איתא בגמ' (מכות יב.) "א"ר אבהו, ערי מקלט לא נתנו לקבורה דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם, לחיים נתנו ולא לקבורה".
ויל"ד האם ניתן לקבור בתוך הערים, שהרי יש לומר דדוקא לגבי המגרש נאמר שצריך להשאירו ריק בשביל בהמתם רכשם וכל חיתם, אולם מנ"ל שאף בתוך העיר נאסר, אין נראה לומר דכ"ש הוא.
ואכן ברמב"ם (רוצח וש"נ פ"ז ה"ד) מפורש דאיסור זה קאי אף על העיר עצמה, ז"ל: "שאר הלוים השוכנים בערי מקלט כשימות אחד מהן אינו נקבר בעיר ולא בתוך התחום, שנ' ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם, לחיים ניתנו ולא לקבורה", וכן כתב בהל' שמיטה ויובל (פי"ג ה"ג) "ונותנין לכל עיר בית הקברות חוץ לתחום זה, שאין קוברין מתיהם לתחום עריהם שנאמר ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם לחיים נתנו ולא לקבורה", מבואר שאין לקבור בעיר.
ושמא י"ל דאכן הטעם שאין לקבור בתוך העיר איננו מהאי קרא ד"ולכל חיתם", אלא מהא דתנן (ב"ב כה.) "מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה", ופרש"י - משום ריח רע עכ"ל, ומחמת דין זה א"א לקבור בעיר, וכן א"א לקבור בתוך התחום מהאי דינא של "חיתם", לפיכך הוצרכו לעשות בית הקברות מחוץ לתחום.
ודוחק לומר כן, דמלשון הרמב"ם נראה שהלימוד הוא מ"ולכל חיתם".
ולכאורה ישנה נפק"מ בזה, דאי נימא דהוא דין הרחקה כדאי' ב"ב אזי מהני בזה מחילת בני העיר ככל דיני שכנים, אולם אם הוא דין בהלכות ערי הלוים בזה פשוט דלא מהני מחילה ויל"ע.