מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

דברי תורה, עיוני שמעתתא, חידושי אגדה וכל פטפוטיא דאורייתא טבין
ונתנו ידידים
הודעות: 1277
הצטרף: ה' יולי 14, 2016 9:27 am

ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי ונתנו ידידים » א' אוגוסט 18, 2019 10:02 pm

בפרשת ואתחנן למדנו שתי פרשיות הקשורות זה בזה.
א' הדיבור הראשון 'אנכי ה' אלוקיך', ב' פרשת שמע ישראל.
הרמב"ם מונה אותם לב' מצוות במנינו, מצוה א' אמונה: שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות
מצוה ב יחוד השם: והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד
והנה לא ברור לי מהו ההבדל ביניהם כי אם הסיבה ההיא פעל לכל הנמצאות הרי ליכא סיבה אחרת, והרי יש את המדרש שבשעה שאמרתי אנכי לא הי' אחד שהתנגד.
אמנם במקומות אחרות מדבר הרמב"ם על זה שהקב"ה הוא אחיד בכל מיני אחדות. וא"כ יתכן כונתו דאע"ג דיש מצוי אחד שברא הכל אבל מכח המצוה השני חייב להאמין שהוא אחד בכל מיני אחדות, והוא חידוש לי.
אולם דעת הרמב"ן הוא יותר מוקשה לי, כי הרמב"ן (אם כי מפלפל במצוה הא' ולבסוף מודה לדברי הרמב"ם) אינו משיג כלל על המצוה הב'.
ובפי' הרמב"ן על התורה כתב וז"ל 'גם בזה מצוה שיבאר. כי בדבור אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד, וכמו שאמרו רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן', הרי מפורש דאינו אלא ביאור והבהרה במצוה הא' ולמה נמנהו לב' מצוות.
ועי' ברמב"ם בהמשך המצוה הב' שכתב 'ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות. כי הם יאמרו (ברכות יג א) כדי לקבל עליו עול מלכות שמים רוצים לומר להודות ביחוד ולהאמינו', דהיינו דמצות היחוד נקרא קבלת מלכות שמים, והרמב"ן בהשגות למצוה א' ולל"ת ה' כתב באריכות דמצוה הא' דאמונה נקרא קבלת מלכותו ומביא מדרשים לזה, וא"כ אותו מצוה הוא ולמה נמנה לשתים.
הלואי שיוכלו להחכימני פה בביהמ"ד הדין.

סגי נהור
הודעות: 5700
הצטרף: א' אוגוסט 04, 2013 11:55 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי סגי נהור » א' אוגוסט 18, 2019 10:06 pm

במצוה הראשונה מצווים גם בני נח, אבל המצוה השניה היא רק לישראל, שב"נ אינם מוזהרין על השיתוף.

ונתנו ידידים
הודעות: 1277
הצטרף: ה' יולי 14, 2016 9:27 am

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי ונתנו ידידים » א' אוגוסט 18, 2019 10:52 pm

סגי נהור כתב:במצוה הראשונה מצווים גם בני נח, אבל המצוה השניה היא רק לישראל, שב"נ אינם מוזהרין על השיתוף.

לדעות מסוימות.
ודברי הרמב"ן לא יישבת.
וגם דעת הרמב"ם נראה לי שאינו מיושב, כי אמנם יש הבדל בין ישראל לב"נ היינו דבמצוה זו של אמונה בה' יש הבדל אבל מ"מ בכלל מצות האמונה לישראל הוא ייחודו ולמה נמנה בפני עצמו, והרי מפורש במדרש הנ"ל דמאנכי שהוא מצות האמונה רואין ייחודו.
וכשנתעמק עוד נראה דענין השיתוף שייך לדין לא יהי' לך דיכול לקבל על עצמו אלהות בשיתוף, אבל מצות אנכי לא שייך זה כי צריך להאמין שהקב"ה ממציא כל הנמצאים וא"כ איך שייך לשתף לי' עוד משהו

סגי נהור
הודעות: 5700
הצטרף: א' אוגוסט 04, 2013 11:55 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי סגי נהור » א' אוגוסט 18, 2019 11:26 pm

השיתוף אינו סתירה לזה שהקב"ה הוא בורא וממציא כל הנמצאים, אלא שמאמינים שיש כח בממוצעים וקרו ליה אלהא דאלהיא.

ונתנו ידידים
הודעות: 1277
הצטרף: ה' יולי 14, 2016 9:27 am

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי ונתנו ידידים » ב' אוגוסט 19, 2019 12:52 pm

סגי נהור כתב:השיתוף אינו סתירה לזה שהקב"ה הוא בורא וממציא כל הנמצאים, אלא שמאמינים שיש כח בממוצעים וקרו ליה אלהא דאלהיא.

מקבל דבריך. (אם כי לא ברור לי למה ליכא סתירה הרי מהוה כל ההויות היינו הכל בכל מכל, וא"כ א"א שיש כח אחר הפועל משהו)
אמנם נראה לי שלא זהו הכונה פה ואולי זה נכלל בהלאו דלא יהי' לך.
כי הרמב"ן בפר' יתרו כתב איך שהכל נלמד מיצי"מ וכתב כי יצי"מ מורה על היכולת, והיכולת מורה על היחוד. ואי משום שלא יקראו אלה אלהיא איך רואים זה מהיכלת כי הרי ודאי דאם הוא אלה דאלהיא הרי יכולתו גדול מיכלתם.
וע"ע ברמב"ם יסוה"ת (א ז) כשמסביר ענין היחוד כתב וז"ל 'אילו היו אלוהות הרבה היו גופין וגויות, מפני שאין הנמנים השוין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו בגופות והגויות, וכו', לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד, וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר ה' אלהינו ה' אחד'. והנה הסבר זה לא שייך לענין הענין דאלה דאלהיא דהרי כיון שאינן שוין במציאותן אינו בהכרח שיהא גוף וגויה.
וע"כ דמצות היחוד הוא דליכא אלהות הרבה השוין בכוחן או שכ"א ברא דבר אחר, ודברים אלו נלמדין מיצי"מ, ולכן קושיתו למה נמנה הוא הפנ"ע ומאי שנא החפץ והיכולת וההשגחה שכולו נחשב מצוה אחר והיחוד נחשב מצוה אחרת, כיון שהוא ג"כ כתוב במצות אנכי אין מקרא דשמע אלא תוספת ביאור וחזרה. ובאמת כתוב כן פעמיים ברמב"ן עה"ת ורק במנין המצוות אינו משיג על הרמב"ם.

נ. ב. היכן באמת ראו יכולת מוחלטת כזאת המורה על היחוד הרי דלמא באמת איכא עוד כח שהוא בעל יכולת אלא שלא הי' איכפת להמצוי ההיא להפריע להאל המוציא ממצרים.

ונתנו ידידים
הודעות: 1277
הצטרף: ה' יולי 14, 2016 9:27 am

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי ונתנו ידידים » ו' אוגוסט 16, 2024 12:55 pm

הקפצה.

ואני שואל שאלה אחרת:
ז"ל הרמב"ם סה"מ מצות עשה ב': והמצוה השניה היא הצווי שצונו באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד. וברוב המדרשות תמצאם יאמרו על מנת ליחד את שמי על מנת ליחדני ורבים כאלה. רוצים בזה המאמר שהוא אמנם הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד והטוב על מנת שנאמין היחוד כי אנחנו חייבים בזה. והרבה שיאמרו מצות יחוד. ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות. כי הם יאמרו (ברכות יג א) כדי לקבל עליו עול מלכות שמים. רוצים לומר להודות ביחוד ולהאמינו:
ואיני מבין מהו הקשר בין היחוד דייקא לקבלת מלכות שמים יותר מהאמונה בעצם מציאותו יתברך. וכפשוטו היינו משום דכל עוד ששייך שיש עוד מציאות חוץ ממנו הפועל בנמצאות אין מלכותו מוכרחת שהרי יכול לקבל את הכח השני כמלך אבל מכיון שהוא הכח היחיד הפועל בעולם הרי מלוכתו מוכרחת. אמנם הרמב"ם בעצמו כתב במצוה ראשונה שהעילה הראשונה הוא פועל כל הנמצאות וא"כ קשה מה ניתוסף במצוה ב', ובריש יסודי התורה מבאר הרמב"ם שהכונה הוא לומר שאלוה זה (הפועל כל הנמצאות כמבואר לעיל מיני' במצוה א') הוא יחיד בכל מיני אחדות ואינו עשוי מחלקים שונים, וז"ל:
אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד, שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם, לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם, וכו', וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר ה' אלהינו ה' אחד.
וא"כ חזרה קושיא לדוכתא למה אנו נצרכים לתוספת זו במצות אמונה בשביל ענין קבלת המלכות, ולמה תולה קבלת המלכות בהיחוד דייקא וכלשונו להודות ביחוד ולהאמינו.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ו' אוגוסט 16, 2024 2:35 pm

השאלות מצוינות, וכמדומה עסקנו בהן כבר במקומות אחרים כאן.
ולמעשה אסור לעסוק בהן בקצרה, אבל מה אעשה ואיני יכול כעת לעסוק בהרחבה. אבל מעלתו היקר מונח בעניינים האלה זמנים טובא ובעומק, ולכן לכאורה יועיל גם קיצור ואין איסור בדבר. [ויהיה גם עניינא דיומא כמובן, ערש"ק פרשת ואתחנן, פרשת שמע].

א. שני הצדדים בגדר מצות הייחוד, תלויים בשאלה על מה קאי "אחד" שבפסוק שמע. לפניו כתיב "הויה", ולפני פניו כתיב "הויה אלקינו".
ואם קאי אלפניו הרי שאומר שהויה אחד, והיינו לכאורה או שולל שאין עוד מצוי אמת נצחי או שאין עוד מהווה העולם הזה שלנו [או מהווה מציאות אחרת משלנו]. ושני הדברים האלה תמוהים מצד עצמם [כמבואר ברמב"ם ובמפרש בריש יסוה"ת], (וחלקם אינם נפק"מ לנו כלל), ואין צורך לשלול אותם. לכן בהכרח מתפרש שבא לומר משהו על "תכונתו" של הויה, והיינו כמש"כ הרמב"ם שהוא במציאותו אחד בכל מיני אחדות. וסוך דבר "אחד" אומר משהו על הבורא, ולא על השגחתו / יחסו לעולמו. [לא על העולם אלא על הבורא].
ואם קאי אלפני פניו [ויש ראשונים שלמדו כך, וכאילו קיצר הכתוב במקום לומר "הויה אלקינו הויה [אלקים] אחד", יש ג"כ להבינו בשני אופנים: האם קאי על "אלקים" או קאי על "אלוקינו". אם קאי על "אלקים" היינו שהויה הוא הכוח הפועל היחיד במציאות. [יסוד אמונת ישראל: הויה הוא האלקים. כלומר: הויה הוא אלקים, ורק הוא האלקים. הוא כל הכוחות, והוא בעל הכוחות. זהו שם "אלקים". ובאמת הכוונה שהוא הכוח היחיד, וזהו שם "אל". אלא ששם אלקים מתייחס לכוחות הרבים הנראים לעינינו, ועליהם אומר שכולם זה הויה]. ואם קאי על "אלוקינו" ["אלקינו אחד"] מתפרש כלפי עם ישראל דייקא, שהוא מלכנו ומנהלנו היחיד, שהנעשה עמנו תלוי רק בו. אי נמי, הכוונה שאנו מכירים בו כאלקים היחיד [ובזה גופא שני צדדים: כאלקים היחיד בכלל, או כאלקינו מנהלנו בפרט].

להמחשה לכל הנ"ל - פירוש רש"י לפסוק: רש"י מפרש את הפסוק שהויה שכיום רק אנו מכירים במלכותו - לעתיד לבוא יכירו כולם במלכותו. [רש"י מביא על זה את הפסוק "והיה הויה למלך על כל הארץ"]. ניתוח הדברים לפי הנ"ל: לרש"י מתפרש הפסוק על ההכרה בהויה כאלקים היחיד, ואומר שכיום הוא אלקינו = רק אנו מכירים בהויה כאלקים היחיד, ולעתיד לבוא יכירו כולם בהויה כאלקים היחיד. כלומר: "אחד" קאי על "אלקים" ולא על "הויה" [אינו אומר משהו על הבורא עצמו או על בריאתו על העולם, וקיצור הפסוק במקום "הויה (אלקים) אחד"], ובזה גופא: העיקר הוא "אלקים אחד", ומה שנכתב "אלקינו" בפסוק היינו שאנחנו מכיירים בהויה כאלקים אחד. והמילה החסרה בסוף הפסוק היא "אלקים" דייקא, כי הפסוק אומר: הויה אלקינו - הויה אלקים אחד. מצד עצמו הויה הוא אלקים אחד, אלא שכיום רק אנחנו מכירים בו ככזה, ולעתיד לבוא יכירו בו כולם ככזה.

כאמור, הרמב"ם לומד כפשט הפסוק, ש"אחד" קאי על "הויה" שלפניו, והפסוק בעל שני חלקים ואומר שני דברים: א. "הויה אלקינו". אנו מכירים בהויה שהוא האלקים. [כך לכאורה פירוש "אלקינו" לשיטת הרמב"ם במקו"א, ראה מיד]. בחלק הזה ישנה חזרה על פסוק אנכי, האמנת אלקות. שיש לעולם בורא, שהוא בעצמו מצוי אמת נצחי, והוא ממציא כל נמצא, והוא הוא אלוה העולם אדון כל הארץ. שנאמר "אנכי הויה אלקיך" [גם פסוק זה מפרש הרמב"ם בדיוק כאילו כתוב "הויה אלקים", בלי שום ייחוס אישי לעם ישראל, מבחינה הלכתית. וכבר עמדנו ע"ז באריכות במקו"א כאן, איך מתעלם הרמב"ם מהמפורש בפסוק התוודעות אישית "אנכי" והשייכות "אלקיך". ובייאר מעלתו היקר שהכוונה לפי הרמב"ם: אנו מכירים בו]. א"כ זה חלקו הראשון של הפסוק שמע ג"כ, ובזה מסכים הרמב"ם עם הרמב"ן שאומר שהפסוק שמע הוא חזרה על פסוק אנכי. והחלק השני של פסוק שמע הוא החידוש הנוסף בו: הויה אחד. שאומר משהו על הויה, ולא על אלקים. לא רק מצד סדר הפסוק וסמיכות המילים, אלא כי בחלק של אלקים אין עוד מה להוסיף שלא נכלל בפסוק אנכי, במצות האמנת אלוקות.
ומה אומר "הויה אחד" על הויה? שהוא אחד בכל מיני אחדות.

ב. השאלה המקורית מה מוסיפה מצות הייחוד על מצות האמונה "אנכי", באם הייחוד כוונתו שהוא האלוה [שליט ומושל ומנהל ופועל] היחיד - זכור לי ששואל אותה האבי עזרי בריש יסוה"ת, וכמדומה שאכן כותב שהרמב"ם תירץ שאלה זו בכך שהעמיד את מצות היחוד על משהו אחר: האמנה בכך שהויה אחד בכל מיני אחדות. אבל אולי מקשה עוד שגם זה נכלל בהכרח ב"הויה הוא האלקים", כי זה בלי זה אי אפשר. צריך לבדוק שם שוב.

ג. לגבי השאלה מדוע האמונה שהויה אחד בכל מיני אחדות היא כ"כ יסודית, ואיך היא קשורה למלכות שמים, ובאופן שבלי היסוד הזה אי אפשר לדבר על "הויה הוא האלקים היחיד" - ראה ברמב"ם יסוה"ת פרקים א-ב שעל היסוד הזה מעמיד הרמב"ם את עיקרי האמונה: שהקב"ה אינו גוף [למעשה מזה הוא מוכיח את האחדות. כוח הבורא אינסופי, עיי"ש, וממילא בהכרח שאינו גוף, ואם אינו גוף בהכרח שהוא אחד בכל מיני אחדות, עיי"ש], ושהוא יודע הכל בידיעת עצמו, ואולי עוד יסודות, צריך לדקדק שם, ובאופן שאם לאו שהקב"ה אינו אחד בכל מיני אחדות - הוא אינו יכול להיות הקב"ה.
ובאמת שמכאן נובעת שאלת האבי עזרי הנ"ל, שאי אפשר לומר "הויה הוא האלקים", לא מצד חלק "הויה" שבזה, ולא מצד "הוא אלוהי העולם אדון כל הארץ", בלי שיהיה אחד בכל מיני אחדות. א"כ מה מוסיפה מצות האמונת היחוד, שמע. [וראה את לשון החינוך במצוה כה מה כלול במצות אנכי: "דיני מצוה זו, כגון מה שמחייב עלינו להאמין עליו שכל היכולת וכל הגדולה והגבורה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום – בו, ושאין בנו כח ושכל להשיג ולהגיד גדלו וטובו, כי לרוב מעלתו והודו לא יושג רק לעצמו, ולשלול ממנו בכל כוחנו כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות וכל מעלה. והעניינים היוצאים מזה, כגון לדעת שהוא נמצא שלם, בלתי גוף ולא כח בגוף, כי הגופים ישיגום החסרונות, והוא ברוך הוא לא ישיגהו מין ממיני החסרון, כמו שאמרנו. ושאר דברים רבים הנאמרים בעניין זה, כולם מבוארים בספרי יודעי חכמת האלהות"].

ואם נפרש כוונת הרמב"ם שהמצוה היא לעסוק בנושא ולהעמיק בו ולחזק את האמונה בו [ראה בחינוך מצוה כה: "וענין האמונה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן ושאי אפשר חילוף זה בשום פנים"], יש ליישב שאכן עיון חודר מוכיח מעצם הויה הוא האלקים את הויה אחד, אבל כמצות עשה סוכ"ס אלו שתי נקודות שיש לקבל ולהאמין, לידע ולעסוק בהן: א. שיש מצוי ראשון ממציא כל נמצא והוא אלוה העולם אדון כל הארץ. ב. שהוא בעצמו אחד בכל מיני אחדות.
אבל אם המצוה היא עצם ידיעת הדברים [וכמו שכתבנו במקו"א, באשכול על האם מצות עשה פירושה בהכרח עשיית מעשה], הדרקל"ד. ועדיין אפשר לומר היות שסוכ"ס בלי עיון חודר אלו שני דברים, שתי ידיעות אודות האלוה, לכן אלו שתי מצוות עשה. הגם שנכון ואמת שמאחת נובעת בהכרח השניה בדרך עיון חודר.

ד. עוד המחשה לניתוח הפסוק, וממנה אולי תעלה אפשרות מה מוסיפה מצוות הייחוד:
גם הסוברים שגוי אינו מצווה על שיתוף זהו כי פירשו את הפסוק "אחד" על "אלקים", שהוא והרי על זה נאמר בפסוק "שמע ישראל", שרק ישראל מצווים להאמין בזה, לדעת את זה [וכן בלאו של "לא יהיה" נאמר "לך"], ואף בחלק הראשון של הפסוק כתוב "אלקינו", וממילא גויים מותרים להאמין בקב"ה ככוח העליון העומד מעל כל הכוחות, וחולק להם רשות וכוח, ויכול ליטול מהם את הכוח, אבל לא שהוא בעצמו הפועל עתה בכל המציאות. זוהי הגמרא בסוף מנחות דקרו ליה אלהא דאלהיא, והכתוב משבח זאת, ואומר שממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגויים. כך פשטות הפסוק, ולא שהקב"ה באמת מתרעם על זה אלא שאומר שזהו עכ"פ רע במיעוטו, כי עכ"פ מכירים בי כאלהא דאלהיא. כך עכ"פ שיטת הסוברים שגוי לא מצווה על שיתוף.
טעות עובדי ע"ז היתה שהתחילו לכבד את הכוחות האלה משום שהבורא חלק להם ממשלה, ולא כיבדו רק אותו שהכוח רק בידו, ולאחר מכן אף פנו אליהם לרצות אותם ולפייס אותם שישפיעו להם, כמי שהכוח בידו ממש. וזהו ממש יקניאוהו בזרים. לעשות אלהים אחרים על פני ה', בנוכחותו ומול פניו כשהוא הנוכח והנמצא ובעל הכוח היחיד.

יש לעיין היטב בשיטות הראשונים לגבי חוקי הטבע, שלכאורה סברו שהקב"ה עומד עליהם באותה בחינה ממש של "אלהא דאלהיא", אבל החילוק הוא שכל אחד מבין שלכוחות הטבע אין כוח עצמי, אינם שרים ומלאכים, אלא חוקי טבע. אבל מי שבאמת תופס את כוחות הטבע ככוחות פועלים, מלאכים ושרים, הוא כבר נכנס בסוגיית אלהא דאלהיא, ולישראל אסור.

עוד יש לעיין היטב בלשון הרמב"ם בריש הלכות ע"ז, שמשמע שם שהוא מסכים שהקב"ה אכן חלק ממשלה לכוחות הבריאה, וכל הבעיה והאיסור הוא רק לכבד אותם משום זה, אבל הסיבה שטעו לכבד אותם היא משום האמת, שהקב"ה אכן חלק להם ממשלה. ואם כנים הדברים, ויש הרי פסוק ידוע כזה בחומש דברים, הרי הכוונה שאמונה כזו היא נכונה אף לישראל, ועיקר אמונת ישראל היא לאפוקי עבודה זרה, כלומר לא לכבד אותם ולא להתייחס אליהם כלל. ואם כנים הדברים אזי לפי הרמב"ם בוודאי שאין שום חילוק בין אמונת ישראל לאמונה שחייבים הגויים, כי ה"שיתוף" המותר - מותר אף לישראל, ולכבד ולהתייחס - אסור אף לגויים.

