אלון בן שמרי כתב:תרגום המילים הבנתי, אך שאילתי שאין לזה הגיון.
דבשלמא במקום שהלכתחלה הוא מצד הידור במצוה - שייך לומר בדיעבד שיצא ידי מצוה, ושוב אין טעם לעשות המצוה פעם אחרת שהרי כבר יצא,
אבל כאן כמו שיש דין בתחלה לצאת ידי כל הדעות, כמו כן לאחר שתקע ויצא רק לפי דעה אחת שייך אותו הדין שלכתחלה יצא כל הדעות, ואיך נפטר מזה ע"י שכבר תקע?
.....
/quote] כאשר לא יצא כלל אומרים לו שיעשה המצוה באופן המועיל לכ"ע
אבל מעיקר הדין יוצא באופן שתקע כשיטה המקצרת בתרועה ולכן אם כבר יצא ידי חובה אין לחייבו לתקוע או להריע שוב.
נראה לי שהא דקשיא ליה למר משום שהוא סובר כמו שהביא מהמט"א דמדינא יש להחמיר בשל תורה ולתקוע באופן המועיל אליבא דכ"ע אבל רואים שהמשנ"ב לא ס"ל הכי ואם כותב שיצא בדיעבד בפחות ש"מ שזה עיקר הדין ומה שלכתחילה יש לתקוע ולהריע יותר אינו אלא כדי לקיים המצוה עצהיו"ט ולכן הוא רק לכתחילה.
מסתבר מאד שהטעם לכך הוא כמו שכתב הרב וצא פוניבז' שרוב הראשונים ס"ל כדעה המקצרת.
אשר לשאלה מה דעתי על הדחייה של מר לסברתי מכח ספק ספיקא - אכן עכ"פ לע"ע אין לי מה להשיב על דבריו