אבל הודע את ירושלים את תועבותיה ענין אחר יש בה דפליגי בה ר"א ורבנן כאשר אבאר בלי ספק, ואדרבה מוכח מתוך הפרשה ההיא דלאו פרטית היא אלא כללית לכל ישראל נאמרה ואפילו הכי פליג ר"א. רק נקדים הקדמה אחת והיא זו, דע שרבינו משה מיימוני כתב בסוף סדר התפלות שכתב שמפטירין הודע את ירושלים את תועבותיה לפרשת שמות, וכן כתב האבודרהם בסדר ההפטרות [עמוד שא] שכתב וז"ל, ואלה שמות דברי ירמיה עד רעה תבא עליהם נאם ה', והוא בתחלת ירמיה, ויש מפטירין בן אדם הודע את ירושלים את תועבותיה וגו' עד כה דברי אשר שמתי עליך נאם ה' אלקים והיא ביחזקאל, עכ"ל האבודרהם, ודעת היש מפטירין האלה הוא דעת המיימוני שפוסק דלא כר"א, וכן הוא דעת האלפסי [טז ע"ב] והרא"ש [שם סי' כב] שכולם פוסקים דלא כר"א.
ועל כרחך כשנתבונן בטעם מה שייך הפטרת הודע לפרשת שמות נמצא בה טעמא רבה, והוא זה, התחלת הנבואה ההיא מתחלת בזה הלשון, בן אדם הודע את ירושלים את תועבותיה ואמרת כה אמר ה' אלהים לירושלים מכורותיך ומולדותיך מארץ הכנעני אביך האמורי ואמך חתית ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך וגו', ופרש"י מכורותיך כמו מגורותיך והוא לשון תולדה וכו', אביך ואמך אברהם ושרה משם נטלו גדולתן ובני חת נתנו להם קבר וכו', ביום הולדת אותך כשבחרתי בך במצרים היית בלא שום תיקון, ולפי שדימה הדבר ללידה הזכיר כאן בכל הפרשה תיקוני הוולד, שרך כמו שררך, עכ"ל רש"י. הרי כל הפרשה הזאת בספר יחזקאל מיירי במקום לידתם של ישראל ובתוכחות גאולת מצרים, והוא כעין מה שנזכר בפרשת שמות שהתחילה במקום לידתם במצרים ושנגאלו משם והם מרדו בו יתברך, לכך סדרוה רבנן לפרשת שמות.
ור"א פליג עלייהו דלא לימרה בציבור, ולא משום שגנאי להזכיר תוכחות תועבות ירושלים במעשיהם, דודאי בתוכחות המעשים ראוי להוכיח בם את ישראל ככל הפטרות של שבתות השנה כמו שכתבתי, רק הפטרה זו ס"ל לר"א שלא לאומרה בציבור משום שבנגלה ממנה נגע הנביא מאד בייחוס של ישראל לגנאי שקרא אברהם אמורי ושרה חתית, וס"ל שזה גנאי גדול לכל ישראל לקרות ולתרגם ברבים לכנות אברהם בשם אמורי ושרה בשם חתית, לכך ס"ל לר"א שלא להפטיר בה שלא ליגע בכבוד ישראל לגנאי. ודיקא נמי דמשום כבוד יחוס ישראל היה מקפיד ר"א ולא משום המעשים רעים שהוזכרו בה, שהרי כשגער בההוא גברא שהיה קורא לפניו הפטרה זו לפרשת שמות מפני שהיה סובר כרבנן וכמו שפסקו כל הפוסקים, גער בו ר"א ואמר עד שאתה בודק בתועבות ירושלים בדוק בתועבות אמך, ואי משום הזכרת מעשיהם הרעים גער בו היה לו לומר לו בגערתו צא ובדוק בתועבות מעשיך הרעים שיש בעצמך, תועבות אמו מה לו ולה להזכיר, אלא על כרחך היינו טעמא משום שעיקר רוגזו וכעסו שהיה לו עליו היה מחמת שנגע בייחוס של ישראל לגנאי לכך רצה להראות בגערתו מאיזה טעם קצף עליו דהיינו משום כבוד הייחוס, ומה שהזכיר בגערה לישנא שאתה בודק בתועבות ירושלים ולא אמר לו עד שאתה בודק בייחוס אבותינו צא ובדוק וכו', היינו משום שכל כך היה מדקדק אפילו ברוגזו שלא להוציא מפיו גנאי ייחוס האבות ברבים לכנות אברהם אמורי ושרה חיתית וסמך שרוב העולם יבינו הדבר כשישמעו גערתו ברמז בלשון צא ובדוק בחטאת אמך, ועוד מטעם זה הזכיר לו מלת ירושלים כדי לרמז לו שמקפיד בפרט על תוכחות נבואה זו ויבינוהו הכל, שהרי בכל הנבואות של תוכחותיו של יחזקאל שמפטירין בהן לא הוזכר שם ירושלים בפירוש רק בזו.
