזבחי' ל"ג קי"ל סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ומ"מ סומך באיקופי ידו ואמאי התירו במצורע יותר מבנשים ע"ש, אולם לדעתי הטעם שהושבה כיון דהיה במקום סכנה ולדידה ליכא מצוה כלל, ויונה בן אמתי דמכל מקום מצוה עלי' דידי' רמיא בהעדר הפרוזדאות, אפשר דהחמיר ע"ע אפילו בכה"ג, משא"כ באשה הוי מ"ע שהזמן גרמא פשיטא דאין להכניס עצמה במקום סכנה ופשוט

[בברכה המשולשת]

ייש"כ. תודה רבה על המקורות

[ישבב הסופר]

יש לו איזה נימוק מהיכן בא להקשות קושיא שכזו?
בימי בית ראשון לא ראיתי כל קושיא, בסה"כ רובו המוחלט של כלל ישראל, גרו לא הרחק מירושלים, בין גבולות הארץ. תקופות ארוכות מימות ירבעם ואילך לא יכלו לעלות ירושלימה מפני המחלוקת בין מלכי ישראל למלכי יהודה, וכמפורש במלכים ובסנהדרין פ' חלק. הרבה עלו למרות הקשיים, וכמדומני שאחד מהפירושים ב'גונבי עלי' הוא שזה היה בימי בית ראשון שלא נתנו לעם לעלות.
בימי בית שני אכן זה טורח גדול, אבל יש לזכור שכיום קשה להלום מושג כזה שאחז"ל (פסחים צד.) "דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאו מעלות השחר ועד הנץ החמה ה' מילין, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין."
וגם האיך הלך איש עתי זקן שמלאו ימיו עד עזאזל, וכמו ששנינו ביומא סז. "תנו רבנן עשר סוכות ושנים עשר מילין היו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר תשע סוכות ועשרה מילין ר' יוסי אומר חמש סוכות ועשרה מילין היו".
ומת"ח אחד שמעתי דבר מחודש וראוי לפרסום, שכיום שאנו נועלים מנעלים שלנו ופס הרגל אינו מתפשט, שיווי המשקל מכביד יותר על העקב ולא על האצבעות של הרגל, ואם ינסה איש כזה ללכת על חול, בין אם יחלוץ מנעליו בין אם ינעלם, הרגל שלו ישקע בחול ויהיה לו קשה מאוד ללכת במרוצה, כי פס רגלו נשאר צר ואינו מתרחב. לכך הליכה שלנו כבדה ואי אפשר לנו ללכת במהירות כ"כ, וגם זה מעייף מאוד.
משא"כ ערביים, למשל, שהולכים על החול יחף או בסנדלים, פס רגלם מתפשטת ונהיה רחב, והמשקל משתווה בכל הרגל. הליכה על חול והליכה בכלל קל מאוד, למי שרגליו מופשטות ומפוצלות כשל ערביים הללו. בימים ההם היה רוב התנועה שלהם בהליכה, ונעילת הסנדל היתה כשל ערביים, ולכן יכלו ללכת מהירות ובקלות, ואנו בקושי נוכל ללכת רבע מהלך אדם בינוני שלהם.

[לייטנר]

בימי בית שני אכן זה טורח גדול, אבל יש לזכור שכיום קשה להלום מושג כזה שאחז"ל (פסחים צד.) "דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאו מעלות השחר ועד הנץ החמה ה' מילין, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין."
וגם האיך הלך איש עתי זקן שמלאו ימיו עד עזאזל, וכמו ששנינו ביומא סז. "תנו רבנן עשר סוכות ושנים עשר מילין היו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר תשע סוכות ועשרה מילין ר' יוסי אומר חמש סוכות ועשרה מילין היו".
ומת"ח אחד שמעתי דבר מחודש וראוי לפרסום, שכיום שאנו נועלים מנעלים שלנו ופס הרגל אינו מתפשט, שיווי המשקל מכביד יותר על העקב ולא על האצבעות של הרגל, ואם ינסה איש כזה ללכת על חול, בין אם יחלוץ מנעליו בין אם ינעלם, הרגל שלו ישקע בחול ויהיה לו קשה מאוד ללכת במרוצה, כי פס רגלו נשאר צר ואינו מתרחב. לכך הליכה שלנו כבדה ואי אפשר לנו ללכת במהירות כ"כ, וגם זה מעייף מאוד.
משא"כ ערביים, למשל, שהולכים על החול יחף או בסנדלים, פס רגלם מתפשטת ונהיה רחב, והמשקל משתווה בכל הרגל. הליכה על חול והליכה בכלל קל מאוד, למי שרגליו מופשטות ומפוצלות כשל ערביים הללו. בימים ההם היה רוב התנועה שלהם בהליכה, ונעילת הסנדל היתה כשל ערביים, ולכן יכלו ללכת מהירות ובקלות, ואנו בקושי נוכל ללכת רבע מהלך אדם בינוני שלהם.