ועוד נפק"מ מזה פירוש השם "אלקים". האם הכוונה "בעל הכוחות", או אחרת: "כוח הכוחות" [הוא הכוח הפועל שבכוחות עצמם, שבתוך הכוחות], ויותר חריף: "[הוא] הכוחות". לפירוש הראשון - יש עוד כוחות, אלא שהוא בעליהם, ואין להם שום דבר מה שאינם מקבלים ממנו רשות וממשלה, ולפירוש השני הכוונה שאין באמת כוחות, זה הכל רק מראה חיצוני, ובאמת הוא הכוח הפועל היחיד.

מה שכתוב ברמב"ם שהמצוי הזה הוא אלוה העולם אדון כל הארץ, הוא לשון שאינו מוכיח לכאורה לכאן או לכאן. כי אדון כל הארץ בוודאי משמעו אדון על כולא, אבל יש תחתיו עבדים שהוא אדונם, המושל עליהם, אבל לא שאין שום כוח חוץ ממנו. יש, אלא שהוא האדון על כולם. והלשון אלוה כל הארץ פירושו בפשטות שהוא היחיד בעל הכוח, מחזיק בידו את כל הכוח, אבל לא נשלל בזה שהוא חלק ממנו לאחרים. ועוד: הרמב"ם משתמש במילה "אלוה" משם ולהלן כתחליף למילה "ה', הקב"ה" וכיו"ב. וכמו שאנו בשפתנו אומרים "אלקים".
מה שכתוב ברמב"ם סהמ"צ במצוה א "פועל כל הנמצאות", יש לזכור שזה תרגום מערבית, ובפשטות אין הכוונה לכוח הפועל עתה בעולם, אלא לממציא הנמצאות. שהוא פעל ועשה את כל הנמצאות, ולא שהוא פועל את כל הנעשה עתה בעולם. וכך לשונו שם בעשה ב: "פועל המציאות וסבתו הראשונה". והכוונה פשוטה כנ"ל: עושה הנמצאות, ובלשון הרמב"ם עצמו בלשוה"ק ביסוה"ת: ממציא כל נמצא. [ומכאן הערה אדירה ללשון האני מאמין הידוע: "והוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים", שדבר זה לא מפורש ברמב"ם כלל, אלא רק שהוא ממציא כל נמצא, והוא אלוה העולם אדון כל הארץ, ואין מזה הכרח לדעת הרמב"ם שהוא עד עתה הפועל והעושה היחיד את כל המעשים, ובלשון הרמב"ם ריש ע"ז משמע אחרת, וביחד לכוח הבחירה של האדם בוודאי אחרת, וגם לגבי כוחות הטבע פשוט לראשונים שהם קיימים ברצון ה' ומעתה הם פועלים כחוקם עד שהקב"ה מתערב ומשנה אותם ברצונו].

ולעניין השאלה הנ"ל: אם הויה הוא האלקים עדיין מאפשר "אלהא דאלהיא", אדון כל הארץ, וכו', א"כ פשוט שהפסוק יכול להוסיף לישראל אמונה נוספת: "הויה [אלקים] אחד", שישראל יודעים את האמת שאין עוד אלוהות בכלל, אין שום כוח, אלא יש במציאות רק כוח אחד פועל. אבל להסביר כך פירושו א. להניח שאכן זו האמת, ב. שיש חילוק בין חובת האמונה של ישראל לגויים, מה שנקרא שהגויים מותרים בשיתוף וישראל לא. ושניהם לא מוסכמים כנ"ל. ג. לפרש ש"אחד" קאי על "אלקים", והרמב"ם פירש להדיא שקאי על "הויה".

יש מבארים שבאמת אין שום מחלוקת לגבי האמת. וכל ההגדרות שנאמרו ביסודות האמונה פירושן דרגה לפנים מדרגה של הכרה וידיעה [שלפיה חיוב הביטחון וכו']. ונשאר מחלוקת רק לגבי הלכה למעשה במה מחוייבים מן הדין, ומה נחשב כופר וכיו"ב, אבל לא נחלקו לגבי האמת מה היא, שבזה מודו כולם שהויה הוא הכוח היחיד הפועל במציאות.

ה. עוד פירוש נפלא לפסוק אנכי כתוב בחינוך ובאורחות חיים לרא"ש, שאנכי הויה אלקיך פירושו ההשגחה הפרטית על ישראל. שהויה שהוא האלקים היחיד - הוא הכוח היחיד המנהל את ישראל - וזהו לפי מעשיהם [בתורה ומצוות] דייקא, שכל זה מוכח מיציאת מצרים, וזהו אנכי הויה אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
באם הפסוק שמע אינו מוסיף על פסוק אנכי, יש ללמוד כך את פסוק שמע לפי הניתוח הנ"ל: שמע ישראל, דייקא, הויה אלקינו - דייקא, הויה [אלקינו] אחד", אין לנו עוד מנהל וכל הנעשה עמנו תלוי רק בו.
(וכבר אמרנו שהדבר הזה שכל הנעשה עמנו תלוי רק בו - ומה שקובע את הנהגתו עמנו הוא מעשינו בתורה ובמצוות, הוא ה"עול" שיש ב"מלכות שמים". כי החלק שהויה הוא מנהלנו היחיד וממילא אף אחד לא יכול להזיק לנו נגד רצון הויה - זהו טובה נפלאה ותענוג וחירות עולם, אבל החלק השני,] שהויה הוא מנהלנו היחיד ולכן אף אחד לא יכול להועיל לנו נגד רצון הויה - זהו ה"עול". וכלומר שבלי החוזה שקשר את אופן הנהגתו עמנו במעשינו לפי התורה והמצוות - אין במלכות שמים [= עלינו, הויה הוא מלכנו היחיד, מנהלנו היחיד, כל הנעשה עמנו אך ורק ממנו ועל ידו, ורק בו לבדו תלוי] שום עול. אלא "כיף" גדול. העול הוא מרגע שיש גם לנו צד מחייב בחוזה, ואם עוברים על הצד שלנו בחוזה אזי ח"ו רע ומר - ואף אחד לא יכול להועיל לנו, כי אנו מונהגים רק על ידי הויה לבדו).
אבל באם הפסוק שמע מוסיף על אנכי, וכשיטת החינוך בדרכו של הרמב"ם, הרי שבהכרח כתוב בשמע משהו על הויה, ולא על אלקים. כי לשיטה זו - זה שהויה הוא האלקים ביחיד [ולכה"פ בגדר אלוה העולם אדון כל הארץ כנ"ל] פשיטא וכתוב כבר באנכי. זה שהויה הוא אלקינו [=אלקי ישראל] היחיד וכנ"ל - כתוב כבר באנכי. מה נשאר לשמע להוסיף? לומר ששמע הוסיף דבר זה גם ביחס לגויים פשוט לא נכון, וגם לא יתכן בפסוק שכותב להדיא שמע ישראל דייקא, וחוזר שוב על "אלקינו".
לכן בהכרח "אחד" קאי לפי זה על הויה, ואומר משהו על הויה, וכשיטת הרמב"ם.
והפלא הוא שהחינוך כותב בזה אחרת מהרמב"ם, [אולי לפי איזה תרגום אחר שהיה בידו לספר המצוות], וכותב [מצוה תיז]: "שנצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שתוף, שנאמר "שמע ישראל יי אלהינו יי אחד" (דברים ו, ד). וזה מצות עשה הוא אינה הגדה, אבל פרוש "שמע" כלומר קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו, כי השם שהוא אלקינו אחד הוא. והראיה שזו היא מצות עשה אמרם זכרונם לברכה תמיד במדרשים על מנת ליחד שמו, כדי לקבל עליו מלכות שמים, כלומר ההודאה ביחוד והאמונה".
פשטות לשונו [אם לא נדחוק דוחק עצום, וכולי האי ואולי] שהמצוה היא להאמין שהויה הוא האלוה היחיד, הפועל היחיד בעולם, וכשם שהוא הויה אחד = בורא אחד, ואין לנמצאות ממציא אחר [שגם זה משמע בחינוך שנשלל כאן, וכך יש להבין גם בלשון הרמב"ם בסהמ"צ], כך הוא אלקים אחד, אדון הכל בלי שיתוף. ולא אומר כאן כלום על "תכונתו" של הויה בעצמו, שהוא אחד בכל מיני אחדות.
וזה כבר בוודאי פלא, מה נוסף כאן מה שלא כתוב כבר במצות אנכי, האמנת אלוקות [מצוה כה בחינוך]. וזה לשון החינוך שם: "להאמין שיש לעולם אלוה אחד, שהמציא כל הנמצא ומכוחו וחפצו היה כל מה שהוא ושהיה ושיהיה לעדי עד, וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו את התורה. שנאמר בתחילת נתינת התורה (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'. ופירושו כאילו אמר תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה, כי מלת "אנכי" תורה על המציאות. ואשר אמר "אשר הוצאתיך וכו'" -- לומר שלא יפתה לבבכם לקחת ענין צאתכם מעבדות מצרים ומכות המצרים דרך מקרה, אלא דעו שאנכי הוא שהוצאתי אתכם בחפץ ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב". ועוד כתב שם: "דיני מצוה זו, כגון מה שמחייב עלינו להאמין עליו שכל היכולת וכל הגדולה והגבורה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום – בו, ושאין בנו כח ושכל להשיג ולהגיד גדלו וטובו, כי לרוב מעלתו והודו לא יושג רק לעצמו, ולשלול ממנו בכל כוחנו כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות וכל מעלה. והעניינים היוצאים מזה, כגון לדעת שהוא נמצא שלם, בלתי גוף ולא כח בגוף, כי הגופים ישיגום החסרונות, והוא ברוך הוא לא ישיגהו מין ממיני החסרון, כמו שאמרנו. ושאר דברים רבים הנאמרים בעניין זה, כולם מבוארים בספרי יודעי חכמת האלהות".
אחר כל זאת - מה שייך עוד שיתוף, ומה צריך לייחד מצוה לשלול שיתוף, בין ב"הויה" ובין ב"אלקים". ואפילו לפרש שבשמע נוסף משהו ב"אלקינו", שהוא מנהלנו היחיד - ג"כ אי אפשר לשיטת החינוך שכבר הכניס גם את זה לפסוק אנכי, על פי הפסוק עצמו שכתב "אנכי" [התוודעות אישית], "אלקיך", "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

הרמב"ם עצמו ג"כ קשה כעין זה, כי בהלכות יסוה"ת כתב בגדר מצוה זו קודם כל שאין שיתוף, ורק אח"כ הוסיף את עניין האחדות שאין כמוהו: "אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים. אלא אחד. שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה. ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות. אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם. וכו' וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר ה' אלהינו ה' אחד". [ואין לפרש שתחילת הלכה זו היא אכן מסקנה מהמצוה הקודמת ולא חלק מהמצוה הנוכחית. כך ברור מסידור/לשון הרמב"ם שם]. אבל כשכותבים גם את העיקר, שהכוונה אחדות שאין כמוהו, אזי בדרך "בכלל מאתים מנה" נכלל בזה גם בכ"ש שאינו שנים ויתר על שנים, א"כ מה אכפת לכתוב גם את זה כחלק מהמצוה של שמע. אחר שהיא נצרכת לגופה, לדבר שהתחדש בה, האחדות שאין כמוהו, גם את עניין שלילת השיתוף אפשר לסדר כחלק ממצוה זו, וכך נעשה לנו סדר יותר מחולק וברור [הגם שגם במצות אנכי כלול בהכרח שלילת שיתוף כנ"ל]. דהיינו שכל ענייני האחדות שייכים למצות שמע "הויה אלקינו הויה אחד". כצורה של סידור הדברים זה מתקבל על הדעת. [הגם שעדיין יש דוחק בלשון הרמב"ם בהלכות דמשמע שמי שמאמין בשיתוף עבר רק על עשה דשמע ולא על עשה ולא תעשה דאנכי ולא יהיה לך].
אבל החינוך עוד יותר קשה, כי השמיט לגמרי ממצוה זו את מה שהוא העיקר בה לפי הרמב"ם [אם נמדוד לפי מה שהרחיב בו הרמב"ם יותר במצוה זו], את חלק האחדות שאין כמוהו. ולכאורה נסמך על לשון הרמב"ם בסהמ"צ: "שנאמין שפועל המציאות וסבתו הראשונה אחד", ואותו עצמו פירש "אחד ולא שנים ולא יתר על שנים", דהיינו: בלי שיתוף. [אבל הרמב"ם עצמו אין הכרח שזה התכוון בלשונו בסהמ"צ, אלא כתב את האמת, שהוא אחד, ובהלכות הסביר את עיקר הכוונה: אחדות שאין כמוהו]. וזה כבר קשה כנ"ל, שהרי חלק זה אינו חידוש ותוספת על מה שכבר למדנו באנכי, א"כ מדוע הוא מצוה לעצמו.



ע"כ די במהירות ובבת אחת, ולגודל יקרת הנושא העצום שהוא כל אמונתנו וחיינו, ויש להפוך בו ולהפוך בו כל חיינו דכולא בו.
והגם שאין בזה דבר שלם [ומי יכול לומר בזה דבר שלם], והגם שעדיין לא נפתרו הדברים, אקוה שעכ"פ סידורם ופרישתם והצעתם יהיה לתועלת ויקדם משהו לקראת בהירות.
שנזכה כל ישראל כאחד לאמונה ידיעה והכרה ודביקות אמיתית, נכונה, שלימה, בהירה, ברורה, צלולה וחזקה, אמן ואמן.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ב' אוגוסט 19, 2024 12:10 pm

ראיתי כעת שיש לרב כשר ספר שלם על פרשת שמע בדרך "תורה שלמה", ונקרא "שמע ישראל" [ישנו באוצר], ובמילואים סימן א מביא את כל שיטות הראשונים בביאור גדר המצוה בפסוק זה, האם הוא רק מצות יחוד ה' או גם מצות האמנת מציאות ה' וכן קבלת עומ"ש, ויש לעיין שם היטב ולראות אם יועיל לנידו"ד. את לשונות הראשונים בשלמותם הביא ע"ס הפסוק באותיות שציין שם בתחילת הסימן הנ"ל.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ב' אוגוסט 19, 2024 8:27 pm

צופה_ומביט כתב:ג. לגבי השאלה מדוע האמונה שהויה אחד בכל מיני אחדות היא כ"כ יסודית, ואיך היא קשורה למלכות שמים, ובאופן שבלי היסוד הזה אי אפשר לדבר על "הויה הוא האלקים היחיד" - ראה ברמב"ם יסוה"ת פרקים א-ב שעל היסוד הזה מעמיד הרמב"ם את עיקרי האמונה: שהקב"ה אינו גוף [למעשה מזה הוא מוכיח את האחדות. כוח הבורא אינסופי, עיי"ש, וממילא בהכרח שאינו גוף, ואם אינו גוף בהכרח שהוא אחד בכל מיני אחדות, עיי"ש], ושהוא יודע הכל בידיעת עצמו, ואולי עוד יסודות, צריך לדקדק שם, ובאופן שאם לאו שהקב"ה אינו אחד בכל מיני אחדות - הוא אינו יכול להיות הקב"ה.

אחדד מעט יותר בס"ד:

משמעות הרמב"ם שנקודה זו של ה"אחד מכל צד ופינה" היא עיקר המבדיל אצלנו בין הבורא לנברא. וממילא/כלומר היא ההגדרה/תפיסה המרכזית של הקב"ה אצלנו.

הרי מה שלא נרצה לומר/לתפוס את הקב"ה, מוכרחים לתפוס איזו נקודה: אפשר לדבר על היחס בינו לעולם ולומר - בורא, מהווה, משגיח, וכיו"ב, ואפשר לדבר עליו "בעצמו" [רק לתפיסתנו כנ"ל, שהיא עקיפה בהכרח, מסקנה שכלית ממציאותנו / מציאות העולם שרק אותה אנחנו תופסים. מסקנה זו אנו תופסים רק כמציאות ולא כמהות, יודעים שהיא ישנה אבל לא תופסים אותה עצמה, כי היא - בהגדרה - אינה מציאותנו, ממילא אין לנו בה שום כלי תפיסה והשגה וביטוי] ולומר למשל - מצוי אמת [הווה/קיים נצחי/קבוע]. ואצל הרמב"ם עיקר מה שיש לומר בזה הוא: אחד מכל צד ופינה.

ולדוגמא: הרמח"ל כותב בדעת תבונות אות מ' שהעיקר/מרכז מכל מה שאנחנו יכולים לדבר עליו יתברך ומה שאיננו יכולים לדבר גם כן הוא: מציאותו בהכרח. ובלשון הרמב"ם מחויב המציאות. מצוי הכרחי. שמציאותו מצד עצמו, והיא קבועה קיימת הווה [וממילא היא יסוד הוויית הכל, כי היא ההוויה בעצמה. ובלשון הרמב"ם ביסוה"ת פ"ב: שהכל נסמך לו בהווייתו]. וזה לשון הרמח"ל:
אמתת המצאו בהכרח, שהוא המרכז מכל מה שנוכל לדבר משלמותו, ולכל מה שלא נוכל לדבר גם כן; והיינו מה שידענו שהוא לבדו מחוייב המציאות, ומוכרח הוא שהוא יהיה.

אבל מוסיף שם הרמח"ל שבזה גופא נשרש הייחוד [כפי הבנת הרמח"ל, שאין עוד מלבדו ואין היפך לו ולא מונע ממנו], והנה כל המשפט שם בשלמותו, [עם הדגשת מילות הייחוד בסופו]:
בכל מה שיש בשלמותו שאין לו סוף ושיעור, בכולם הנה הוא יחיד בתכלית היחוד, אין זולתו, אין הפך לו, ואין מונע אליו, כמו שביארנו. ונשרש האמת הזה באמתת המצאו בהכרח, שהוא המרכז מכל מה שנוכל לדבר משלמותו, ולכל מה שלא נוכל לדבר גם כן; והיינו מה שידענו שהוא לבדו מחוייב המציאות, ומוכרח הוא שהוא יהיה, ושלא יהיה אלא הוא.


וכך אצל הרמב"ם [עכ"פ מצד סדר הדברים, גם אם לא בתוכנם, ראה להלן]. הוא מתחיל עם ההגדרה היסודית: מצוי אמת מוכרח המציאות, שהוא ממציא כל נמצא, וכל מציאות תלויה בו, ומציאותו אינה תלויה בדבר, אלא היא מחמת עצמו, ופירוש הדבר בהכרח שהוא מצוי קבוע, מוכרח, "נתון".
זה הדבר הבסיסי והיסודי [יסוד היסודות ועמוד החכמות] משום שהוא הדבר הראשון שנודע לנו לגביו. כי אנו נולדים להכרת מציאותנו, וממנה אנו מכירים שיש לה ממציא, ומכאן מתחילות כל שאר המסקנות. לכן הסדר הנכון הוא להתחיל ממציאותו יתברך. מעצם זה שיש מצוי ראשון וכו'.
ומשם הוא עובד לייחוד, ובו עצמו מהקל לכבד:
א. הוא אחד ולא שנים ולא יתר על שנים. [ובפשטות כלול בזה לא רק "הויה אחד" = מצוי אמת אחד, בורא אחד, אלא גם "אלקים/אלקינו אחד" - אדון כל הארץ אחד, אלוהי העולם אחד, כוח אחד, פועל אחד, משגיח ומנהל ומלך אחד]. ב. הוא עצמו אחד מכל צד ופינה.

ומובן מאד, ששלילת זולתו הוא דבר פחות "עצמי" ממה שהוא עצמו אחד מכל צד ופינה. [מעצם זה שהחלק הראשון מתייחס ל(מציאות)אחרים ("פונה החוצה", נפקא מינה כלפי מציאות אחרים), והחלק השני מתייחס ל(מציאות)עצמו].

וכשנידוק בדבר, לאן שייך כל חלק מעניין האחדות הנ"ל, נמצא שמה שהוא אחד ולא שנים או יתר על שנים, נובע ממה שהוא "הויה אלקים" [מצוי אמת מוכרח, וכן אלוהי העולם אדון כל הארץ], כלומר מעצם מציאותו ומהשפעתו בעולם.
אבל מה שהוא אחד מכל צד ופינה הוא דבר פנימי יותר, הוא כביכול ה"תכונה" שלו, משהו מ"מהותו". שאין לנו בה תפיסה חיובית, כי אין לנו שום שייכות עם סוג זה, אבל עכ"פ כאמירה, הנתפסת בדרך השלילה [שאינו שום סוג אחדות המוכר לנו] מדובר באמירה זו על מהותו. מה הוא. זה העיקר כשכבר רוצים לדבר על הקב"ה בעצמו.

ונסביר בס"ד:
מצוי אמת מחויב מוכרח להיות אחד ולא שנים. ובפרט אם ההגדרה היא שהוא עצם ה[מושג]הויה. כי אם יש שנים, קבועים נצחיים קדמונים שאין אחד מהם סיבה למציאות חברו, א"כ מה מבדיל ביניהם. וכל הבדלה שהיא נחשבת "גוף" או "גבול" [כפי שמסביר הרמב"ם בהלכות שם, שבדברים הלא חומריים הגבול הוא תכונות שונות], ודבר בעל גבול לא יכול להיות נצחי ולא קבוע בלתי משתנה. ולו רק מהסיבה מה [או מי] הגביל אותו. זה דבר דק, ובטח שאיני כותב אותו כראוי, עכ"פ עיין בזה. [ולדוגמה, בפרק ב כתב הרמב"ם לגבי המלאכים: "ובמה ייפרדו הצורות זו מזו? והרי אינן גופין? לפי שאינן שווין במציאתן, אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חברו והוא מצוי מכוחו, זה למעלה מזה". כלומר במלבד זה לא תיתכן שום הבדלה בין מלאכים. והבדלה זו הרי לא תיתכן, ובגדר היפך ממש, בשני מצויי אמת מחויבי המציאות שאינם תלויים זה בזה, לכן לא יתכן שיש שנים].
ואלוהי העולם אדון כל הארץ חייב להיות אחד ולא שנים, כי שני בוראים לאותו עולם לא ייתכנו [ראה אמונות ודעות מאמר ב], וכן שני מנהיגים שלא תלויים זה בזה, ואצל הרמב"ם אלוהי העולם אדון כל הארץ מתורגם מיד למנהיג הגלגל בכוח שאין לו סוף, וכוח שאין לו סוף לא יכול לנבוע מבעל גבול, אשר על כן שוב לא ייתכנו שנים כנ"ל.
עיי"ש ברמב"ם שכותב כל זאת להדיא בהלכה ז, מצות האמנת הייחוד:
אילו היו אלוהות הרבה היו גופין וגויות. מפני שאין הנמנים השוין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו בגופות והגויות. ואילו היה היוצר גוף וגוייה היה לו קץ ותכלית שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ. וכל שיש לגופו קץ ותכלית יש לכחו קץ וסוף. ואלהינו ברוך שמו הואיל וכחו אין לו קץ ואינו פוסק שהרי הגלגל סובב תמיד. אין כחו כח גוף. והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר. לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד.