ונ"ל דמשום הקפדת ר"א הגדול כל כך שמקפיד אפילו ברוגזו שלא להזכיר פגם הייחוס נוהגין אנחנו, דאף על גב שכל הפוסקים פסקו כרבנן, אנן במדינות אלו נוהגין בזה כר"א ואין מפטירין הודע לשמות רק הבאים ישרש יעקב וגו', נ"ל.
ולכאורה צ"ב טובא, מה הטעם לפי הרמב"ם שמפטירים הני קראי, ואין חוששים לכבודם ולגנאי יחוסם של אברהם ושרה וכו'.
והנה בעיקר ענין הגנאי שישנו במילות 'אביך האמרי ואמך חתית', איתא בגמ' בסנהדרין (מד, ב),
אמר ליה אביי לרב דימי האי קרא במערבא במאי מוקמיתו ליה אל תצא לריב מהר פן מה תעשה באחריתה בהכלים אתך רעך ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל? בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל לך אמור להם לישראל אביך האמרי ואמך חתית, אמרה רוח פסקונית לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם, אם יבואו אברהם ושרה ויעמדו לפניך אתה אומר להם ומכלים אותם, ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל.
ופירש"י,
אביך האמורי - תרח ואבותיו מכנען באו... אתה מכלים אותם - שאתה קורא אותם אמורי וחיתי. ריבך ריב את רעך - אם יש לך להוכיח את ישראל הוכיחן בעצמם, וסוד של אברהם ושרה אל תגל לבזותם, פן מה תעשה בבואם אברהם ושרה לפניך, ואומרים מה חטאנו לך שאתה מכלימנו.
ולפי דברי רש"י נראה שענין הזכרת אברהם ושרה באופן זה מזכיר את מוצאם מתרח ואבותיו הכנענים. ולפי"ז באמת צ"ב מה ענין תוכחת גנאי זו למה שנזכר בפר' שמות ענין גלות מצרים וכו', ואם כמ"ש הלבוש שבא לומר ש'הם מרדו בו יתברך', מה ענין זה לכך שמוצאם ויחוסם מתרח ואבותיו הכנענים.
אולם באמת בערוך לנר בסנהדרין (מד, א) שם כתב על דברי רש"י, וז"ל,
צ"ע דהא משם באו ולא מחם אבי כנען כדכתיבי קראי. ולולא פירושו היה נלענ"ד לפרש אביך הבא מאותן שעשו מעשה האמורי כדדרשינן במ"א והיינו שעבדו ע"ז כאמורי.
ולפי ביאור הערל"נ מבואר יותר השייכות לפרשת שמות, דהנה איתא בפסחים (קטז, א),
מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות, רב אמר מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו.
ולפי דברי הערל"נ נראה דכשם שבאמרנו את סדר ההגש"פ איננו חוששים להתחיל בגנות, מאחר שכך הוא סדר השבח וההודאה להקב"ה להתחיל בגנות ומזה להבין את גודל החסד שבענין השבח, כן הוא בהפטרה.