גם בימינו, הליכה של ארבעים ק"מ (בהנחה שפרסה היא כארבעה ק"מ) ביום, לא רק שהיא אפשרית, היא אפילו לא קשה במיוחד.

[בברכה המשולשת]

יש לו איזה נימוק מהיכן בא להקשות קושיא שכזו?
בימי בית ראשון לא ראיתי כל קושיא, בסה"כ רובו המוחלט של כלל ישראל, גרו לא הרחק מירושלים, בין גבולות הארץ. .

אגב, גבולות הארץ נרחבים הם, מהפרת ועד נהר מצרים והים עד קצה נחלת ראובן גד וחצי שבט המנשה.

[כרם]

יש להביא בחשבון שהם לא יצאו לדרך בערב הרגל, אלא הרבה לפני זה, ולא הלכו במדבר כי אם בישוב, ולא הלכו בודדים אלא שיירות. והקושיא נעשית קלה יותר.

[בברכה המשולשת]

יש להביא בחשבון שהם לא יצאו לדרך בערב הרגל, אלא הרבה לפני זה, ולא הלכו במדבר כי אם בישוב, ולא הלכו בודדים אלא שיירות. והקושיא נעשית קלה יותר.

זאת היתה הנחת היסוד של השואל. הוא עדיין התקשה בגלל חלושי הכח.

[איש_ספר]

דיון בשאלה זו יכלול בודאי את הספק האם היה חיובלעלות לרגל ברגלים דוקא ('מה יפו פעמיך בנעלים') או שמא ניתן להגיע בכלי תחבורה (והאריכו בזה וכמדומה שהראשון הוא רבינו בחיי).

[הוגה]

דיון בשאלה זו יכלול בודאי את הספק האם היה חיובלעלות לרגל ברגלים דוקא ('מה יפו פעמיך בנעלים') או שמא ניתן להגיע בכלי תחבורה (והאריכו בזה וכמדומה שהראשון הוא רבינו בחיי).

פלא, מהיכ"ת לעלות דוקא ברגל ממש?
אכן זו לשון רבינו בחיי:

ובמדרש (פסיקתא זוטרתא להלן פסוק יז) שלש פעמים שלש רגלים, ולהלן הוא אומר (ישעיה כו, ו) תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים, אזהרה לישראל שלא יעלו אלא ברגליהם, וכן הכתוב אומר (שיר השירים ז, ב) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב.

ברמב"ם בטח לא נזכרה הלכה זו, לא כן?
וכן הוכיחו מפסחים צ"ד ע"א שמותר ליכנס בסוסים ופרדים, ומהירושלמי פסחים פ"ד שמותר ע"ג בהמות, ומרש"י תהלים מ"ב ה' שהיו עולים לרגל בעגלות צב. ומהרצ"ח סי' ז' כתב דאף להמדרש אי"ז אלא למצוה ולא לעיכובא.

[כרם]

מבחינה טכנית, כנראה קשה מאד לעלות לרגל במרכבה, כי היא מקבלת טומאה, והנוגע בה טמא טומאת שבעה, ולהטבילה קשה עד מאד. ומי יכול לשמור את המרכבה שלא תקבל טומאה? והרי מי שעולה לרגל רוצה להיות טהור.
על כן או שעלו ברגל, או שעלו ע"ג בהמות, שאת האוכף והמרדעת ושאר הכלים המקבלים טומאה ניתן לטבול בקלות.
ובגאולה העתידה בב"א, אל נשלה את עצמנו שנעלה לרגל ברכבות ובאוטובוסים - שיוצרו ע"י גוים שגזרו עליהם להיות כזבים לכ"ד, וא"א טכנית לטבול אותם ולטהרם - אלא בעליה לרגל כפשוטו וכמשמעו בב"א.