[סדר הדברים הוא: ממה שהוא מצוי האמת ממציא כל נמצא אלוהי העולם אדון כל הארץ - נובע שאינו גוף, וממה שאינו גוף - נובע שאין שנים ויותר, ולא יכולה להיות בו עצמו שום חלוקה והבחנה פנימית].
עד כאן ההכרחים לגבי אחד ולא שנים, ובפשטות לשון הרמב"ם נראה לכאורה שזה העיקר, והיינו שהרמב"ם מסכים בזה עם ראשונים אחרים, שעיקר גדר הייחוד הוא שאין זולתו, לשלול שיתוף [בבריאה / השגחה], וכך פשטות לשונו בספר המצוות. שפועל המציאות וסיבתו אחד. [קיצור הלשון משמע אחד ולא שנים או יתר על שנים].

אבל מאותה סיבה גופא שלא יתכנו גבולות והגדרות בבורא המשגיח [מצוי האמת שממנו כל נמצא, שהוא אלוהי העולם אדון כל הארץ] נובע גם שבתוכו פנימה לא יכולות להיות שום חלוקות והבחנות, כי א"כ הרי זה בדיוק כמו שני אלוהות. שוב יהיה גבול, ושוב אינו קבוע נצחי, ולא בעל כוח אינסופי.
כך מפורש ברמב"ם להלן שם פ"ב הלכה י, ויובא להלן.
[ובזה יש ליישב את לשון הרמב"ם הנ"ל ולומר שאין כאן הכרח שעיקר עניין האחדות הוא שלילת שיתוף. דההוכחה היא משלילת השיתוף, אבל המסקנה ההגדרתית העולה ממנה - היא מעמידה לנו גדר יסודי יותר, שלאחר שנעמד - הוא העיקר. וראה להלן].

ומעתה יש לומר שההגדרה אחד מכל צד ופינה היא עצמותית ו"תכונה" ו"מהות" יתרה [אצלנו, בתפיסתנו] על "מצוי", "מצוי אמת מחויב המציאות".
ונסביר בס"ד:
אמירה שהוא מצוי אמת מחויב המציאות היא יוצאת מתוך מציאותנו. כי רק ממנה יש לנו מושג שיש מציאות ומהי מציאות, ורק ממנה נובע שיש מצוי ראשון ומזה נובע שהוא מחויב המציאות וכו'. לכן סוכ"ס גם האמירה מצוי אמת מחויב המציאות אינה הגדרת "מהותו" אצלנו. כי כל המושגים של מציאות מדברים מבחוץ פנימה, מתארים את הדבר מבחוץ, בעקיפין. ולדבר על מציאותו כמות שהיא איננו יכולים, וכשאנו אומרים מצוי הכוונה מצוי מבלתי מציאות, כמש"כ הרמב"ם במקו"א, כלומר מצוי בסוג מציאות שאינו ממציאותנו ולא נכון לומר עליו את המילה "מציאות" שלנו, ורק בדוחק ההשכלה והלשון אנו אומרים עליו מצוי, ועיקר הכוונה שאיננו בלתי-מצוי. סוף דבר, כי הדיבורים על מציאותו באים מבחוץ, ומתארים מבחוץ.
אבל אמירה שהוא אחד מכל צד ופינה, שאין בו שום חלוקות, היא אמירה על הדבר עצמו, תיאור מהותו, עד כמה שניתן לנו להשכיל, וגם זה כמובן במילים בלבד כי אין לנו השגה במהות שכזו כנ"ל. אבל עכ"פ מצד הנושא המדובר, בזה אנו מדברים על דבר פנימי, עצמי, יותר מאשר על "מציאות". אלה דברים דקים מאד. מצד הדבר עצמו יש לדון מה קודם במעלה, מציאותו או מהותו, מה שהוא מצוי, או ה"מה" מצוי. ואצל הקב"ה באמת אין מציאותו ומהותו וחייו נפרדים, אלא זה גופא כלול במה שהוא אחד מכל צד ופינה כמו שמסביר הרמב"ם להלן שם, והרי לנו שוב אפילו מכיוון זה עד כמה שעניין האחדות מכל צד ופינה הוא העיקר כאן. כל שכן וכל שכן מצדנו, המנסים להגיע אל הדבר מבחוץ, בזה ודאי שהאמירה אחד מכל צד ופינה היא פנימית ומעלה יותר מ"הוא מצוי בהכרח".
[כך לכאורה, ואולי אני טועה, הדברים האלה באמת דקים ביותר, כל שכן להגדירם ולנסחם ולהעמידם בחיתוכים חדים שכאלה. מי יבוא בסוד ה', ואין לנו שום השגה במושג "מצוי בהכרח", "עצם המציאות", "עצם ההויה", שנבוא ונחלק מעלות בזה, מה "חיצוני" יותר ומה "פנימי ומהותי" יותר. זה לחלק וליתן הגדרות במה שאין לנו אליו שום שייכות והשגה, אינו מעולמנו ומציאותנו כלל, ובושה וחוצפה היא לארגן את הדברים האלה במחלקות. ובפרט שידענו שאצלו הכל חד כנ"ל, וכל המדובר הוא רק מבחינתנו כנ"ל. ועכ"ז, היא הנותנת, היות שמדובר (רק) מצד תפיסתנו, והיא כן מאורגנת בהיררכיות, וגם מבחינה אפיסטמולוגית כשאנו בוחנים את תהליך ההכרה הזו גופא אצלנו אנו רואים הבחנה בין תפיסת מציאותו לתפיסת אחדותו שאצלנו עכ"פ זו חיצונית יותר כנ"ל וזו פנימית יותר כנ"ל, לכן אפשר לומר כנ"ל. אלא שאחר כל זה, בהחלט יתכן שאני טועה. אבל באם נכון לדייק ברמב"ם שעיקר האחדות – וממילא עיקר מלכות שמים – היא היותו אחד מכל צד ופינה דייקא (שכך הבננו ולכן שאלנו את השאלה לעיל) – הרי שדברינו באו לבאר דבר זה, ועליו הם נשענים, והוא היסוד להם].

ומה שהרמח"ל העמיד את הסדר אחרת, וכתב להדיא שהייחוד משני למציאותו בהכרח, הוא משום שהרמח"ל מדבר אך ורק על הייחוד של שלילת זולתו, אחד ולא שנים ולא יתר על שנים [הן בהויה והן באלקים, הן כבורא והן כמשגיח/כוח/פועל]. חלק זה בוודאי שהוא נובע ממציאותו המחויבת. וחלק זה כאמור כתב גם הרמב"ם תחילה, והוא אכן נובע מהיסוד של מצוי האמת מחויב המציאות כנ"ל. לא רק מצד סדר ההסקה של הדברים, אלא גם מצד מהותו. המציאות הקבועה המחויבת, עצם המציאות - דוחה כל מציאות אחרת. ובהכרח כל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו, וכן כל הכוחות הם רק שלו וברשותו.
אבל עד כמה שמתוך כל זאת נודע לנו שמוכרח להיות בעצמו אחד מכל צד ופינה [שבזה לא עוסק הרמח"ל כלל, (וכבר שאל הרב פינקוס מה לדינא בהלכה חמורה זו, מה צריך לדעת/לאחוז ומה לכוון ב"אחד", וכיצד מקיימים את מצוה זו, האם די במה שאין לו שיתוף או גם באחיזת אחדות מכל צד ופינה)], זו כבר הגדרה פנימית יותר, שמצד מעלתה [גם אם לא מצד סדר הכרתה והיותה] לכאורה "מגדירה" יותר אצלנו את "מהות הבורא" מאשר "מציאותו".

ונחזי אנן, מרגע שהביא הרמב"ם מסקנה/הגדרה זו, כמה הוא נשען עליה בכל דבריו על הקב"ה:
הלכה יא:
וכיון שנתברר שאינו גוף וגוייה יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות. לא חיבור ולא פירוד. לא מקום ולא מדה. לא עליה ולא ירידה. ולא ימין ולא שמאל. ולא פנים ולא אחור. ולא ישיבה ולא עמידה. ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומנין שנים. ואינו משתנה שאין לו דבר שיגרום לו שינוי. ואין לו לא מות ולא חיים כחיי הגוף החי. ולא סכלות ולא חכמה כחכמת האיש החכם. לא שינה ולא הקיצה. ולא כעס ולא שחוק ולא שמחה ולא עצבות. ולא שתיקה ולא דבור כדבור בני אדם.

כל זה לא שייך כלל לאי-שיתוף, אלא למהות הקב"ה מצד עצמו.
ונשים לב היטב:
הרמב"ם מעמיד כל זאת על מה שנתברר שאינו גוף. לאן שייך דבר זה שהוא אינו גוף? גם זה בעצמו אמירה עצמותית, פנימית, יותר על הקב"ה, מאשר שהוא מצוי אמת ממציא כל נמצא. מאותם טעמים שכתבנו לעיל לגבי האחדות.
וכאמור, עניין האחדות על שתי פניו נובע אצל הרמב"ם ממה שאינו גוף [עכ"פ מצד סדר ההוכחה. כי מצד האמת אדרבה, הכיוון הפוך: הוא אחד מכל צד ופינה ולכן (אם אפשר להתבטא כך, כלומר: תוצאה מוכרח מכך) הוא אינו גוף].
והם הם הדברים שאמרנו, שעניין האחדות [אפילו שלילת זולתו, וכל שכן האחדות הפנימית מכל צד ופינה] הם עצמותיים ומהותיים [בתפיסתנו כנ"ל] יותר ממציאותו.

ולהלן ברמב"ם:
פ"ב הלכה י:
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חֵי פרעה וחֵי נפשך ואין אומר חֵי ה' אלא חַי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו.

שוב אנו רואים שכל אימת שרוצה הרמב"ם לדבר על "מהות" הקב"ה, תכונתו מצד עצמו, הוא נדרש לעניין האחדות הפנימית, אחד מכל צד ופינה. [שהוא עצמו פתוך עם אי-היותו גוף וממילא שלילת זולתו].

מה כן נובע אצל הרמב"ם ממה שהוא מצוי האמת ממציא כל נמצא? - מעלתו על זולתו, ושליטתו בזולתו. [שכאמור, זו מעלה פחות "עצמותית", מעצם כך שהיא "פונה החוצה", מתייחסת ל(מציאות)אחרים ונפקא מינה כלפי מציאות אחרים].
פרק ב:
ובמה ייפרדו הצורות זו מזו? והרי אינן גופין? לפי שאינן שווין במציאתן, אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חברו והוא מצוי מכוחו, זה למעלה מזה; והכול נמצאים מכוחו של הקדוש ברוך הוא וטובו.
וכל הצורות האלו חיים ומכירין את הבורא ויודעים אותו דעה גדולה עד למאד כל צורה וצורה לפי מעלתה לא לפי גודלה אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמתת הבורא כמו שהוא אלא דעתה קצרה להשיג ולידע אבל משגת ויודעת יותר ממה שמשגת ויודעת צורה שלמטה ממנה וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני האדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה והכל אינן יודעין הבורא כמו שהוא יודע עצמו.
כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.


רואים חלוקה מאד ברורה ברמב"ם.
כשהוא רוצה לדבר על מעלת הבורא על כל הנבראים, הוא מביא את היותו מצוי האמת מחויב המציאות ממציא כל נמצא אלוהי העולם אדון כל הארץ.
וכשהוא רוצה לדבר על עניינים עצמיים של הקב"ה, כביכול "מה הוא", [ואצלנו: "מה הוא לא"], הוא מביא את היותו אחד מכל צד ופינה / אי-היותו גוף [דהא בהא תליא כנ"ל].
והם הם הדברים שאמרנו לעיל, שהחלק הראשון מן האחדות, שלילת זולתו, נובע ממה שהוא מצוי האמת מחויב המציאות ממציא כל נמצא אלוהי העולם אדון כל הארץ.
ואילו החלק השני של האחדות הוא פנימי ועצמותי יותר, מדבר על "תכונת" הקב"ה בעצמו.
והגם שסדר בניית הדברים, הוכחתם, תפיסתם, אצלנו - הוא בהכרח מבחוץ פנימה, מהבסיס למעלה, ולכן מתחיל מהמציאות והשליטה - וממנה שאינו גוף - וממנה שהוא אחד ולא שנים - וממנו שהוא אחד מכל צד ופינה -
אבל מצד עצמם של דברים, הסדר הוא הפוך [וגם זה רק בתפיסתנו, כי מצד עצמו כנ"ל הכל אצלו חד מכל צד ופינה, אין קודם יותר, אין פנימי יותר, אין מעלה יותר, אין שום חלוקה שהיא].

אם לסכם את המבנה:
תחילת הדיבור וההכרה שלנו הוא על עצמנו, מציאותנו. מזה [הכרח סיבה למציאותנו] נולד אצלנו הכרת מציאותו וכל השייך לזה בהכרח, ומזה נולד אצלנו מה מוכרח להיות אותו מצוי מצד עצמו.


ומעתה לשאלה שבפתיחת ההודעה, במה האחדות היא היא מלכות שמים, ובלי זה לא יתכן קבלת מלכותו:
התשובה היא שני חלקי האחדות כנ"ל.
א. שלילת זולתו [הן בבריאה והן בהשגחה], מצד חלק זה ההבנה פשוטה, וכך כתבו הרבה ראשונים. וגם אצל הרמב"ם חלק זה תופס מקום רחב בהלכה ז שבה מפרט את מצות האחדות, ועד כדי שהיה/יש מקום להבין מלשונו שזה העיקר במצוה זו [וכפשטות לשונו בסהמ"צ].
ב. מה שהוא אחד מכל צד ופינה, אצל הרמב"ם היא היא עיקר ההגדרה שלו בעצמו [לתפיסתנו]. לא מה שהוא "מצוי", ולא כל הנתלה בזה, ולא השפעתו/שליטתו על אחרים [מציאותם, כוחם וכו'], אלא הוא עצמו מה הוא: הדבר הכי עליון ופנימי שאנו יכולים לומר בזה הוא = אחד מכל צד ופינה [וגם את זה איננו תופסים כנ"ל כי אין לנו שייכות עם מהות כזו, וגם / ומהאי טעמא לעצם המסקנה הזו הגענו הכי בסוף כנ"ל].

וכאן אנו חוזרים למה שכתבנו בזה בתחילת הודעה זו:
הרי איך שלא נרצה להתייחס ולהגדיר, לא שייך לדבר על "מלכות הקב"ה" בלי לדבר על "הקדוש ברוך הוא". זה התנאי הכי בסיסי, והוא יותר מתנאי, זה מיניה וביה. מה גוזר את מלכות הקב"ה? זה שהוא הקב"ה. דוק מאד מאד.
מעתה, כשם שאי אפשר לדבר על מלכות הקב"ה בלי לומר/להניח: "הויה", "אלקים", "הקדוש ברוך הוא", "בורא העולם", "מצוי האמת מחויב המציאות ממציא כל נמצא אלוהי העולם אדון כל הארץ", [שכל אלה אינם רק תנאי אלא הם הם הגוזרים את מלכותו, כמעט באופן של היינו הך. רק בקבלת מלכותו עלינו אנו מבחינים בזה הבחנות, ומחליטים על איזה "פנים" שלו להביט כעת ולקבל אותם עלינו, כשבסופו של דבר הכל מגיע לאותו המקום, ורק נקודת המבט ההתחלתית שונה בכל פעם], כך אי אפשר לדבר על מלכות שמים בלי לומר/להניח "אחד מכל צד ופינה", שהיא היא "מהות" הקב"ה הכי נתפסת לנו [לפי ערך וגם היא לא בחיוב וכנ"ל].
וכאן החידוש של הרמב"ם, שכ"כ אפשר להבין ולקבל:
עד כמה שמלכות וקבלת המלכות תלויה [לא רק כתנאי אלא כהיינו הך ממש כנ"ל] במה שידוע לנו על הקב"ה, איך נעזוב את העיקר, את הכי עליון ופנימי שנודע לנו, ונדבר רק על פחות מזה, ובזה נתלה את "מלכות". זה להסתובב מסביב בלי לומר את הדבר עצמו: מי המלך שלך?
אתה יכול לומר: מי שנתן לי את הלחם, ואתה יכול לומר: מי שהוציא אותי ממצרים, ואתה יכול לומר: שליט העולם, ואתה יכול לומר: בורא העולם [שעל כן הוא שליט העולם], ואתה יכול לומר: מצוי האמת מחויב המציאות [שזה נודע לי ממציאות העולם, שבהכרח נובעת ממנו, ממציא כל נמצא, שמוכרח להיות מצוי מוכרח בעצמו], ואתה יכול לומר: האחד מכל צד ופינה [שזה מה שנודע לך אחר הכל, ומעל הכל: מה הוא בעצמו].
אתה פשוט אומר מי/מהו המלך.
זה כמו לנסות לומר/לקבל מלכותו בלי המושג "הויה", או "אלקים". זה פשוט לא יתכן ולא נתפס ולא שייך.
אומר הרמב"ם: גם כשאמרת "הויה" או "אלקים" לא אמרת את העיקר, את המהות. אמרת דבר חיצוני לפי ערך. ובשלמא אם לא היית יודע יותר, אבל אתה כן יודע יותר, א"כ כשאתה אומר שאתה מקבל את מלכות הויה אלקים - עדיין לא אמרת את מלכותו של מי קיבלת [לפי ערך הידוע לך עליו בעצמו יותר מזה]. זה כמו לומר "מלכות מי שנתן לי לחם" בלי לומר "מלכות הויה אלקים". כך לומר "מלכות הויה אלקים" בלי לומר "מלכות האחד מכל צד ופינה".

להמחשה: שואלים אותך מי המלך שלך. אתה אומר מי שהוציא אותי ממצרים. שואלים אותך מי הוציא אותך ממצרים. אתה אומר מי שברא שמים וארץ. שואלים אותך מי ברא שמים וארץ. אתה אומר הויה אלקים. שואלים אותך מה זה הויה אלקים. אתה אומר: אחדות מכל צד ופינה.
כך אני מבין בדברי/דעת הרמב"ם. "אחד מכל צד ופינה, אחדות שאין כמוהו" זו ההגדרה הכי פנימית ועצמותית שיש לנו על הקב"ה. יותר מלומר "מצוי", יותר מלומר "ממציא", יותר מלומר "הטוב", יותר מלומר "השלמות". יותר מהכל. העיקר הוא: אחד. אחד מכל צד ופינה, אחדות שאין כמוהו. עצם האחדות. [לכשתידוק הכי קרוב לזה הוא לומר: "השלימות". ואכן יש הנוקטים כך].
ממילא קבלת המלכות חסרה כל עוד לא אמרת/תפסת/הכרת את זה. אתה עוצר לפני הסוף, ולכן בהכרח זה חסר. כמו שתעצור לפני "הויה אלקים", וכשתישאל מי המלך שלך ותענה מי שהוציא אותי ממצרים ותישאל מי הוציא אותך ממצרים [מה ידוע לך עליו] תענה "לא יודע". וברור שגם כשישאלו אותך "מה פירוש אחדות מכל צד ופינה" אתה תענה "לא יודע", אבל זה לא אותו "לא יודע". אתה יכול לכה"פ לומר מה זה לא, יש לך לפחות הגדרה מילולית, לענות בה על השאלה: מהו אלקים.
ובשלמא אם לא היתה לנו ידיעה כזו – אזי הידיעה האחרונה [כלפי מעלה] היא היתה סוף השרשרת, ובה בהכרח היינו עוצרים, ולא נדרש מאיתנו יותר מזה. אבל משנודע לנו יותר מזה, ועצרת לפני כן – חסר לך בקבלת המלכות, וזה כן נדרש ונתבע מאיתנו, לומר את המקסימום הידוע לנו בשאלה: מי מלכנו.
זה [שקבלת המלכות מחייבת את הכרת סוף השרשרת, הוא] יסוד שלכאורה מוסכם [או יכול להיות מוסכם] לכולי עלמא. ומה שהרמב"ם הוסיף בו הוא, מהו באמת סוף השרשרת, מהי הידיעה הכי עליונה, הכי פנימית, ההגדרה הכי קרובה, נכונה, שלימה [לפי ערך] שיש בידינו על הקב"ה בעצמו. וסובר הרמב"ם שהיא האחדות [בזה מסכים גם רמח"ל] – הפנימית כנ"ל [בזה מיוחד הרמב"ם].

ובאופן שאצל הרמח"ל שהעמיד את הייחוד על שלילת זולתו [ולא מדבר בהקשר זה כלל על האחדות הפנימית, אחד בעצמו מכל צד ופינה], כותב הרמח"ל שהאמת הזה = הייחוד נשרש באמיתת הימצאו בהכרח שהיא המרכז מכל מה שנוכל לדבר ולא לדבר.
ואצל הרמב"ם האמת הזה בעצמו נשרש בחלק השני [לפי סדר הכרתנו, וראשון מצד עצמו ומצד המעלה] של האחדות: היותו אחד מכל צד ופינה.

[ושוב: אף שאצל הקב"ה מציאותו וחייו ואחדותו הכל חד ממש, וא"כ מה עדיפה הכרת האחדות מהכרת המציאות, אבל:
א. זה גופא חלק מאותה "אחדות מכל צד ופינה", הרי שהיא דייקא העיקר והיא דייקא "המעלה המשקיפה על הכל, שכולם פרטיים והיא כללית ובכולם", ממש כמו שכותב הרמח"ל שם על החלק הראשון של האחדות, ופשוט שכך, שהרי שתיהן אחד, רק זו כלפי חוץ וזו כלפי פנים, וכפי שסידר אותם הרמב"ם יחד, וכפי שנודעו לנו זו מתוך זו כנ"ל.
ב. קבלת מלכותו כולה תפיסתנו, הכרתנו, היחס מצדנו. ובתוך מסגרת היחס שלנו, הכרתנו, תפיסתנו - בוודאי שיש הבחנות שונות, ומוכרחים להתנהג/להתייחס בהתאם אליהן, אחרת אנו עושים שקר בנפשנו, והיא תרגיש את הפגם הזה בתוכה. לכן כשאנו עוסקים ביחס שלנו אליו, בקבלת מלכותו, בוודאי שיש נפקא מינה את מלכות "מי" אנו מקבלים, הציור שיש לנו של אותו שמקבלים מלכותו, באיזו נקודה/הגדרה (שלנו) אנו מתמקדים. ובזה הנפש מבחינה בין חיצוני יותר לפנימי יותר, ויחסר במלכות בפועל ובקבלתה בפועל אם לא נאמר את מה שבתפיסתנו הוא מרכז יותר, עיקר יותר. שהוא אצלנו עיקר התשובה לשאלה: מי המלך שלך. את מלכותו של מי אתה מקבל].


גילוי נאות:
לא תכננתי לכתוב באריכות, ולא בכאלה דקויות, אבל זהו טבעו של הנושא, וכולי האי ואולי, וכנראה לא שייך אחרת. אני בכל אופן לא מסוגל בזה אחרת.
ובאמת שאני חושש לפרסם הודעה שכזו, מכמה טעמים, וחשבתי לשלוח אותה באישי, אבל באם כבר נכתבה - אולי יהיה ממנה תועלת, ואם תהיה תועלת - אולי תהיה לרבים, לכן אני מפרסם אותה כאן, והוא רחום יכפר עוון. הכוונה מעיקרא היתה לטובה. יעזור ה' שיהיה לתועלת לקבלת מלכותו ועבודתו.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ג' אוגוסט 20, 2024 5:12 pm

בס"ד נעמיק עוד בבירור דעת הרמב"ם בעניין הייחוד:

ראינו שאצל הרמב"ם יש לייחוד שני חלקים: א. שלילת זולתו [כבורא וכמשגיח], ב. הוא עצמו אחדות, אחד מכל צד ופינה.
כמו כן, הנטיה שלנו לומר שהעיקר לפי הרמב"ם הוא החלק השני [אף שמבחינת סדר המסקנות הוא נובע מהראשון (והראשון ממה שאינו גוף, וכן הלאה לאחור, כנ"ל)]. ויחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שרוב הלכה ז' [פסוק שמע] עוסקת בחלק הראשון [וכך גם פשטות לשון הרמב"ם בסהמ"צ].
וכלשון הרמב"ם:
אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים. אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה. ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות. אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם.


לחיבת הקודש וחשיבות הנושא נדקדק שוב את סדר הדברים ברמב"ם:

"אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים אלא אחד". המילים "אלא אחד" מיותרות לכאורה, הרי בזה פתח, "אחד הוא", ורק הסביר מה בא לאפוקי: "אינו שנים ולא יתר על שנים", ובזה כבר שמענו מה הוא לא ומה הוא כן, א"כ מה צורך לחזור כעת "אלא אחד"? אבל פשוט שזו התחלת המשפט הבא, שבו מוסיף הרמב"ם עוד בגדר האחד: "אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם". דהיינו שתחילה אמר מה הוא לא, ואח"כ הוסיף מה הוא כן [ראה מיד]. או בלשון אחר: תחילה אחד הפונה החוצה לשלול זולתו, ואז אחד הפונה פנימה לביאור מה הוא בעצמו. תחילה "אחד" – לאפוקי שנים ויותר משנים, ואז "אחד" – שהוא בעצמו אחדות גמורה.

ודוק היטב היטב את לשון הרמב"ם, במה שכתב "אלא" והמשיך לחלק השני של האחדות. שלכאורה לא מובן: "לא – אלא" אמור לעסוק באותו העניין, לא כך אלא כך. ופתח ב"אינו שנים ולא יתר על שנים", א"כ ה"אלא" אמור להיות "אלא אחד". ואילו הרמב"ם את ה"אחד הוא"[שהוא ההיפך מ"שנים ויתר על שנים"] כתב מיד בהתחלה, וכעת כשכותב את ה"אלא" ל"אינו שנים ולא יתר על שנים" כותב את החלק השני: "אלא אחד" שהוא ייחוד גמור בתוך עצמו. ובחלק זה גופא מתחיל שוב לבאר את עניינו בדרך שלילה, מה הוא לא [שהרי אין לנו השגה במציאות זו כנ"ל]: "שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה. ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות" ומיד חוזר ומסכם, שוב ב"אלא": "אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם" נמצא ששני ה"אלא [= מה הוא כן] שכתב הרמב"ם – קאי על החלק השני דייקא. וזו עוד ראיה שזהו עיקר עניין הייחוד לפי הרמב"ם.

המשך ההלכה הוא הוכחת יסוד אמונה זה [וי"א שהוא חלק מהמצות עשה כי גוף המצוה, ה"עשה", הוא לחקור בדבר, להבינו, וליישבו על הלב. יושם לב שרק אחרי הבאת ההוכחה כתב הרמב"ם "וידיעת דבר זה מצות עשה", ולא כמו שהיינו מצפים שיכתוב דבר זה לאחר עצם ההגדרה של היסוד ולפני ההוכחה, ודוק (גם במצוה הראשונה כתב הרמב"ם בהלכות את ההוכחה לה, ואחריה שידיעת דבר זה מצות עשה)]:
אילו היו אלוהות הרבה היו גופין וגויות. מפני שאין הנמנים השוין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו בגופות והגויות. ואילו היה היוצר גוף וגוייה היה לו קץ ותכלית שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ. וכל שיש לגופו קץ ותכלית יש לכחו קץ וסוף. ואלהינו ברוך שמו הואיל וכחו אין לו קץ ואינו פוסק שהרי הגלגל סובב תמיד. אין כחו כח גוף. והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר. לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד.


הדגשתי כמה מילים וכעת נלבן בעז"ה:

המילים "אילו היו אלוהות הרבה", וכן בעיקר המילה בסוף "נפרד מאחר" משמע שהעיקר לאפוקי עוד אלוה. [המילה "אלוה" עצמה מתפרשת אצל הרמב"ם גם כלפי עניין "הויה" וגם כלפי עניין "אלקים", דוק היטב שם]. אבל בתוה"ד כתב "אילו היה היוצר", בלשון יחיד, וכל המשך דבריו בלשון יחיד, כולל הסוף "נחלק ונפרד מאחר" [שהיוצר האחד יהיה נחלק ונפרד מאחר]. וזה קשה, הרי כעת מדבר אילו היו אלוהות הרבה, והול"ל "היוצרים" ולהמשיך הכל בלשון רבים. [ואם כבר ברור שיש רק יוצר אחד, פשיטא/היינו שאין אחר, ומה יש לדבר על נחלק ונפרד מאחר].

וברור ברמב"ם שגם אילו היו אלוהות הרבה, ברור שיוצר העולם יש רק אחד. ועל יוצר אחד זה כתב הוכחה שאינו נחלק ונפרד מאחר, מ"אלוהות הרבה".
ומשמע שאמונת היחוד באה לאפוקי מציאות עוד מצויים ראשונים מוכרחים – שאינם נוגעים לעולמנו כלל, ואין לנו שום דבר איתם, ולא שייכות לעולמם ומציאותם, גם לא כנבראים מהם.
והיתה תקופה שהבנתי כך בלשון ספר המצוות, שכשכותב שפועל המציאות וסיבתו אחד, אין הכוונה לאפוקי שלמציאות שלנו יש שני פועלים וסיבות, שזה לא יתכן מיניה וביה, אלא הכוונה שאין עוד מציאות, עוד "יקום", שיש לו פועל וסיבה ראשונה שלו, ומתקיימים במקביל ["יקומים מקבילים", ולמעשה: מציאויות מקבילות]. אי נמי, שאין עוד מצוי כזה כמו ממציא עולמנו [גם אם המצוי הנוסף לא המציא כלום, עצם קיומו של מצוי נוסף מסוג זה נשלל במצוה זו. החידוד של "מציאות מקבילה" בא לשבר את האוזן מה פירוש מצוי אמת נוסף, כביכול נוגע דבר זה רק למציאות אחרת].

אם היינו אומרים כך, היתה מיושבת בפשיטות שאלת האבי עזרי, מה מוסיפה מצות האמנת הייחוד על מצות האמנת אלוקות. האמנת אלוקות מדברת על מציאותנו, שיש לה מהווה מצוי ראשון מחויב המציאות ממציא כל נמצא במציאותנו שהוא אלוה ואדון מציאותנו, ומצות האמנת היחוד מוסיפה שאין עוד מצוי כזה שהמציא מציאות אחרת, או שלא המציא כלום, העיקר שאין עוד מצוי כזה.

אבל כל הרעיון הזה הוא דבר שקשה לקבל, דא"כ מאי נפקא מינה כל הדבר הזה, הכל היפותטי בעלמא בלי שום שייכות למציאותנו כלל. מציאויות מקבילות אינם יודעות ולא יכולות לדעת זו על זו, ואין ביניהן שום נגיעה. [שאם יש – אינן מקבילות אלא שתיהן מציאות אחת]. מבחינת כל אחת – היא היחידה באמת, והשניה איננה קיימת. לא מחוסר ידיעה אלא באמת [דוק היטב]. א"כ מה יש לעסוק בזה, ועוד להעמיד זאת כמצות עשה וכעיקר אמונה, שאין עוד מציאות שיש לה יוצר משלה, או שאין עוד מציאות של מצוי אמת [שמבחינת מציאותנו לא קיים מעיקרא כנ"ל, שהרי אין לנו שום נגיעה עמו, אפילו לא כנבראים ממנו והווים ממציאותו]. כל זה דברים זרים לכאורה.

וגם לשון הרמב"ם בתחילת ההלכות "מצוי ראשון ממציא כל נמצא", משמע שאין עוד נמצאים, וממילא [כך הפשטות] אין עוד ממציא. והגם שמפרש/מפרט מיד את המציאות שלנו דייקא ["כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם"] והיינו שעל זה קאי "כל נמצא", [וא"כ לכאורה לא שלל בזה עוד נמצאים שאינם מעולמנו] אבל בזה גופא רואים שהרמב"ם לא מתייחס כלל לאפשרויות היפותטיות של עוד מציאויות, עוד עולמות, לדון ולעסוק בהם. ומבחינתו "כל נמצא" הוא רק הידוע לנו, שאנו בעצמנו חלק ממנו, באשר אנו מצויים [שזו התחלת חקירתנו כולה, ורק עליה נשענות מסקנותינו. כי היא הבסיס הודאי היחיד]. ומעבר לזה מבחינתנו אין כלום, ואין סיבה להניח אחרת, ואין סיבה לעסוק ברעיונות כאלה.

ומעתה הדרקל"ד מה פשר לשון הרמב"ם שמתחיל "אילו היו אלוהות הרבה היו גופין וגוויות" ובאותה נשימה בשלילת ההנחה הזו גופא ממשיך הרמב"ם מיד בלשון יחיד "ואילו היה היוצר גוף וגוייה היה לו קץ ותכלית" וכו' כל ההמשך בלשון יחיד, עד "נחלק ונפרד מאחר". איזה אחר ומה יש לדבר על אחר כשכבר הצבנו שיש רק יוצר אחד.
ואפשר לומר שהרמב"ם פשוט כותב כפי האמת. הוא לא מסוגל ולא רוצה להוציא מפיו לשון כפירה כזה שיש כמה יוצרים וכמה אלוהי העולם, ולנסח משפטים שלמים באופן זה. לכן כותב "יוצר" כפי האמת, וכן שאר לשונו שם, וסוכ"ס הראיה עצמה מובנת גם עם לשון זה, פוק חזי. [ואף כמדומה שרוב העולם אינם מרגישים כלל בסתירת הלשון שיש כאן כנ"ל].

אבל אפשר לומר שזו עוד ראיה לכך שעיקר מה שבא הרמב"ם לשלול כאן הוא חלוקה בתוך האלוה היחיד עצמו. ו"אלוהות הרבה" הכוונה כמו שכתב להלן פ"ב:
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד.

ולכן הגם שבוודאי כלול בדבריו כאן גם שלילת אלהים אחרים, כמפורש בתחילת ההלכה ["אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים"] וכן בסופה ["נחלק ונפרד מאחר"], אבל את עיקר הלשון [שכתב באמצע] העמיד כפי האמת, שיש יוצר אחד, שהעיקר בזה לאפוקי שהוא עצמו יש בו חלוקות והבחנות. שלא כן הוא, אלא הוא "אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד".

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ג' אוגוסט 20, 2024 5:19 pm

שאלת האבי עזרי, מה נוסף במצות האמנת הייחוד על מצות האמנת אלוקות:

לאור הנ"ל, נפנה כעת לשאלה הראשונה, שאלת האבי עזרי, מה הוסיפה מצות האמנת הייחוד על מצות האמנת אלוקות, הרי השניה כלולה בראשונה בהכרח.
כאמור, אצל הרמב"ם יש לייחוד שני חלקים: א. שלילת זולתו [כבורא וכמשגיח], ב. הוא עצמו אחדות, אחד מכל צד ופינה.
כמו כן, הנטיה שלנו לומר שהעיקר לפי הרמב"ם הוא החלק השני [אף שמבחינת סדר המסקנות הוא נובע מהראשון (והראשון ממה שאינו גוף, וכן הלאה לאחור, כנ"ל)]. ויחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שרוב הלכה ז' [פסוק שמע] עוסקת בחלק הראשון [וכך גם פשטות לשון הרמב"ם בסהמ"צ].

נעמיד תחילה את גוף השאלה:
לגבי חלק הייחוד השולל שיתוף, עינינו הרואות הרבה ראשונים האומרים שזה הדגש של פסוק שמע. אמנם לא בהכרח מנו אותו כולם למצוה בפני עצמה. [הרמב"ן למשל כותב בפירושו לפסוק שמע שאינו אלא חזרה על פסוק אנכי]. בוודאי לא כמצוה של אמונה/ידיעה [למשל בדעת רס"ג זכור לי שכותב הרי"פ שהמצוה היא לקרוא את פסוק שמע, להצהיר על הייחוד. מצוה מעשית, הצהרת האמונה].

ויש שהעמידו את עיקר הפסוק על קבלת מלכותו. הגם שבפשטות ג"ז כרוך בייחוד שאין זולתו, אבל המצוה המסוימת כאן [באם מונים פסוק זה למצוה] היא לקבל עלינו את מלכותו. להמחשה: עקרונית אפשר לקבל מלכות רק של מישהו אחד – למרות שיש עוד. יש הרבה מלכים בעולם, אבל האנגלים כפופים רק למלך אנגליה, ורק הוא מלכם. ואנו אומרים שמלכנו היחיד הוא הויה אלקים אלקינו. והגם שבתארים אלה גופא אמרנו בהכרח (מי שדק בזה) שהוא יחיד ומיוחד, אבל המצוה הזו לא נחתא לכך, ולא עוסקת בזה, אלא בעצם קבלת המלכות, שהיא עקרונית יכולה להיות גם כלפי אחד מתוך כמה. אלא שכמובן אנו אומרים שמלכנו היחיד הוא גם הויה אלקים היחיד, שחלק זה ביררה/העמידה לנו מצות האמנת אלוקות.
היכן זה כתוב בפסוק שמע? במילה "אחד". שקאי עלינו: אנו מכירים רק בו כהויה, רק בו כאלקים, רק בו כאלקינו. דהיינו שהמילה "אחד" קאי על הכרתנו, את מי אנו עובדים, ובמי אנו מכירים: רק בו לבדו. כלומר שמצוה זו לא עוסקת כלל בעצם הידיעה/אמונה אלא בכניעה אליה / למסקנות העולות ממנה. ועכ"פ עיקר מצוה זו היא לקבל את מלכותו = את השגחתו (ובפרט אנו עם ישראל, גורלנו וכל הנעשה עמנו תלוי רק בו), ואת חיוב עבודתו (עוד לפני פרטי העבודה מה הם). [וכך פשטות לשון המשנה בברכות ב, ב שפרשת שמע היא קבלת עול מלכות שמים ופרשת והיה אם שמוע היא קבלת עול מצוות].

הרמב"ם מנה פסוק זה למצוה, והעמיד אותו על הכרה / ידיעה / אמונה, והיא גופא [בחלק הראשון]: "אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים".
ממילא בשיטת הרמב"ם נעמדת השאלה: במה ידיעה / אמונה זו מוסיפה על עצם הידיעה / אמונה שיש שם מצוי אמת מחויב המציאות ממציא כל נמצא שהוא אלוה העולם אדון כל הארץ. הרי היחוד כלול בזה כבר, ומצות היחוד גם היא רק לידע / להאמין בדבר.

ומעתה לגבי עצם השאלה: מה מוסיפה מצות האמנת היחוד על מצות האמנת אלוקות לפי הרמב"ם:
נדון לפי שני חלקי היחוד לפי הרמב"ם:

א. החלק הראשון, שלילת זולתו [כבורא וכמשגיח ופועל]: חלק זה כלול די בקלות ו"על פני השטח" בעצם המושג הויה אלקים. אבל יש לומר שהמצוה היא להכיר בזה, לחלץ נקודה זו מתוך האמונה הכללית של "הויה אלקים", ולהכיר בה בפני עצמה. פשוט כי לאו כולי עלמא מר בר רב אשי, ולאו כולי עלמא פילוסופים אלוקיים, ואנשים צריכים לחדד ולבודד לעצמם את הנקודות, ולהעמיד כל אחת ואחת מהן, עם ההשלכות הנובעות ממנה דייקא.
וראה במו"נ ח"א בכמה פרקים שאת רוב העם מלמדים את האמת כמות שהיא, בקיצור ובסיכום, בהגדרות מילוליות, נכונות מצד עצמן, וזו חובתם בעולמם. והבנות עמוקות יותר – אף שהן חלק מהאמת, ובוודאי משנים את עצם הידיעה כפי ההבנה – אינן נדרשות אלא מיחידים הראויים לכך.
וכך כתב הרמב"ם בסוף שני הפרקים הראשונים מיסוה"ת, העוסקים ביסודות האמונה העיקריים:
צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו וידע סוף הדבר ועומקו ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן ועליהם אמר שלמה בחכמתו דרך משל כבשים ללבושך כך אמרו חכמים בפירוש משל זה דברים שהן כבשונו של עולם יהיו ללבושך כלומר לך לבדך ואל תדרוש אותם ברבים ועליהם אמר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך ועליהם אמר דבש וחלב תחת לשונך כך פירשו חכמים הראשונים דברים שהן כדבש וחלב יהיו תחת לשונך.

ובאמת שלגבי מצות האמונה כותב החינוך (מצוה כה) שעיקר המצוה הוא תקיעת הדבר בלב שאי אפשר בחילוף זה בשום פנים. ובזה שווים כל בעלי דרגות הידיעה, שאת הידוע להם – איש כפי ערכו – עליהם לתקוע בלב באופן גמור שאי אפשר חילוף זה בשום פנים.

ב. החלק השני, אחד בעצמו, אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד: בזה בוודאי וכל שכן שיש לומר שהמצוה היא להכיר בכך. כי זהו דבר שנעלם מעיני רוב אינשי, ולא נראה להם חשוב, וגם להבין אותו מתוך המושג הויה אלקים הוא בכמה שלבים, והדבר עצמו בלתי נתפס בעצמותו, ולמראית העין הוא נסתר מהתורה והמציאות, וכו'. ואף שחוקר אמיתי פילוסוף אלוקי מבין את זה מתוך המצוה הראשונה, ויכול גם להעמיק חקר במושג עצמו ולהעמידו על בוריו עד כמה שביד אדם להעמיד, אבל התורה והמצוה ניתנו ע"ד רוב העם, ולרובא הגמור דעלמא זהו דבר שצריך בירור נפרד, חילוץ נפרד, והכרה נפרדת – ולא פשוטה כלל בעצמה. לתפוס מין אמירה "חיובית" – ויותר נכון: עצמית – על הקב"ה עצמו, לאו כל מוחא סביל דא.
[וכבר הבאנו שהרב פינקוס נתקשה עד כמה מחייב דבר זה לדינא, הרי רובא דעלמא לא מבינים בכלל את עצם המושג. ובאופן שלדקלם את ההגדרה "אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד" הוי אצלם כפיטומי מילי בעלמא, כצפצוף הזרזיז והתוכי. משא"כ המושג בורא ואלוה לעולם, נתפס אצל רובא דאינאי, ואף אצל פשוטים, אף אם אינם יורדים לעומק ודקות המושג, מה זה אומר ומה זה שולל, ויכולים אף לטעות בזה טעויות שאצל חכם נחשבות כפירה ממש. וראה להלן].
לכן זה בעצמו קובע את הדבר כמצות עשה נפרדת, שכוללת את כל השייך לנקודה זו, המובחנת לעצמה בתוך המכלול של "הויה אלקים": לעיין בזה, להעמיד את זה, לשים את זה על השולחן, לתפוס בדבר כמה שאפשר בהכרה נכונה, ולקבוע דבר זה בלב. ובכל זה, אף אם מצד החשבון והעיון היבש הכל כלול עקרונית בתוכן המצוה הראשונה, אבל מצד מציאות האדם והנפש שני דברים הם, וכמצות עשה = החיוב המוטל על האדם, מה רוצה ממנו ה' למעשה, בפועל – הקב"ה אומר לו: תעמיד לעצמך את עצם הויה אלקים, ותעמיד לעצמך את אחדותו הגמורה, ותקבע בלב את שני אלה. אלה שני מאמצים נפרדים של הדעת, שתי עבודות נפרדות של הלב, גם אם "על הנייר" כולן חשבון אחד משתלשל זה מזה בהכרח.

ומה שנתחדש/נתחדד לנו כאן הוא גדר ב"מצות עשה". דאף דבר שכולו אחד, אם הוא דורש מהאדם שתי עבודות של הדעת ושל הלב, אזי כ"מצות עשה" על האדם, תביעת הקב"ה ממנו שיעשה, שידע, שיפנים – יש כאן שתי מצוות. וזו הארה נפלאה מאד מאד בס"ד. הקב"ה לא קובע את מספר החיובים לפי האמת, לפי הידוע לו, לפי עצם המושג, וכיו"ב. אלא לפי עבודת האדם, לפי הנדרש בפועל מהאדם, איזו עבודה הוא יצטרך לעשות בזה, אחת או שתים. [היסוד לכך הוא פשוט, שהרי כל המושג מצוות הוא עבודת האדם]. מה שקובע לעניין "מצות עשה" הוא לא המושג עצמו [בטהרתו, וכפי שפילוסוף אלוקי מעולה יברר יגיע וידע את הדבר כמות שהוא מצד עצמו] אלא האם בדעת האדם ובנפש האדם – מבחינת החילוץ, ההבחנה, הקליטה, ההפנמה, העבודה ואופן העבודה, הנפק"מ בדעת ובנפש – אלו שני מושגים, שתי עבודות, שתי אבחנות.

על אחת כמה וכמה כשמוסיפים לזה את היסוד הנ"ל שהתורה והמצוות ניתנו לפי רובא דעלמא ולא לפי יחידי יחידים מעולים. כי אצל רובא דעלמא, עינינו הרואות שאלו שני מושגים, מצד הבפועל, הן של החקירה, והן של עבודת הדעת, הלב והנפש.

ולפי החינוך הנ"ל מהי המצות עשה של אמונה, עוד יותר מובן כל זה. כי המצוה היא לתקוע את האמיתות בלב. וכשמסכמים אותן בקצרה יוצאות כמה אמיתות. שבאמת בעיון כולן נובעות זו מזו וכלולות זו בזו, אבל כניסוח "מסקנות" וכן כקביעה בלב יש כאן כמה נקודות, שצריך להעמיד, לחדד, להבחין ביניהן, ולקבוע כל אחת ואחת בלב. והמציאות מראה שכל אמיתה צריכה קביעה עצמית בלב. ממילא אלה שתי מצוות עשה.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ג' אוגוסט 20, 2024 5:28 pm

המסתעף מהביאור הנ"ל לגבי היסוד שיש דרגות דרגות בידיעה/אמונה של עיקרי הדת:

מכל הנ"ל לכאורה ראיה גדולה [ובאמת מי צריך ראיות, הרי לא שייך אחרת במציאות], שיש דרגות דרגות באמונה / ידיעה ביסודות הדת, והחיוב בזה הוא כל אחד לפי ערכו, ולא נמדד באיזה מדד אובייקטיבי שווה לכל. כמו שכתבו הגרי"ס ועוד, וכמפורש בתורה [במציאות בפועל אצל האדם] לגבי אמונת ישראל בקב"ה ביציאת מצרים, מהמכות, וליל היציאה, וקרי"ס, ומתן תורה.
[ואמנם הנושא העיקרי שם הוא סמיכה על הקב"ה, כלומר לא עצם ההגדרות אלא הפנמת הידיעה והיפעלות ממנה, אבל חלק ממה שקובע את האמונה בלב הוא העיסוק בה, הבנתה ויישובה על הלב, וסילוק קשיים שיש לאדם בה ועמה, כדברי הרמח"ל בריש דעת תבונות. עיי"ש שכותב למי שכל קביעות האמונה מאומתות אצלו מעיקרא כאמת שאי אפשר חילופה, אבל חלק מהן גם מיושבות על לבו וחלק לא. והנפקא מינה היא לא לרווחא דמילתא, שכן לא היה הרמח"ל משקיע בזה כל כך הרבה, אלא הנפקא מינה היא לחיים על פי אותה אמונה, שלא יהיה נתק בין ההגדרה במוח לבין מה שנקרא הלב. וכדברי רמח"ל במקו"א שאם היתה הידיעה רחבה ועומדת על לבות בני האדם שוב לא היו חוטאים. וזהו פירוש רמח"ל ועוד מפרשים לפסוק וידעת היום והשבות אל לבבך].

ובאמת שלגבי מצות האמונה כותב החינוך (מצוה כה) שעיקר המצוה הוא תקיעת הדבר בלב שאי אפשר בחילוף זה בשום פנים. ובזה שווים כל בעלי דרגות הידיעה, שאת הידוע להם – איש כפי ערכו – עליהם לתקוע בלב באופן גמור שאי אפשר חילוף זה בשום פנים.
ואדרבה, לכאורה קל יותר לתקוע בלב אמיתות פשוטות שלא חקרו בהן ולא מתקשים בהן לא מתוך עצמן ולא מהמציאות ולא מדרך הסקת המסקנות, מאשר לתקוע בלב מה שהגיעו אליו בדרך חקירה.
אא"כ אחר החקירה כל כך בטוחים בה ובמסקנתה, עד שלוקחים את מסקנת העיון הזה, כאמת פשוטה מנוסחת בקצרה, ושוב תוקעים אותה בלב בדיוק כמו פשוטי העם. כי החקירה כבר נעשתה, ולא צריכים לאחוז את כל מהלכה כל הזמן, אלא סומכים על חקירת העבר, ומשאירים ביד ובזיכרון את המסקנה הפשוטה שעלתה ממנה, ואותה קובעים בלב כאמיתה פשוטה וחתוכה.

רס"ג בהקדמת אמונו"ד כותב קרוב לזה, אבל מוסיף שיש מעלה למה שיצא בחקירה ועיון, שהוא מתקבל מעצמו בלב, ונמסך בלב ובנפש הרבה יותר מאשר תקיעה "חיצונית", "כפויה", של קביעות שרירותיות שקיבל האדם מבחוץ. ובלבד כמובן שהחקירה היתה נכונה וכו' כמו שמאריך בהקדמת הספר.
וזה לשונו הידוע שם, עם מעט ביאור [שיכול להועיל גם לעניין מה שכתבנו לעיל בתשובת השאלה]:

"וכיון שהשלמנו מה שרצינו לזכרו מענין השבושים והספקות [המונעים מהחקירה להגיע אל האמת הברורה], אנחנו צריכים לבאר: מה היא האמונה? [ראה להלן הרחבה בעניין התרגום כאן, "אמונה" או "ידיעה"] ונאמר, כי היא עניין עולֶה בלב לכל דבר ידוע בתכונה אשר הוא עליה. [היינו כנ"ל, תחושה, היקשרות, של הידיעה ה"יבשה" – בלב ובנפש. ומהי ידיעה – תפיסה של הדבר בתכונה שהוא אכן ניחון בה. ובתקוה שהתפיסה נכונה ולא שגויה, היינו לא רק "מיוחסת אל הדבר" אלא באמת משקפת את מציאותו. ומסביר רס"ג את התהליך שבו קורה הדבר, אותה התקשרות הלב והתמזגותו עם הידיעה השכלית-קוגנטיבית:] וכאשר תצא חמאת העיון [מסקנת החקירה, שזוקקה אותה מסקנה מן החקירה, ועומדת כעת ברורה, ומאומתת מכל החקירה והיא פרי החקירה], יקבלנה השכל ויקיפנה ויכניסנה בלבבות ותמזג בהם, ויהיה האדם מאמין בעניין אשר הגיע אליו [סומך עליו, בוטח בו, לא מהרהר עוד אחריו. וממילא הוא כעת חלק מתודעתו, חלק מתפיסת עולמו הקבועה, וממילא הוא שמור אצלו כ"נתון":], ויצניעהו לעת אחרת או לעתים, וכמו שאמר: "חכמים יצפנו דעת" (משלי י יד), וכמו שאמר: "קח נא מפיו תורה" (איוב כב כב) [זהו פירוש נפלא לפסוקים האלה. מהי השמירה שבפסוק, ושאפשר כעת לקחת זאת מפיו כמו שלוקחים דבר ממשי, כי החכם לא נזקק יותר לחקור בזה בשכלו, אלא הדבר מוכן בפיו כמציאות ממש, כי הוא סומך ובוטח על מסקנתו, ואותה מסקנה הפכה לחלק מתפיסת עולמו המציאותית. וממילא פשוט שהוא חי לפיה, בדיוק כמו שהוא חי לפי כל חלקי תפיסת העולם שלו, שיש יום ויש לילה, שכאן מסוכן וכאן בטוח, וכו'].
והאמונה על שני דרכים: אמת ושקר. והאמונה האמתית הוא שידע הדבר כאשר הוא, הרב רב והמעט מעט, והלבן לבן והשחור שחור, והנמצא נמצא והנעדר נעדר. והאמונה השקרית היא שידע הדבר בהפך מה הוא, הרב מעט והמעט רב, והלבן שחור והשחור לבן, והנמצא נעדר והנעדר נמצא. [ראה להלן לגבי תרגום המושג המדובר כאן בקטע, וכאן שילב גם אבן תיבון את שני המושגים אמונה וידיעה. ועצם הביטוי "לדעת דבר בהפך מה שהוא" מראה שנכון יותר לתרגם את המושג המדובר כאן בקטע: "אמונה", כלומר שעיקר הנושא הוא סמיכת האדם על מה שמונח אצלו כידוע, ולא שעיקר הנושא כאן הוא שהידוע בעצמו יהיה כנכון, תואם למציאות. בחלק הזה עסק רס"ג עד כאן, ואותו הזכיר בתחילת הקטע: "וכיון שהשלמנו מה שרצינו לזכרו מענין השבושים והספקות". אבל כעת הוא מדבר על סמיכת האדם על הידוע אצלו, כפי ערכו. ידיעה סובייקטיבית, לא אובייקטיבית. ממילא יכול להיות מושג "לדעת את הדבר בהפך מה שהוא"].
והחכם המשובח – מי ששם אמתות הדברים שורש, ומנהיג עליהם דעתו, ועם חכמתו בוטח אל המובטח בו, ונזהר ממה שצריך להזהר ממנו. והכסיל המגונה, מי ששם דעתו לשורש, וחשב כי אמתות הדברים הולכות אחר דעתו, ועם סכלותו בוטח במה שצריך להזהר ממנו, ונזהר מהבטוח בו, וכאשר אמר החכם: "חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח" (משלי יד טז). [הכסיל שם את עיקר הדגש על חלק ה"אמונה" והסמיכה שלו על הדבר, וממילא בכל דבר שהוא חש בטוח בו – הוא מחליט שזו האמת. והחכם מגיע אל "אמונה" וסמיכה על דבר רק אחרי שהקדים לזה בירור אובייקטיבי, חף מנגיעות אישיות, ובקי בדרכי החקירה, של הדבר עצמו. ורק כאשר תצא חמאת העיון וכו' אזי היא נקלטת בלבו של החכם כאמת והוא חי לפיה]".

לגבי התרגום הנכון למושג המדובר כאן אצל רס"ג, האם הוא "אמונה" או שהוא "ידיעה":
הרב קאפח מתרגם "ידיעה", וכך גם במו"נ כשמגדיר אמונה שהנמצא בידיעת האדם – הייצוג המנטאלי של הדבר – תואם למה שנמצא במציאות בחוץ, מתרגם הרב קאפח "ידיעה". וכתב ר"י שילת שגם רס"ג לא מתכוון אחרת, ואדרבה, עדיף הלשון אמונה, כי אמונה היינו ידיעה שמאומתת לאדם והוא סומך עליה, היא נאמנת אצלו, חזקה וברורה, כמו יתד נאמן וכיו"ב. וכמו שראינו בדברי רס"ג עצמו כאן. אלא שעיקר "אמונה" פירושו החלק של הסמיכה על הדבר, ואילו על מה סומכים – זה כבר חלק ה"ידיעה", שכאמור מגדיר אותו הרמב"ם: שאכן נמצא אצל האדם מושג נכון של המציאות. כשיש אצל האדם מושג נכון של המציאות, כשהמושג שאצל האדם תואם למציאות - הוא "יודע", וכשהוא מפנים אותו, בוטח בו, סומך עליו – הוא "מאמין". הוא מאמין לידיעה הזו, למסקנה שעלתה בידו, למושג הזה שיש בתודעתו על המציאות. וראה מה שריכזו בזה ברמב"ם פרנקל לעניין מילת "אעתקד".
ושניהם יחד כלולים אצל רס"ג באותה המילה, כי בפחות מזה – שני אלה יחד – לא נחשב אצל רס"ג. תפיסת טעות על המציאות בוודאי שהוא חיסרון, ולתפוס את המציאות נכון ולא לחיות לפי זה פירוש הדבר שהדבר לא מאומת לאדם. "אם היתה הידיעה רחבה ועומדת על לבו בני האדם שוב לא היו חוטאים" כלשון רמח"ל. א"כ הוא לא באמת יודע את הדבר. בהכרח יש אצלו איזה ספק נסתר. נמצא שהאמונה [= הסמיכה על הדבר] היא עדות על אמיתות הידיעה אצל האדם, והידיעה חייבת להיות אמיתית כלפי המציאות אחרת האמונה היא בשוא ושקר. וכאשר אין ספקות בידיעה, ולא משום חולשת החקירה אלא אחרי חקירה נכונה, אזי מוכרחה לבוא אמונה באותו הדבר הידוע. נמצא שהאמונה בידוע מעידה על בירור הידוע כראוי וכנכון, והיא היא התיאור האמיתי של "ידיעה".
לכן צודק הרב קאפח שמתוארת כאן "ידיעה" וצודק אבן תיבון שהלשון הנכון לחדד את הנקודה הוא "אמונה" וצודק הרב שילת שאין כאן מחלוקת עקרונית.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ה' אוגוסט 22, 2024 7:05 pm

ראיה מהרמב"ן להבנתנו ברמב"ם בתירוץ שאלת האבי עזרי:

לרמב"ן אין הפרש בין פסוק אנכי לשמע, וכלומר שגם בפסוק אנכי יש ייחוד (במובן של אין זולתו בבריאה/השגחה). וכמפורש ברמב"ן בפסוקר אנכי כבר בתחילת דבריו: "... והיכולת תורה על הייחוד כמו שאמר (לעיל ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". ושנה על כך בפירושו לפסוק שמע: "שמע ישראל ה' אלהינו - גם בזה מצוה שיבאר כי בדבור אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד וכמו שאמרו [על פסוק אנכי] (מכילתא בחדש ה) רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מיחה כנגדו".
[ובתוה"ד מבוארת דעת הרמב"ן מהי האמנת הייחוד – שלילת שיתוף של אלוה אחר. לגבי הויה אחר כנראה שאין צורך לשלול, כי הוא מובן מעצם ההגדרה מיניה וביה].

וצ"ע א"כ מדוע לא חולק הרמב"ן על מנין הרמב"ם את מצות האמנת היחוד של הפסוק שמע למצוה נפרדת. וכמפורש גם בדבריו בפסוק שמע: "גם בזה מצוה".

ולולא שהגדיר הרמב"ן להדיא את גדר הייחוד גם במצות שמע – שלילת שיתוף, היה מקום לומר כי סבר וקיבל בה את פירוש הרמב"ם שעיקר מצוה זו היא שהוא בעצמותו אחד ולא מחולק ומורכב, והיתה זו עוד ראיה לדברינו בזה לעיל שזה עיקר פירוש הרמב"ם למצות האמנת היחוד. אמנם [מלבד שהרמב"ן מגדיר אחרת את הייחוד, ומלבד שגם חלק זה של הייחוד מונח בעומקו כבר באנכי] א"כ שוב יקשה: מדוע לא ראה הרמב"ן צורך לפרש שום דבר חדש בפסוק/חיוב שמע.

בקיצור: זו סתירה מפורשת: בפסוק שמע הרמב"ן אומר שהוא חזרה על אנכי בלי להוסיף כלום, ועכ"ז הוא מונה אותו כמצוה נפרדת מאנכי.

אמנם הרמב"ן עצמו בדבריו שם יישב שאלה זו, ואדרבה, זה כל מה שבא לומר שם: לתרץ שאלה זו. כי פשוט לו שבאנכי כתוב כבר הייחוד.
וכתב להדיא שהייחוד נזכר כבר במצות אנכי, ועניינו: בלי שיתוף, אבל מצות שמע היא חילוץ, חידוד, ביאור והעמדת נקודה זו מתוך אנכי. [וביארנו: כי אצל בני אדם, ובפרט רובא דאינשי, זו נקודה נפרדת, הכרה שיש להעמידה ולהפנימה]. והוא ממש כדברינו בביאור שיטת הרמב"ם בזה לעיל [יישוב קושיית האבי עזרי].
וזה לשון הרמב"ן:
"שמע ישראל ה' אלהינו" - גם בזה מצוה שיבאר כי בדבור אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד וכמו שאמרו (מכילתא בחדש ה) רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מיחה כנגדו. אבל בא לבאר המצוה הזו.

ואין לתאר את שמחתי כשראיתי את דבריו אלה המפורשים, ב"ה.

ושוב אצטט עם הבהרות בתוה"ד:
"שמע ישראל ה' אלהינו - גם בזה מצוה [והיא:] שיבאר [הפסוק, וממילא זו חובת המצוה הזו על האדם] כי בדבור אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד וכמו שאמרו [חז"ל על הפסוק אנכי בעצמו] (מכילתא בחדש ה) רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מיחה כנגדו, אבל בא [כאן במצות שמע] לבאר המצוה הזו [המונחת כבר באנכי].

דבריו ממש מפורשים, שהפסוק שמע - בא לבאר את החלק הזה מתוך אנוכי [שכלול בהכרח באנוכי], לחשוף אותו, לגלות אותו, להעמיד אותו בפני עצמו, לחדד אותו, להגדיר אותו. ומצות שמע - היא חיוב האמונה והידיעה / הכרה / קבלה והפנמה ביסוד הייחוד שנחשף מחודד ונעמד כאן.
ועצם מה שנצרך פסוק נוסף בתורה לחלץ, לחדד, ולהעמיד את יסוד הייחוד = לבארו מתוך מצות אנכי [שהוא באמת כבר כלול בה בהכרח], היא היא הסיבה שזו מצוה בפני עצמה. דפוק חזי שלאדם נצרך זאת, וכמשנ"ת.

מצות שמע היא "ביאור לחלק הייחוד מתוך מצות אנכי", כלומר: חילוצו, בידודו, העמדתו וקבלתו, הכרתו והפנמתו, כנקודה שבתפיסת האדם היא דבר לעצמו, הבחנה לעצמה. הגם שבחשבון היא כלולה באנכי [ומוכחת מיציאת מצרים] בהכרח. ועצם מה שאצל האדם אלו שתי הבחנות, שתי עבודות הכרה, שני מאמצים, וכמו שנתבאר – זה מה שהופך את הדבר לעוד "מצות עשה". חיוב המוטל על האדם, לברר לעצמו, להעמיד, להכיר, לדעת, להאמין, לקבל בדעתו ובלבו ובנפשו את הייחוד [שלרמב"ן פירושו שאין שיתוף, מה שנצרך בעיקר כלפי חלק ההנהגה, אלקים, "קבלה באלוה", והיינו שרק הוא אלוה, ורק הוא אלוהיי: "אלי אתה"].

ומעתה שמצינו שהרמב"ן למד כן להדיא את גדר מצות שמע הנפרדת - אחר שאומר להדיא שהיא לא חידשה דבר, פשוט שממילא מתחזקת מאד הצעתנו לומר כן בדעת הרמב"ם.
ובפרט שלענ"ד לא נחלק הרמב"ן עם הרמב"ם כלל בגדר מצות אנכי בחלק האמונה שבו [מלבד מה שהוסיף בה הרמב"ן בפירושו עה"ת את החיוב לעובדו, שבספר המצוות לא הזכירו כלל], והרחבנו בזה באשכול השני העוסק בבירור דעת הרמב"ן בזה.
ואם האבי עזרי שואל את שאלתו מתוך חשבון מעמיק בגדר האמנת אלוקות דאנכי לדעת הרמב"ם, הרי שברמב"ן לא צריך ללכת רחוק כדי לשאול זאת: הוא בעצמו מעמיד את השאלה. הוא אומר להדיא שאין בשמע שום חידוש, ואומר באותה נשימה שזו מצות עשה, וכך הכריע להלכה בספר המצוות. וממילא גם בתירוץ השאלה לא צריך ללכת רחוק: יש לנו ראשון ראשי ומפורש, שהולך בשיטת הרמב"ם במצוות אלה, ושאל בעצמו את השאלה עוד יותר חריף וברור ממה שהעמיד אותה האבי עזרי בשיטת הרמב"ם, וענה עליה בדברים ברורים.

כולל יונגערמאן
הודעות: 604
הצטרף: ו' דצמבר 10, 2010 9:09 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי כולל יונגערמאן » ה' אוגוסט 22, 2024 9:11 pm

לא קראתי כל האריכות, רק ראיתי שהעלית שאלה נוספת. אבל לשאלה הראשונה לא הבנתי בדיוק, המצוה הראשונה זה להאמין ולדעת שיש בורא ומנהיג לבירה ולא שהכל נעשה ונוהג מאיליו ח"ו. והמצוה השניה זה לדעת שיש רק מנהיג א' ותו לא.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ה' אוגוסט 22, 2024 9:25 pm

כולל יונגערמאן כתב:לא קראתי כל האריכות, רק ראיתי שהעלית שאלה נוספת. אבל לשאלה הראשונה לא הבנתי בדיוק, המצוה הראשונה זה להאמין ולדעת שיש בורא ומנהיג לבירה ולא שהכל נעשה ונוהג מאיליו ח"ו. והמצוה השניה זה לדעת שיש רק מנהיג א' ותו לא.

זו בדיוק השאלה. שלכאורה היינו הך, ואין בזה מה שאין בזה, ובהכרח.
הדו"ד והאריכות הוא בדקדוקי וחשבון עניין זה גופא.

ונתנו ידידים
הודעות: 1277
הצטרף: ה' יולי 14, 2016 9:27 am

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי ונתנו ידידים » ה' אוגוסט 22, 2024 9:26 pm

צופה_ומביט כתב:אמנם הרמב"ן עצמו בדבריו שם יישב שאלה זו, ואדרבה, זה כל מה שבא לומר שם: לתרץ שאלה זו. כי פשוט לו שבאנכי כתוב כבר הייחוד.
וכתב להדיא שהייחוד נזכר כבר במצות אנכי, ועניינו: בלי שיתוף, אבל מצות שמע היא חילוץ, חידוד, ביאור והעמדת נקודה זו מתוך אנכי. [וביארנו: כי אצל בני אדם, ובפרט רובא דאינשי, זו נקודה נפרדת, הכרה שיש להעמידה ולהפנימה]. והוא ממש כדברינו בביאור שיטת הרמב"ם בזה לעיל [יישוב קושיית האבי עזרי].
וזה לשון הרמב"ן:
"שמע ישראל ה' אלהינו" - גם בזה מצוה שיבאר כי בדבור אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד וכמו שאמרו (מכילתא בחדש ה) רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מיחה כנגדו. אבל בא לבאר המצוה הזו.

ואין לתאר את שמחתי כשראיתי את דבריו אלה המפורשים, ב"ה.

ושוב אצטט עם הבהרות בתוה"ד:
"שמע ישראל ה' אלהינו - גם בזה מצוה [והיא:] שיבאר [הפסוק, וממילא זו חובת המצוה הזו על האדם] כי בדבור אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד וכמו שאמרו [חז"ל על הפסוק אנכי בעצמו] (מכילתא בחדש ה) רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מיחה כנגדו, אבל בא [כאן במצות שמע] לבאר המצוה הזו [המונחת כבר באנכי].

דבריו ממש מפורשים, שהפסוק שמע - בא לבאר את החלק הזה מתוך אנוכי [שכלול בהכרח באנוכי], לחשוף אותו, לגלות אותו, להעמיד אותו בפני עצמו, לחדד אותו, להגדיר אותו. ומצות שמע - היא חיוב האמונה והידיעה / הכרה / קבלה והפנמה ביסוד הייחוד שנחשף מחודד ונעמד כאן.
ועצם מה שנצרך פסוק נוסף בתורה לחלץ, לחדד, ולהעמיד את יסוד הייחוד = לבארו מתוך מצות אנכי [שהוא באמת כבר כלול בה בהכרח], היא היא הסיבה שזו מצוה בפני עצמה. דפוק חזי שלאדם נצרך זאת, וכמשנ"ת.

מצות שמע היא "ביאור לחלק הייחוד מתוך מצות אנכי", כלומר: חילוצו, בידודו, העמדתו וקבלתו, הכרתו והפנמתו, כנקודה שבתפיסת האדם היא דבר לעצמו, הבחנה לעצמה. הגם שבחשבון היא כלולה באנכי [ומוכחת מיציאת מצרים] בהכרח. ועצם מה שאצל האדם אלו שתי הבחנות, שתי עבודות הכרה, שני מאמצים, וכמו שנתבאר – זה מה שהופך את הדבר לעוד "מצות עשה". חיוב המוטל על האדם, לברר לעצמו, להעמיד, להכיר, לדעת, להאמין, לקבל בדעתו ובלבו ובנפשו את הייחוד [שלרמב"ן פירושו שאין שיתוף, מה שנצרך בעיקר כלפי חלק ההנהגה, אלקים, "קבלה באלוה", והיינו שרק הוא אלוה, ורק הוא אלוהיי: "אלי אתה"].


יישר כח על כל המטמונים שכבודו מגלה בכל דבר ובכל דיבור של רבותינו הראשונים ועוד חזון למועד להתייחס לגוף דבריך כאן ובאשכול השני ובכל מה שאתה חולק עלי בין אם לתרץ את טענותיך ובין אם להודות לדבריך, ומ"מ אם ביהמ"ד הוא זה אבקש ממעלתו הרשות לחלוק עליך בנקודה זו האחרון.

לענ"ד הקושיא (שהקשיתי בריש האשכול ושחידדת בתגובה זו האחרונה) במקומו עומדת ואין בכל דבריך תשובה מספקת.
עם כל מה שביארת בטוב טעם ודעת בביאור דברי הרמב"ן ועם כל השמחה ששמחת בו מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ודברי הרמב"ן הללו
גם בזה מצוה שיבאר.
פירושם כפשוטם.
עימוד הנקודה הוא בתר תיבת 'שיבאר', ופירושו שהמקרא הזאת בא לבאר את מצות אנכי, והוא המשך לדברי הרמב"ן בהקדמה לחומש דברים כי רוב המצוות בחומש דברים אינן חדשות אלא או להוסיף ביאור או להתרות ברוב התראות, וז"ל שם בהקדמה
אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם פעם להוסיף בהם ביאור ופעם שלא יחזיר אותן רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות

ועכשיו בא לומר שגם זה בא לבאר מצוה. ואילו כדבריך שכונתו לומר גם זה מצוה, שיבאר וכו' מהו הלשון 'גם זה' ועל מה קאי הגם, והדברים ברורים ואין להסתפק כלל שכונתו לומר ששמע בא לבאר מצות אנכי.

ובכל אופן גם עצם דבריך שבא לחדד ולהוציא נקודה מתוך מצות אנכי ולהעמידה באור עצמי, אינו מיישב הקושיא לענ"ד כי סוף סוף הרי הוא ביאור (ותוספת) של מצוה, והרבה מצות בחומש דברים הם ביאורם של מצוות אחרים ובאים להוסיף או להבהיר דינים מסוימים ונקודות מסוימות בעיקר המצוה ולעולם לא מצאנו שמשום הכי ייחשב במנין המצוות כמצוה בפני עצמה. וגם אילו לא היה היחוד נכלל להדיא באנכי היה כמעט קשה הקושיא שאינו אלא תוספת על המצוה [אלא שזאת יתכן שאפשר לתרץ ע"פ דבריך בעמקן של דברים בתגובה אחרת שהיחוד הוא יותר עצמיות מאשר אנכי ואינן דבר אחד כלל], וכ"ש עכשיו שהעיד הרמב"ן שהוא מצוה שיבאר שאין שום הבנה בזה למנותה לעצמה.

--------------
ויש בזה עוד קושיא, קצת סתירה בדברי הרמב"ן גופא. כי בפסוק שמע ישראל הביא הרמב"ן דברי המכילתא וז"ל רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן, שכשעמד הקדוש ברוך הוא על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מיחה כנגדו עכ"ל, דהיינו שמדיבור אנכי ראו היחוד עי"ז שאף אחד לא מיחה בידי הבורא. אולם בפסוק אנכי כתב הרמב"ן וז"ל כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (לעיל ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ עכ"ל, וא"כ עצם הדיבור של אנכי הוי"ה אשר הוצאתיך מאר"מ מכריח היחוד בלא התוספת של לא היה מי שמיחה בידי.

וצריך לי עדיין עיון גדול.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ה' אוגוסט 22, 2024 11:12 pm

שמח אני עד מאד בכל עיונו של מעלתו, ובכל הדו"ד עמו, יהיה איך שיהיה, ובפרט בנושאים יסודיים אלה שהם כל חיינו.

לגוף הדברים:
מאי דפשיטא למעלתו לא פשיטא לי כלל. ואפרט:

א. לגבי הטענה מצביון ספר דברים:
כאשר מצות אנכי באה בעצמה בחומש דברים ככתבה וכלשונה, מה צריך לבאר אותה בסגנון המיוחד של חומש דברים?
ועוד, שאם בא רק לבאר אותה - יצמיד ממש את שמע לאנכי, או לכה"פ מיד בסיום עשרת הדברות. [ואפש"ל כי רצה לסיים את עניין מעמד הר סיני].
ואמנם כתב שם הרמב"ן "והזכיר אותה אחר עשרת הדברות לפי שהוא שרש באמונה וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד ע"ז", וכלומר שאומר הרמב"ן שאכן מצוה זו כתובה "אחר עשרת הדברות", אבל: 1. עכ"ז אינה צמודה לעשרת הדברות כביאור לאנכי, 2. ועיקר: מיניה וביה כותב כאן הרמב"ן להדיא שהטעם להצמדת מצוה זו לעשה"ד הוא כי היא שורש באמונה. ולמה לא אמר פשוט כי היא ביאור לאחת הדברות, לראשונה שבהן? מה צריך עוד ליתן טעם מדוע זה סמוך לעשה"ד.

2. "גם זה מצוה" ממשיך את שני הד"ה הקודמים של רמב"ן מתחילת הפרק, שפסוק אחרי פסוק מורה ואומר שהפסוקים האלה אינם סיפור דברים אלא יש בהם ציווי. וכמדומה שהדברים מפורשים ברמב"ן, שטורח להעמיד - או מביא בשם ר"א - שפסוקים אלה הם מצוות ולא סיפור דברים. ופשוט שזה נצרך לאומרו, שהרי פסוקים אלה כתובים בלשון של סיפור דברים. ובפרט פסוק שמע, שמתחיל: שמע ישראל, כמודיע דבר, ולא כמצוה איזה דבר.
ולמעשה העניין מתחיל בדיבור האחרון של רמב"ן בפרק הקודם.
וזה לשון רמב"ן משם ואילך [פסוק אחרון של הפרק הקודם, ושני פסוקים ראשונים של פרק זה, ואז פסוק שמע]:
1. "ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם אתכם" - זו אזהרה על עשרת הדברות שצוה אותם השם מפיו ואחרי כן יזהיר בשאר המצות שאמרו הם לשמוע ממשה ולעשות וכו'.
2. "למען תירא את ה' אלהיך" - יאמר שצוה השם ללמד אתכם התורה והמצוה והחקים והמשפטים לעשותם בארץ בעבור שתירא את ה' אלהיך כי עיקר כל המצוה יראת ה' זה דעת ר"א ואיננו נכון בעיני וכו' אבל יאמר שצוה השם אותי שתלמדו המצות ותעשו אותם למען שתזכה ותירא את ה' אלהיך לשמור מצותיו אתה ובנך ובן בנך כל ימי היות האדם על פני האדמה לעולם וכו'.
3. "ושמרת לעשות אשר ייטב" - הנה מצוך שתשמור לעשות אשר ייטב לך ארץ זבת חלב ודבש דבק עם "לרשתה" (בפסוק א) ואם הוא רחוק או יהיה חסר בי"ת כמו הנמצא בית ה' (מלכים ב יב יא) לשון ר"א וכו' ושיעור הכתוב ושמעת ישראל ושמרת לעשות למען אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש וגו' כלומר למען שייטב לך בתתו לך ארץ טובה ורחבה.
4. "שמע ישראל ה' אלהינו" - גם בזה מצוה שיבאר כי בדבור אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד וכמו שאמרו (מכילתא בחדש ה) רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מיחה כנגדו אבל בא לבאר המצוה הזו והזכיר אותה אחר עשרת הדברות לפי שהוא שרש באמונה וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד ע"ז וכו'.

ואדרבה, מכל הרצף הזה מוכח לי להיפוך מדברי מעלתו, כלומר מוכח לי שמילת "שיבאר" היא התחלת משפט, ולא סיום המשפט המתחיל ב"גם בזה מצוה", שלדברי מעלתו "גם בזה מצוה שיבאר" - היכן נאמרה קודם עוד "מצוה שיבאר", שעליה יהיה קאי "גם" דהכא. וזה שהרמב"ן כתב כן בהקדמת דברים לא מצדיק לכתוב בפרק ו באמצע הפרק "גם בזה" כשקודם לזה בסמוך אין שום דוגמה כזו. ובפרט שבפסוקים הסמוכים יש עניינים אחרים, ולא ביאורי מצוות. אלא אדרבה, דבריו ברורים לענ"ד ש"גם בזה מצוה" הוא סיום משפט, והכוונה - כמו שלושת הפסוקים הקודמים שביאר רמב"ן - והוצרך לבאר - שהם מצוה ולא סיפור דברים, "גם בזה מצוה", גם הפסוק שמע הוא מצוה. ומהי המצוה? "שיבאר כי בדיבור אנכי יהיה הייחוד". שיפרש את הייחוד הנמצא במצות אנכי ולא ברורה מאליה זולתי למעיין הנבון.
וביותר, שמהשוואת לשון הרמב"ן בשלושת הפסוקים, ומב' ד"בזה" [ולא כתב "גם זה מצוה"] נראה שיש לנקד "גם בזה מצַוֶה", פועל [הקב"ה מצַוֶה], ולא שם עצם. והוא המשך לפסוקים הקודמים: "יאמר שציוה ה' - ציוה ה' אותי שתלמדו ותעשו", "הנה מצוך", "גם בזה מצוה". הכל מדובר על הקב"ה שהוא מצוה את ישראל בכל זה. ואם כנים הדברים אזי בוודאי שאין מתאים לקרוא כדברי מעלתו, לחבר "שיבאר" ל"מצַוֶה", שאין לו טעם בכה"ג.

ואמנם אני כן מסכים בעקבות דברי מעלתו, שמלשון הרמב"ן כאן לא ניתן להוציא שזו מצות עשה נפרדת במנין תרי"ג מאנכי. כי בסה"כ בא לומר כאן שיש בדיבור זה מצוה, ואולי במנין המצוות היא אכן נכללת באנכי. אבל בספר המצוות מתברר שאינו חולק על מנין הרמב"ם בזה, וממילא יש להבין שלשונו כאן "גם בזה מצוה" נפק"מ לא רק שיש כאן מצוה ולא סיפור דברים, אלא שהוא מצוה כפשוטו, העומדת בפני עצמה במנין המצוות.

ונתנו ידידים
הודעות: 1277
הצטרף: ה' יולי 14, 2016 9:27 am

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי ונתנו ידידים » ה' אוגוסט 22, 2024 11:55 pm

צופה_ומביט כתב: וזה שהרמב"ן כתב כן בהקדמת דברים לא מצדיק לכתוב בפרק ו באמצע הפרק "גם בזה" כשקודם לזה בסמוך אין שום דוגמה כזו.


הרמב"ן הקדימו בהקדמה אבל הרמב"ן מדבר בסגנון זה לכל אורך הספר. וגם לעיל מיני' פה בכל אורך העשרת הדברות מדבר כן הרמב"ן עיי"ש שהקדים שבאנכי ולא יהיה לך ליכא שום תוספת ולא ביאור אבל אחר כך יש המון דברים שבאו לתוספת ביאור, וכן כאן בהמשך הדברים בכל פרשת שמע כתב כן כמה פעמים עי' בפסוק ושננתם לבניך ועוד ועוד. ומוצדק מאד לכתוב כך 'גם בזה'.
והרבה הפסוקים שלפני זה אינן מצוות ואע"ג שהוא ציווי להזהר מעשרת הדברות, זהו ציווי כללי ולא מצוה, וכן מה שנצטוה משה ללמדם חקים ומשפטים אינו מצוה לישראל.

צופה_ומביט כתב:א. לגבי הטענה מצביון ספר דברים:
כאשר מצות אנכי באה בעצמה בחומש דברים ככתבה וכלשונה, מה צריך לבאר אותה בסגנון המיוחד של חומש דברים?
ועוד, שאם בא רק לבאר אותה - יצמיד ממש את שמע לאנכי, או לכה"פ מיד בסיום עשרת הדברות. [ואפש"ל כי רצה לסיים את עניין מעמד הר סיני].
ואמנם כתב שם הרמב"ן "והזכיר אותה אחר עשרת הדברות לפי שהוא שרש באמונה וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד ע"ז", וכלומר שאומר הרמב"ן שאכן מצוה זו כתובה "אחר עשרת הדברות", אבל: 1. עכ"ז אינה צמודה לעשרת הדברות כביאור לאנכי, 2. ועיקר: מיניה וביה כותב כאן הרמב"ן להדיא שהטעם להצמדת מצוה זו לעשה"ד הוא כי היא שורש באמונה. ולמה לא אמר פשוט כי היא ביאור לאחת הדברות, לראשונה שבהן? מה צריך עוד ליתן טעם מדוע זה סמוך לעשה"ד.

טענה זו בעיקר טענה 2 היא טענה טובה וחזקה.
ומכח זה ומכח עוד עיון אני נוטה לשנות קצת ממה שאמרתי ולקבל דבריך במקצת, ולומר שמש"כ הרמב"ן גם זה מצוה שיבאר אם כי פירושו שבא לבאר מצוה שנכתב בתורה בד' ספרים מ"מ לא בא לבאר עצם מצות אנכי אלא מצות היחוד המוכרח מכח האנכי, וזהו הביאור וזהו התוספת שבמשנה תורה לומר שבאנכי שהוזכר בספר שמות נכלל עוד מצוה והוא היחוד. ובא הרמב"ן לומר שבמשנה תורה מבאר המצוה שכבר הוטמן ונרמז בספר שמות במצות אנכי.
והדבר מתאים מאד עם המכילתא שהביא הרמב"ן שהיחוד נכלל באנכי עי"ז שלא היה מי שיעמוד כנגדו, ונמצא שאינו עצם מצות אנכי אלא מבואר הוא מתוך מצות אנכי.
ועכ"פ מכח זה למדתי שהרמב"ן לא אמר הכא ששמע ישראל הוא ביאור אנכי אלא באמת הוא מצוה אחרת והיחוד נכלל באנכי אבל אינו ממש חלק מאנכי ודלא כהבנתי בהקושיא. וכל זה מכח דברי הרמב"ן הכא אבל עדיין קשה הקושיא השניה שהקשיתי בהתגובה דלעיל שהרמב"ן באנכי מבאר שהיחוד מוכרח מכח האנכי ממש ולא בדרך צדדית. אמנם גם שם הוא בדרך צדדית כי ביצי"מ ראינו את החידוש והחפץ וההשגחה והיכולת אבל לא ראינו את היחוד אלא שהיכולת מורה על היחוד ועי"ז ראינו את היחוד, כן כתב הרמב"ן שם, וא"כ אולי עדיין ראוי הוא למצוה נפרדת.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ו' אוגוסט 23, 2024 12:05 am

לגבי השאלה הנוספת:

שאלה בהחלט יפה מאד. יישר כוח.

אבל קודם כל, רואים בתורה שהאמונה הולכת ונבנית, ותמיד צריכה חיזוק, ומקום רב ועקשן יש לרוצים לטעות להטעות את עצמם.
והם הם הדרגות באמונה המוזכרות במפרשים וברמב"ם, שהאמינו בה' ובמשה במצרים, ואח"כ שוב נכתב שהאמינו בה' ובמשה בים סוף, ואח"כ בהר סיני אתה הראית לדעת כי הויה הוא האלקים וגו' וגם בך יאמינו לעולם. מכאן שעד עתה האמינו בו אמונה שאינה עומדת לעולם.
וכידוע, גם לאחר מכן עבדו ע"ז, וממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם, והנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה, ובימי יהושע, ובמות הזקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע, וכל ימות השופטים, וימות המלכים, ועד שביטלו חז"ל יצרא דע"ז, ואז התחלף במיני כוחות אחרים לסמוך עליהם. וכולנו יתבינן בהאי צערא מדי יום ומדי רגע.
ממילא הכל נכון. התאמת להם הייחוד בשכל על ידי מאורעות מצרים, למי שהתבונן, והתאמת להם שוב בדיבור ה' אליהם בסיני אנכי הויה אלקיך. והתאמת להם עוד מזה גופא שכשאמר זאת הקב"ה [מה שבעצמו כבר מברר ומאמת לנביא לגמרי שהדבר אמת] לא הכחישו שום כוח אחר. אדרבה, כל הבריאה שתקה ודממה ומכל כולה נשמע הקול אנכי הויה אלקיך כנודע.


וכעת נתקדם ואומר שלענ"ד שאלה זו של מעלתו מוכיחה את התירוץ שכתבתי לשאלת האבי עזרי, וממילא אדרבה, זה שהרמב"ן חילק בין הראיות לייחוד בשני המקומות מוכיח שכוונת דבריו כמו שהבנתיו. דהיינו:

נעמיד תחילה את השאלה הדק היטב בס"ד:

בפסוק אנכי הרמב"ן לא רואה צורך להביא את המדרש ההוא, ואף נמנע מלהביא את זה, ובפשטות כי הוא עסוק לבאר את פסוק אנכי עצמו, מה כתוב במילים "אשר הוצאתיך", מה הן אומרות. ומשביאר מה הם אומרות - די לו בזה. מה הוא צריך להביא עוד דבר מבחוץ. אדרבה, כל מה שהוא רוצה הוא להראות מה כתוב באנכי, מה פירוש כל מילה וכל צירוף מילים. וממילא: מהי המצוה כאן. [וכבר בזה די לבאר מדוע לא הביא הרמב"ן את המדרש בפסוק אנכי, אבל נוסיף בזה עוד:]
משא"כ המדרש ההוא אומר שהדיבור אנכי אימת את עצמו - בנקודת הייחוד - מעצם האמירה "אנכי הויה אלקיך" [להלן נרחיב בזה מעט]. וכמובן שזה בוודאי ג"כ ייחוד הנמצא באנכי, אבל הוא א. חיצוני לעצם המילים [אלא קשור או במה שאחרים לא הכחישו, או במה שהמילים האלו נאמרו בהתגלות, נבואה פא"פ, התוודעות, שלא משאירה ספק, ובפרט כשתוכן המילים עצמו הוא התוודעות], ב. לא מסביר את "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ג. קשה לבנות עליו מצוה לדורות [כי העדות עליו יותר מסובכת, אי אפשר להסביר אותה, מה ראו ומה מעידים].
בנוסף [וזה חשוב]: הרמב"ן שם לא עשה את הייחוד עיקר בפסוק אנכי / בהוכחה מיציאת מצרים. הייחוד הוא עוד פרט בין כל הפרטים המוזכרים שם [מצוי קדמון מאיתו היה הכל בחפץ ויכולת, (שהיא מורה על) הייחוד. = אני ה' / אני ה' בקרב הארץ / אין כמוני בכל הארץ. = הויה / הוא אלקים / היחיד. = הויה / אלקינו / אחד]. משא"כ המדרש מבודד במסוים את נקודת הייחוד ומדבר רק עליה. גם זו סיבה שלא מתאים להביאו בביאור הפסוק אנכי.

אבל בפסוק שמע, שהעמיד את הייחוד ועוסק בו במסוים ובפירוש, ואינו פסוק אנכי עצמו ולא עוסקים כעת לבאר את מילות הפסוק אנכי - אלא באים לומר את איזה חלק מתוך אנכי מבאר פסוק שמע, ורוצים להראות שבאנכי יש ייחוד - כאן מביא הרמב"ן את הוכחת המדרש שאנכי אימת את עצמו בנקודת הייחוד. כל עוד שרק רוצים להראות שבאנכי יש ייחוד - ודאי שזה דבר חזק מאד להביאו, שהדיבור אנכי בעצמו אימת מיניה וביה את נקודת הייחוד שבו. זה גם מבליט עד כמה כתוב ייחוד באנכי, כדבר בולט, מרכזי, נבדל, חזק. ההתגלות אנכי הויה אלקיך העידה על עצמה. ומכל הכתוב בה את מה העידה על עצמה? את הייחוד [כך לפי המדרש].
אבל עיקר השאלה היא מדוע לא הביא הרמב"ן בפסוק שמע עכ"פ גם שבפסוק אנכי - במילותיו עצמו - ולא מצד תוקף הנבואה שבו ואי-הכחשתה - יש ייחוד ב"אשר הוצאתיך מארץ מצרים"? איך אפשר לא להביא את זה כשזהו דבר שכתוב בפסוק עצמו, והוא ממש חלק מפירוש המילות של הפסוק [לפי הרמב"ן]. מחפשים היכן כתוב ייחוד באנכי - ולא להביא שהוא כתוב בגוף הפסוק?
ואין לומר שאחרי שמביאים את הייחוד מעצם המילים אנכי וכו' מיותר / חלש יותר להביא את ההמשך. שהרי הקב"ה לא ראה בזה דבר מיותר, וכן טרח והמשיך "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ומצד חולשת ההוכחה השכלית מיציאת מצרים [לעומת אימות ההתגלות אנכי על עצמה שמביא המדרש] אדרבה, הוא סיבה דווקא להביא הוכחה זו: אם אפילו באופן זה - בלי להזדקק לנבואה - כתוב ייחוד באנכי, כל שכן ביותר מזה. מה עוד שהוכחה זו היא פנימית בפסוק, והשניה חיצונית לו. כלומר: אם [בביאור הפסוק אנכי] כשלא רצינו להביא שום דבר מבחוץ, אלא רק לבאר את מילות הפסוק כמות שהן - פירוש המילות ממש - ראינו ייחוד במילים אלה [רמב"ן כנ"ל], ודאי שזה הדבר הפשוט יותר להביאו כשמחפשים "היכן באנכי כתוב ייחוד". שהרי לזה לא צריך להוסיף שום ידיעה חיצונית, בטח לא להביא מרחוק ממדרש. והיא הוכחה כזו שגם בלי נבואה היא הוכחה, ולא בכדי הזכיר אותה הפסוק [למרות חולשתה מול עצם נבואת ההתגלות אנכי].
זו לענ"ד העמדת השאלה. מדוע בפסוק שמע לא הביא הרמב"ן את הייחוד דאנכי גם מאשר הוצאתיך.

ואפשר לומר לפי מה שהראינו, שאמנם "אשר הוצאתיך" לא מיותר וגם חולשתו אינה סיבה לא להזכירו, אבל ריבוי היסודות שבה הוא הסיבה לא להזכירו כאן. כלומר: יציאת מצרים מראה הרבה יסודות, ולא מבודדת את הייחוד, והפסוק אנכי לא העמיד את הייחוד כדבר עיקרי ולא כדבר בולט, ולא הזכיר בתוך עצמו כלל את המילה "אחד" וכיו"ב [ועוד ניסח "אלוקיך" שיש במשמע גם הבנה "אתה קבל עליך אותי כאלוה" הגם שעקרונית יתכנו אחרים ח"ו, כמו שדקדקנו לעיל]. ממילא אחרי שמביאים את המדרש שמעמיד את הייחוד כדבר מרכזי בפסוק אנכי, יש טעם לפגם להביא את הייחוד גם מ"אשר הוצאתיך", ששם אינו כתוב כדבר בלעדי ובולט, שיציאת מצרים עוסקת רק בו, אלא ב"אשר הוצאתיך" הייחוד הוא רק פרט מתוך כלל גדול יותר.
אבל כעת נתבונן בתירוץ זה גופא:
מה א"כ כתוב כאן? שיש איזה "חיסרון" בגוף הפסוק/מילים אנכי הויה אלקיך, שהן עצמן לא מבליטות, מדגישות, מחדדות, מעמידות - את הייחוד. בוודאי לא את חשיבותו מרכזיותו ועיקריותו.
ובשלמא אם הייחוד באמת לא היה דבר עיקרי מרכזי וחשוב, ניחא, אבל הרי הוא כן. הוא יסוד כל איסורי ע"ז, והמדרש מעמיד עליו את עיקר הפסוק אנכי.
מה המסקנה? שלאור ה"חיסרון" הזה בפסוק/מצוה אנכי בעניין העמדת הייחוד, מוכרח להיות בתורה איזה מקום - ולא פחות ממצוה [לא גרע מאנכי בעצמו] - שיעמיד את הייחוד עצמו כראוי לו.
והוא הוא הצורך ואת הפשר במצוה הנוספת של שמע: האמנת הייחוד. וכמו שנתבאר.

ומדוע צריכים לזה "לא פחות ממצוה"? כי לכתוב מצוה - כ"כ יסודית כמו אנכי - בצורה חסרה, ואז לבאר בה ביאורים, שישנו את צורתה ומשקלה, את האיזון שבה, זה פשוט לא נכון ולא מתקבל על הדעת. איזה היגיון יש בזה, ואיך יתכן שעיקר המצוה ייכתב בצורה חסרה, ואף לא נכונה מבחינת המשקל והאיזון, ולאחר מכן יבואו ביאורים שנצטרך להכניסם בחזרה לגוף המצוה - שעדיין מילותיה עצמה יעמדו לפנינו כמות שהן בלי כל סימן לכך, כמעט אומרות להיפך. וכי מדובר בטעות או השמטת הסופר שבא אח"כ ומשלים השלמות? וכי מצות אנכי נכתבה כפי שנכתבה בצורה לא מכוונת? חס וחלילה. עאכו"כ כשמדובר במצוה שהיא עיקר כל התורה כולה ממש, ועוד נאמרה בהתגלות, מפי הגבורה לכל יהודי, ודאי שכל דבר בה מדוקדק.
[והגם שמיד באה עוד מצוה באותה התגלות, עיקר התורה של "לא יהיה לך" = איסור שיתוף, אבל זו מצות לא תעשה. וקשה מאד לומר שזהו כל המקום שנתנה התורה לייחוד. כאיסור, לא תעשה, על מה שבעשה, בחיוב, ב"מה כן" - לא הוזכר והודגש כלל. בנוסף, יש מאד להבין במה עוסקת כל מצוה כאן, ולשון הפסוק לא יהיה לך י"ל שעדיין לא מכריח שהכוונה שבאמת אין עוד, אלא שעכ"פ אתה לא תקבל עליך באלוה עוד, ואכ"מ. ולכן הגם שבאמת כתוב כאן שאסור להעלות על הדעת עוד, כי באמת אין עוד, אבל לומר שזה כל המקום שנתנה התורה לעיקר הגדול של הייחוד - קשה מאד].
אם רואים דבר כזה, שמצות אנכי היסודית כתובה בצורה שכוללת כל היסודות, ולא העמידה את הייחוד כראוי לו, והיא מצוה - זה מכריח ממש להבין שיש בתורה עוד מצוה שתעמיד את הייחוד כראוי לו. כשמתכננים לצוות עוד מצוה נפרדת על הייחוד בעצמו - אפשר כבר "להקל" את משקלו במצוה הראשונה, שהיא מצות היסוד של האמנת אלוקות, ובה אכן לא מדגישים את הייחוד.


לא נסתפק בזה, אלא נעמיק ונרחיב עוד יותר את התשובה ואת העולה ממנה לעניין תירוץ שאלת האבי עזרי:
עיקר התשובה לשאלה הנוספת לענ"ד היא עצם שימת הלב שהקב"ה בעצמו אימת את הייחוד בפסוק אנכי באופן כפול. בהזכרת יציאת מצרים שבה נוכחו בייחוד כמסקנה שכלית, ובעצם הדיבור אנכי הויה אלקיך שאימת את עצמו בנבואה/התגלות ובאי-הכחשה.
ובזה גופא אפשר היה לומר - ונכון לומר - שאנכי הויה אלקיך אימת את כל אשר בו באופן כפול. אבל מה המדרש בחר לומר? שאימת את הייחוד. דווקא אותו "שלף" המדרש מכל התוכן של "אנכי הויה אלקיך", ודווקא עליו בחר לומר שהוא התאמת בהתגלות/נבואה שבעצם המילים "אנכי הויה אלקיך".
מה כל זה מראה, ממש לעינינו? שהוכחת הייחוד - ודייקא היא [עכ"פ לפי המדרש הזה] - לא נגמרת במילות הפסוק אנכי, ולא די לה במילותיו, אלא היא צריכה העמדה בפני עצמה, אימות נוסף, בירור נוסף, קביעה נוספת בנפש.
ועוד: כאמור, מהמדרש רואים גם עד כמה עניין הייחוד מרכזי וחשוב ועיקרי בפסוק אנכי - עם כל זה שבפסוק עצמו לא רואים דגש וחשיבות זו כלל! כמו שמוכח בביאור הרמב"ן לפסוק אנכי גופא שבו לא עשה עסק מיוחד מהייחוד וכנ"ל.
ממילא הוא הוא ההסבר מדוע צריך על הייחוד מצוה נפרדת, נוספת, שמע - נוסף על אנכי, אחרי שבמילות הפסוק אנכי כלול כבר הייחוד [באשר הוצאתיך]. והוא הוא ההסבר מה פשר מצוה נוספת זו: העמדת הייחוד, הבלטתו, הגדרתו, הפנמתו, קביעתו בלב ובנפש.

ואדרבה, נמצא אחר העיון [שעוררה השאלה היפה] שהרמב"ן עצמו כ"כ מדוקדק, וכ"כ דייק בראיות שהביא בכל מקום. השוואת שתי הראיות לייחוד באנכי שמביא הרמב"ן - באנכי עצמו, ובשמע - היא חלק מההסבר של הרמב"ן בשמע מדוע זו מצוה נפרדת, ומה פשר המצוה הזו. הוא מראה ומוכיח שהייחוד אמנם כלול באנכי - אבל לא מספיק מובהר ומודגש שם, ומוכיח שצריך להעמידו ולהדגישו.
ממילא זו מצות שמע: העמדת והדגשת הייחוד, הגם שהוא באמת כלול בפסוק אנכי.

ומה כל כך מיוחד בייחוד? גם זה הסביר הרמב"ן מיניה וביה בדבריו בשמע.
א. חשיבותו ועיקריותו: מה שכותב רמב"ן מיד, שהוא נקודת עבודה זרה.
ב. הקושי לאחוז בו: זהו המדרש שהביא הרמב"ן בשמע. דהיינו: סוג האימות הכפול שעשה הקב"ה לייחוד [לפי המדרש שהביא הרמב"ן, שהעמיד את האימות הכפול על הייחוד דייקא] - הוא גופא מוכיח כמה גם באימות הזה לא די לדורות.
דהיינו:
מהאימות הכפול לייחוד בפסוק אנכי, תחילה במסקנה שכלית מיצי"מ, ואז בנבואת/התגלות אנכי ובאי-הכחשתה - רואים כמה הדבר הזה נעלם, וצריך חיזוק. ואיזה חיזוק עשה לו הקב"ה? התגלות. הרי לנו עד כמה הדבר צריך חיזוק. שרק התגלות ממש מאמתת אותו וקובעת אותו בנפש. ומי שלא זכה להתגלות - אינו יודע מהי התגלות, ואותו חיזוק קדום לא מועיל לו. א"כ זה גופא הטעם לציווי המיוחד לדורות על עבודת בירור וקביעת הייחוד בלב ובנפש.

ע"כ בתשובת שאלה זו לענ"ד בס"ד [אחר העיון שעוררה שאלתו המצויינת], וההוכחה מזה גופא לתשובת השאלה העיקרית: מה מוסיף פסוק שמע על פסוק אנכי. מה מבדיל בין מצות האמנת אלוקות למצות האמנת היחוד, לפי הרמב"ן.


בנקל לראות שכל העניין הזה שייך גם למה ששאלתי לעיל על דברי הרמב"ן שאשר הוצאתיך היינו שאתם העדים בכל זה וכו', מה הם צריכים כעת עדות ממארעות שאירעו בעולם [שרק בעקיפין מחשבון שכלי מעידים על העומד מאחוריהם, ואדם יכול לטעות בחשבונו, ולא מבינים ענייני אלוקות עד תומם וכו'] כאשר כעת חיה הם מתנבאים פה אל פה כולם נבואה מאומתת לגמרי שהיא יותר מראות העין, של הדבר עצמו, התוודעות העומד מאחורי יצי"מ, האומר להם "אנכי - הויה - אלקיך". ואם היתה כאן רק מצוה, בלשון ציווי [ועל ידי משה] - ניחא, כלומר: המצוה היתה - "אותו דבר שראיתם ונוכחתם במצרים - אתם חייבים להסיק מהמאורעות את המסקנה הנכונה, להעמיד את היסוד העולה מהמאורעות, לזכור אותו תמיד, ולחיות לפיו. שזו תהיה תפיסת המציאות שלכם. אל תתנו לזה להיחלש, תקבעו זאת בדעתכם, שאי אפשר חילוף זה בשום פנים" וכיו"ב. אבל סוכ"ס הדברים כתובים בתורה - וכך אירעו למעשה - בצורת התוודעות, "אנכי הויה אלקיך", ודיבר אלקים עם כל קהלכם פנים אל פנים מתוך האש, "אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, בהיגלותך מלכנו על הר סיני", וא"כ מה צריך להזכיר את יציאת מצרים, ולומר "מה שראיתם במצרים - זכרו וקבעו בלבכם", הוה ליה למימר: "מה שאתם רואים כעת ממש - קבעו בדעתכם ולבכם לעולם".
ונסביר בזה מה שנסביר [והצעתי עד כאן לפחות שני אופנים] אבל מעצם העובדא שהיתה כאן התוודעות בהתגלות [ולא רק הוכחת יציאת מצרים] -
א. הרי לנו שמה שאתם עדים בכל זה מצד יציאת מצרים לא מספיק. לא מספיק עבור הציווי, ולא מספיק עבור ההוכחה. כי הנה הקב"ה נצרך להתוודע להם פנים אל פנים בהתגלות ולומר ולקבוע בהם את המציאות "אנכי הויה אלקיך" כמות שהיא, בלי עקיפין ובלי מחיצות. [שייך לשני החלקים של דברינו בהודעה זו: מה שכתבנו בתחילת ההודעה, וגם להסבר מדוע צריך את מצות שמע כנ"ל].
ב. קיבלנו נופך למדרש שהביא הרמב"ן בשמע, שהוא באמת אומר שהייחוד הוכח מעצם הדיבור אנכי. [אלא שגם הוא לא אומר שעצם הדיבור אימת את עצמו, אלא כתב בסגנון של "מי הכחישו". שנראה כהוכחה עקיפה. ואולי כך הוא לשון חכמים וחידותם בדברים העמוקים האלה. לומר "מי הכחישו" - כשהכוונה "הרי דיבור ה' המתוודע ואומר על עצמו אנכי הויה אלקיך שולל כל זולת"].


עוד אוסיף באגב ראיה מכאן לנקודה אחת בעניין "קבלה באלוה" שעסקנו לעיל:
המדרש הזה שאומר הוכחה לייחוד [ובו גופא: שאין שיתוף] מ"מי הכחישו" מוכיח/סובר שעצם המילים "אנכי הויה אלקיך" [והייחוד שבהן] אין פירושן רק "אין לך אחר שהוא אלהיך", אלא "אין אחר שהוא אלוה בכלל". שאל"כ מה שייך מי הכחישו. את ישראל ניהל וגאל הקב"ה, ועל חשבון כל שאר הכוחות, אין חולק על זה, לכן אף כוח לא מכחישו כשאומר שהוא אלקיהם ושיקבלו אותו עליהם כאלוה שלהם, ואפילו כאלוה היחיד שמקבלים עליהם. כל עוד הוא לא אמר שהוא באמת האלוה היחיד במציאות - למה שמישהו יכחישו ואיך יכחישו מישהו בזה, כשהוא אומר שהוא אלוקי ישראל במסוים. אלא פשוט למדרש ש"אנכי הויה אלקיך" פירושו "רק אני אלקים" [ולא משנה כעת איך זה כתוב במילים האלה]. (וממילא השייכות של אלוקיך צריכה פירוש. ואפשר לומר שזו המצוה כאן: אליך לקבל עליך את העובדה המציאותית הזו, והרמב"ן פירש: "אתה חייב לעבוד אותי".
באגב, לכאורה לנקודה זו שייך ההבדל בין נוסח אשכנז לספרד בברכת "אמת ויציב". באשכנז אומרים: "אין אלהים זולתך", ובספרד אומרים: "אין לנו עוד אלהים זולתך". ותן לחכם.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ו' אוגוסט 23, 2024 12:32 am

ונתנו ידידים כתב:ומכח זה ומכח עוד עיון אני נוטה לשנות קצת ממה שאמרתי ולקבל דבריך במקצת, ולומר שמש"כ הרמב"ן גם זה מצוה שיבאר אם כי פירושו שבא לבאר מצוה שנכתב בתורה בד' ספרים מ"מ לא בא לבאר עצם מצות אנכי אלא מצות היחוד המוכרח מכח האנכי, וזהו הביאור וזהו התוספת שבמשנה תורה לומר שבאנכי שהוזכר בספר שמות נכלל עוד מצוה והוא היחוד. ובא הרמב"ן לומר שבמשנה תורה מבאר המצוה שכבר הוטמן ונרמז בספר שמות במצות אנכי.
והדבר מתאים מאד עם המכילתא שהביא הרמב"ן שהיחוד נכלל באנכי עי"ז שלא היה מי שיעמוד כנגדו, ונמצא שאינו עצם מצות אנכי אלא מבואר הוא מתוך מצות אנכי.
ועכ"פ מכח זה למדתי שהרמב"ן לא אמר הכא ששמע ישראל הוא ביאור אנכי אלא באמת הוא מצוה אחרת והיחוד נכלל באנכי אבל אינו ממש חלק מאנכי ודלא כהבנתי בהקושיא. וכל זה מכח דברי הרמב"ן הכא אבל עדיין קשה הקושיא השניה שהקשיתי בהתגובה דלעיל שהרמב"ן באנכי מבאר שהיחוד מוכרח מכח האנכי ממש ולא בדרך צדדית. אמנם גם שם הוא בדרך צדדית כי ביצי"מ ראינו את החידוש והחפץ וההשגחה והיכולת אבל לא ראינו את היחוד אלא שהיכולת מורה על היחוד ועי"ז ראינו את היחוד, כן כתב הרמב"ן שם, וא"כ אולי עדיין ראוי הוא למצוה נפרדת.

בדיוק על זה כתבתי בהודעה ששלחתי כעת.
ובהחלט אפשר לומר: ברוך שכיוונתי.
הפלא ופלא. בחדא זימנא עסקנו אני מהכא ואתם מהתם באותו עניין, ואמרנו כמעט אותם דברים. וממש אין נקודה ופסיק ממה שכתב כאן מעלתו שלא נגעתי בה בהודעה זו, אם איני טועה. [ובכלל אני רואה ומרגיש עם מעלתו שפה משותפת מאד, הן בעצם העיסוק בדברים האלה, והן בעיסוק עצמו על כל אשר בו, בכלל ובפרט ובפרטי פרטים, מכמה בחינות. ישתבח המזווג זיווגים].
אלא שמה שמעלתו כותב כאן בקיצור [אשרי חלקו], וממילא נשארו כמה קצוות ואפשרויות פתוחים, כתבתי אנכי ב"מגילה" ארוכה, בהשתדלות בס"ד לא להניח פרט, שזה מחירה. [וכמובן פשוט לי שגם הקיצור של מעלתו כעת הוא מחמת ההכרח. רק אשרי חלקו שמסוגל לקצר].
והלוואי ימצא מעלתו נחת בדבריי, וישלימו לו את מה שכתב בעצמו, ויסלקו את הנשאר מספקותיו בזה.

כ"כ נהניתי ושמחתי מההרגשה הדקה והחדה של מעלתו במכילתא שהביא הרמב"ן, כל כך נכון, כל כך "בול" לנושא, [וכל כך נכון ללמוד כך מדרשים]. וגם בזה עסקתי בהודעה הנ"ל, ואדרבה, עיין שם כי נוסף בזה גופא הרבה.

יישר כוח עצום על הדקדוק שהייחוד לא כתוב כלל באנכי אלא היכולת, והיכולת מורה על הייחוד. בעצמי הבאתי זאת בתוה"ד, אבל לא שמתי לבי שגם זו סיבה מדוע הייחוד "טפל" בפסוק/מצות אנכי. [אולי כי עמדו לנגד עיניי דברי הרמב"ן שם שהביא על זה את "למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (= אחד) שכתוב בתורה ישירות על מכות מצרים, במשקל שווה ל"כי אני הויה, כי אני הויה בקרב הארץ" (= הויה הוא אלקים/האלקים)].

ובאמת ככל שאנו עוסקים בזה יותר, ופשוט פותחים ומרחיבים עוד ועוד את מה שאמרנו מעיקרא ביישוב שאלת האבי עזרי, ובפרט ברמב"ן - אני מבין שזו עיקר המרגלית שעלתה בידינו: ההבנה שהייחוד לא נמצא באופן המספיק/הראוי לו בפסוק/מצות אנכי. [וכלולה בזה - ונובעת מזה - גם ההבנה כמה חשוב ומרכזי עניין הייחוד, שלמעשה היא עיקר המרגלית העולה מכאן, והיא הנוגעת בעיקר למעשה, ראה בהודעה הבאה].
כלומר. כשניגשים ליישב את שאלת האבי עזרי אפשר לחפש חידושים במצות שמע. ואפילו כשמתרצים את השאלה בדרכנו אפשר להבין שהחידוש העיקרי הוא היחס שהתורה נותנת לצרכי דעת האדם, המבדילה דבר אחד לשתי מצוות כפי הנצרך לאדם בעבודה על הדבר.
אבל יותר ויותר מתברר לי שעיקר החידוש הוא ההבנה שבאמת הייחוד לא כתוב בפסוק אנכי בצורה מספיקה.
וכמובן שאחרי שמבינים את זה, מסתדרים הדברים בפשטותם, אותה פשטות שיש לכל אחד עוד לפני שפתח את הסוגיא בכלל:
שמצות אנכי היא האמנת אלוקות, ומצות שמע היא האמנת הייחוד....
נערך לאחרונה על ידי צופה_ומביט ב ו' אוגוסט 23, 2024 12:34 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ו' אוגוסט 23, 2024 10:57 am

חשיבות ומרכזיות נקודת הייחוד:
[ממשיך מסוף ההודעה הקודמת על המרגלית שעלתה בידינו בס"ד:]

וכאמור, כלול בזה חשיבות ועיקריות ומרכזיות נקודת הייחוד [=שלילת שיתוף]. שחזינן שהתורה מקדישה לה דגש כזה ובירור כזה. מקדישה לו מצוה לעצמה - על מה שכבר כלול בפועל במצוה קודמת. וממש מבדילה אותו לעצמו, ועד כדי כך שכעת – מבחינת הגדרת המצוה – הוא כבר לא כלול במצוה הקודמת. כל כך חשוב לתורה להעמיד את הייחוד כיסוד לעצמו.
ובאופן שאמנם הייחוד מונח באנכי, אבל אחרי בידוד נקודת הייחוד בעשה דשמע, חוזרים לעשה דאנכי ומבינים, שהוא אמר - ובא לומר - את החלק החיובי, את עצם האמנת אלוקות: "יש הויה והוא אלקים/האלקים" [המצוי הזה הוא אלקי העולם אדון כל הארץ]. בזה הוא עוסק ואת זה הוא אומר ואת זה הוא מצַוֶה לדעת ולהאמין. את החיוב, מה יש. והפסוק שמע משלים ואומר את השלילה הנובעת מזה [בהכרח, אבל כאמור מוכרחה העמדה לעצמה ותפיסה לעצמה]: "והוא יחיד בזה" = אין עוד אלהים.
ומדוע אלו שתי מצוות מחולקות?
א. כי במצות אנכי הייחוד [= השלילה] לא מפורש מספיק, ולא עומד לעצמו כעניין עצמי - וכמטרה עצמית. והייחוד חייב להיות מפורש, חייב לעמוד לעצמו כעניין עצמי וכמטרה עצמית.
ב. כי אלה שני יסודות הכי חשובים. ולא משנה אם בחשבון הם תלויים זה בזה. אלה הם שני יסודות, ושניהם הכי חשובים כ"א בפני עצמו: 1. יש הויה [והוא] אלקים. 2. אין אלהים זולת הויה.

ומה צריך יותר מכך שעיקר התורה באה כנגד עבודה זרה = ייחוס כוחות לאחרים וקבלתם כאלוה / מלך / מנהיג / מושל / משפיע עליי. [ומזהירה על זה ביותר בכמות ובאיכות, ובלשונות/יחס הכי חריפים כדברי הרמב"ם, וכן בנביאים, וגם במציאות - זה היה עיקר הנסיון של עם ישראל תמיד, עד שביטלו את יצרו]. והרי כתב הרמב"ן ששמע עניינו כשורש איסור עבודה זרה. כל סקירה של התנ"ך תראה כי הרבה יותר ממה שמעמידה התורה את החיוב [יש הויה אלקים] ועוסקת בו ודואגת לו, היא מעמידה את השלילה [הויה הוא האלקים, אין עוד] ועוסקת בה ודואגת לה. היא עיקר הדאגה, היא עיקר הנושא למעשה.

מה שבאנו לומר בזה/כעת הוא שחשיבות ועיקריות הייחוד = שלילת אלוה אחר [- כדבר לעצמו, כהתבוננות / הפנמה / ידיעה / תודעה בפני עצמה, ממוקדת לעצמה, עומדת לעצמה -] גם זו מרגלית יקרה מאד מאד שעולה מכל הבירור שערכנו בס"ד, עומק של תובנה שהוא בעצמו עולם חדש ומלא לנכנס אליו.

אדם יכול לחיות חיים שלמים [גשמיים ורוחניים], מלאים, עשירים, נעלים, נפלאים ומרוממים, עם נקודת החיוב, שיש הויה אלקים, בלי לחיות [עכ"פ להדיא] את נקודת השלילה - שאין עוד אלהים. לא זה מה שעומד לו בראש, בלב, קבוע בנפשו, עיקר תפיסתו, וממילא עיקר המנהיג אותו בחייו.
זה יהיה טמון אצלו כמין תת-מודע, בין המילים, בין השורות, משמעות כלולה, אולי אפילו מובנת מאליה, בתוך החיוב של "יש הויה אלקים". אבל הנפקא מינה בתודעה ובנפש היא עצומה, מול מי שאוחז וחי את נקודת השלילה חיה, בולטת, עומדת לעצמה, ברורה - והעיקר: ש-ו-ל-ל-ת : אין עוד שום אלוה חוץ מהויה אלקים. זה עולם אחר לגמרי.
כמה פחדים יש לאדם, על כמה כוחות הוא נשען ובוטח, כיצד הוא חי ומתנהל עם/בין כל הכוחות והשליטים שבעולם - ובכל זאת ברורה לו לגמרי מציאות הויה אלקים. א"כ מדוע הוא מתפעל מכ"כ הרבה כוחות ושליטים?
ומה מראה המציאות: שבכל אימת שהוא רוצה להתחזק נגד אותה התפעלות - הוא משנן לעצמו את מה? את השלילה. רק הויה הוא האלקים. אין עוד אלהים. אין שום כוח אחר. הכל תלוי רק בו. כל מילות השלילה ונקודות השלילה.
הנה לנו במציאות ממש, עד כמה נקודת הייחוד, השלילה, רק טמונה בתוך החיוב, אבל עד שלא מוציאים אותה ומעמידים אותה לעצמה, ועושים אותה יסוד ועיקר, מצוה לעצמה, עבודה לעצמה, התבוננות לעצמה, תודעה לעצמה, התמקדות לעצמה - היא כאילו נעלמת. היא טמונה בתודעה בדיוק ובשיקוף גמור כשם שהיא טמונה בפסוק/במצוה/באמונה של אנכי.
ועד כדי שלא רחוק לומר שיש שני סוגים, ציורים, של חיי אמונה. יש חיים של אמונת החיוב: יש הויה אלקים. ויש חיים של אמונת השלילה: רק הויה הוא האלקים.
ועד היכן הדברים מגיעים: הפלא הוא, כמדומה, שאפילו בבחינת הטמון והכלול - השלילה יותר מהחיוב. כלומר: עד כמה שבחיוב [הויה אלקים] מונחת השלילה [אין עוד אלהים], הרי שבשלילה [אין עוד אלהים] מונח החיוב [יש הויה אלקים] באופן עוד יותר חזק, יותר מובן, יותר ברור, יותר מתבלט ועומד לעצמו מתוך מה שהוא כלול בו. [אולי זה קשור גם לדברי הרמב"ם האמת והצדק שאין תפיסה חיובית בבורא אלא רק בשלילה. אבל לא על זה אני מדבר, ולא נראה לי שזו עיקר הנקודה כאן].


לאור היסוד הזה, אפשר גם להבין [שאלה נוספת שעסקנו בה לעיל] מדוע לרמב"ם דוקא מצות היחוד נקראת מלכות שמים. [ולא צריכים לבאר מצד חלק הייחוד של אחד מכל צד ופינה].
התשובה היא: כי עיקר מלכות שמים - תוקפה, ועומק משמעותה - היא בנקודה שאין אלוה אחר. אין בעל כוח אחר.
כך כותב הרמב"ם בעשה ב: "לקבל עליו מלכות שמים, רוצה לומר, ההודאה ביחוד והאמנתו".
והיכן כתוב דבר זה [ובמצות עשה ולא באיסור, ראה להלן]? בשמע.
[ואמנם לרמב"ם "אחד" בשמע קאי על "הויה", אבל קאי גם על "אלהינו" (ובכלל הרמב"ם מחליף את המילה "הויה" ב"אלוה" או "אל" בכל הפרקים שם. כי אחרי שנודע מה שנודע אודותיו - מבינים שהיינו הך ושלא שייך אחרת. שבאמת אם הויה אזי הוא אלקים, ואם אלוה אחד לעולם הוא בהכרח הויה). ובזה נעשה קל יותר לשון הרמב"ם בהלכה שם שמרחיב במה שאין שנים ויתר על שנים, שאין עוד אחר, שכ"ז שייך רק כלפי אלוה ולא כלפי הויה. וראה היכן שעסקנו בזה לעיל].
וממילא הגם שכבר באנכי נמצא כל זה [האמנת אלוקות + הייחוד], עכ"ז לפנינו ששמע הוא מצוה נפרדת - המעמידה להדיא את היותו יחיד [ובחיוב, "אחד", ולא בשלילה: לא יהיה לך] - ממילא מובן שאת מצוה זו דייקא יש להכתיר כ"המצוה של קבלת עול מלכות שמים". והם הם דברי המשנה ששמע הוא קבלת עול מלכות שמים [הגם שלא שללה בזה שאנכי גם הוא מלכות שמים. המשנה הרי מתייחסת לפרשיות הנתונות של קריאת שמע בלבד].

היסוד [שנתברר] כאן הוא:
נקודת הייחוד, כשמתמקדים בה, מבודדים אותה, היינו הנקודה שאותו מצוי ראשון מחויב המציאות אלוהי העולם אדון כל הארץ - הוא יחיד בזה = זו מלכות שמים. בכל מה שהוא [מציאות הויה והיותו אלקים] - הוא יחיד. זו עיקר המלכות שמדברים עליה ב"מלכות שמים".

ובתרתי:
א. מצד קבלת האדם ["קבלת" מלכות שמים]. תפיסתו, תודעתו.
ב. מצד אמיתת המושג.

את א' הסברנו קצת בתחילת ההודעה, כשתיארנו את הנפקא מינה העצומה בחיי אמונה בין אמונה שיש הויה אלקים לאמונה שרק הויה הוא אלקים. [ויכול כל אחד לבחון איזה משניהם יותר מנהיג את האדם, משפיע ומשנה חיים בפועל, למעשה, וכמש"כ לעיל. הרי מה עיקר השלטון והמלוכה על האדם].
ב' הוא דבר עמוק, וננסה להסבירו מעט כעת:

במלכות אחרת, מלך אנגליה הוא מלך - רק באנגליה. יש עוד מלכים, ומלך אנגליה הוא מלך - באנגליה. זו מלכותו, ובזה הוא מלך. משא"כ במלכות שמים, כל הנקודה במלכות "שמים" דייקא, והיא היא הנקודה של לאפוקי עבודה זרה - היא לא עצם מה שהוא מלך, אלא שהויה אלקים הוא המלך = אין עוד מלך, כי אין עוד הויה אלקים. זו בעצם הנקודה של "מי המלך", שבה מתאחדים האמנת אלקים והאמנת הייחוד. כאשר הויה אלקים הוא המלך - פירוש הדבר שאין עוד מלך. לכן גם אם כלפי כל מלכות די במה שהמלך הזה הוא מלך, וזו נקודת מלכותו, אבל כשמדברים על מלכות הקב"ה - אזי עיקר מלכותו = המייחדת אותו מכל מלכות אחרת - היא שרק הוא מלך.

[בזה קיבלנו נופך ועומק בתואר "מלך מלכי המלכים", ומה באמת הוא אומר. מה ההשוואה שיש בו בין מלכות הקב"ה למלכות מלכים. וכי בא לשלול מחשבה ילדותית שיש להעריך את הקב"ה בערך מלכי בשר ודם? וכי מעמיד את הקב"ה כראש ההיררכיה של מלכי בשר ודם? לדברינו כאן: לא. הוא בא לומר את הנקודה של מלכות שמים - לעומת מלכות אחרת. מה שהופך את מלכות שמים למוגדרת אחרת מכל מלכות אחרת. שבכל מלך, כולל האיש שהוא מלך המלכים של כל העולם - עיקר מלכותו היא הפן החיובי שלה, שהוא מלך, שהוא מולך על כך וכך מלכים, או על כל המלכים. אבל אצל הקב"ה - בהיותו הקב"ה - הויה אלקים - נקודת מלכותו היא במה שרק הוא המלך. בזה גופא הוא המלך על מלכי המלכים. לא במה שהם עדיין רבים, כמה, והוא היחיד בראש הפירמידה. זו עדיין תפיסה ילדותית של העניין. אלא "מלכי המלכים" כולל גם איש יחיד שהוא באמת מלך כל המלכים בעולם. א"כ במה נשאר ובמה אפשר להיות עוד מלך מעליו, הרי אמרנו שהוא מלך המלכים? בהכרח - בגילוי שמלכותו טעות ושקר. במה שבאמת הכוח לא בידיו כלל, שהוא באמת אינו מלך, אלא הקב"ה המלך = אין עוד מלך חוץ ממנו, וכל מלכות המלכים בטלה בערכו, מעצם ההגדרה, שהיא היא המלכות במובנה המיוחד של מלכות הקב"ה: מלכות שמים = אין עוד מלכות. והוא הוא מה שאנו ממשיכים ואומרים בפיוט וכל מאמינים מיד אחרי "מלך מלכי המלכים" - "הממליך מלכים" - היינו שבאמת כוח המלכות אינו שלהם ולא מהם, וממילא "ולו המלוכה". לא רק כי הוא חלק להם ממלכותו, אלא כי בזה שהמלכים האלה צריך שיתמלכו ממנו - מוכח שרק הוא בעל הכוח = רק הוא המלך = "ולו המלוכה", לו לבדו, והם אינם מלכים כלל. ע"כ ההרגש שלי בביטוי זה, ולא מוכרח לקבלו, רק הבאתיו לחידוד ועומק העניין שאנו בו].

ונחדד מעט יותר: עצם היותו הויה אלקים - הוא דבר כ"כ יסודי ושורשי, שלא ראוי לתאר את זה בעצמו כמלכות. זה הרבה יותר מזה, והרבה לפני זה, והרבה מעל זה. [ולהבדיל, במלך בשר ודם זהו החלק של עצם האיש, לפני היותו מלך]. ובמלך בשר ודם - נוסף על עצם האיש מה שהוא מלך, ממילא עצם מה שהוא מלך הוא התואר מלכות שלו. אבל אצל הקב"ה - הרי בעצם מה שהוא הויה אלקים נגמר הכל. בזה גופא הוא מלך, א"כ אין עוד במה להוסיף לו "מלכות" מהפן החיובי. [גם אם תואר אלקים לבדו מאפשר עקרונית עוד אלהים, אבל הויה אלקים = הצירוף הזה שפותח בויה ואומר עליו שהוא אלקים - לא מאפשר עוד כלום, למי שמבין מה זה אומר הויה - ושהוא אלקים. והגם שיש כמה דרגות בקבלת אלוה, ועובדי ע"ז קוראים לו אלהא דאלהיא, ועובדה שהתורה צריכה להדגיש "הויה הוא האלקים" בה"א הידיעה, וכמשנ"ת לעיל, אבל מצד האמת - הויה אלקים אומר שהויה הוא האלקים והאלקים הוא הויה. אמנם זו נקודה עדינה, ויש עוד לעיין בזה, ובפרט נוגע הדבר לחילוקים שבין אנכי, שמע, לא יהיה לך]. מה א"כ נקודת מלכות הקב"ה? במה היא מתבטאת? שאין אלוה אחר. היא היא המלכות של / שבה מתבטא מה שהוא - הויה אלקים.

ובאופן שאמנם הייחוד מונח באנכי, אבל אחרי בידוד נקודת הייחוד בעשה דשמע, חוזרים לעשה דאנכי ומבינים, שהוא אמר את החלק החיובי, את עצם האמנת אלוקות: יש הויה והוא האלקים [המצוי הזה הוא אלקי העולם אדון כל הארץ], והפסוק שמע משלים ואומר את השלילה הנובעת מזה - שהיא נקודת מלכות שמים: והוא יחיד בזה.

וכאמור, וכעת נתברר עוד יותר:
הגם ש"מלכות שמים" מונחת בעצם מה שהוא "הויה אלקים", אבל יש לבודד את הנקודה הזו גופא, להדגיש ולברר, להעמיד ולהכיר, לקבל ולהפנים - את זה גופא: הויה אלקים = אין עוד אלקים. [ואדרבה, דבר זה גופא שבעצם מה שהוא הויה אלקים מונח שהוא מלך - הוא הוא הגורם להגדרת מלכותו באופן זה דייקא: שאין עוד מלך, וכנ"ל]. והיות שחלק השלילה הזה לא מפורש בפסוק אנכי, שאומר רק את החיוב = מה הקב"ה כן: הויה אלקים, ועוד שכל זה דבר דק, ואפשר לטעות בו בחילוקים שונים - לכן "מלכות שמים" = הייחוד = שאין עוד אלהים - זוקק העמדה לעצמו, ונקבע כמצוה/עבודה לעצמו. העמדת השלילה המונחת ב / נובעת מ "הויה אלקים": אין עוד אלהים [וכמובן גם אין עוד הויה, שזה יותר פשוט].

עד כאן דעת הרמב"ם בזה.
וחילו כאמור מהמשנה בברכות, שקוראת לפסוק שמע "קבלת עול מלכות שמים".
והרי לכולי עלמא שמע הוא פסוק העמדת הייחוד, במסוים ודייקא. פסוק זה אין עיקרו / עיקר מצוותו נקודת החיוב, שיש הויה אלקים, [וגם חיוב לעובדו לא מוזכר שם כלל].
דוק מאד בראיה עצומה זו לרמב"ם, שהוא בעצמו הביא אותה.

בדעת הרמב"ן בזה [מה נקרא "קבלת מלכות שמים": האם שלילת זולתו, או החיוב שיש הויה אלקים, או החיוב לעובדו] יש לדון מאד, ולא נתחיל אפילו לעסוק בזה בהודעה זו [רק אומר שהדברים לא פשוטים, וצריכים עיון יסודי ומעמיק]. ונביא רק את העובדא שממנה מתחיל העיון בשיטתו בזה: א. הוא כותב על מצות אנכי שאותה קראו רבותינו קבלת מלכות שמים [וראיתי מציינים שכוונתו במשפט זה למשנה בברכות, ולא למכילתא שהביא בהמשך], ב. הוא מביא את המכילתא שמאריכה בכך ש"אנכי הויה אלקיך" = "קבלו מלכותי".

ולענייננו, היינו דעת הרמב"ם, אנו צריכים לדעת מה יענה הרמב"ם על המכילתא.
ויש לומר:
א. עצם מה שהמכילתא מעמידה את אנכי כ"קבלו מלכותי" - המכילתא מדברת להדיא על קבלת המלך מצד מה שהוא מיטיב ורוצים בו. לא על התלות בו כבעל הכוח היחיד. ולא זהו הנושא של "קבלת עול מלכות שמים" שעוסקת בו המשנה בברכות = הפסוק שמע. וגם הרמב"ם עצמו לא עוסק בו בשום מקום [עד כמה שזכור לי, וכבר התקשיתי בזה מאד זמנים טובא: מדוע, ואיך אפשר להתעלם מזה]. לכן לדעת הרמב"ם המכילתא מדברת על מושג רעיוני/השקפתי של מלכות שמים, אבל לא על המושג המוגדר, ההלכתי, החיוב – של "קבלת מלכות שמים", שהוא העיקר [בוודאי העיקר למעשה] של מושג זה, והוא כתוב בפסוק שמע דייקא, כדברי המשנה. [ואילו מצות אנכי, מבחינה מוגדרת, הלכתית, מחייבת - מדברת על עצם מציאות הויה אלקים, שזהו בוודאי העיקר הגדול שהכל תלוי בו, אבל לא הוא הנקרא - מבחינה מעשית כנ"ל - קבלת מלכות שמים, וכפי שנתבאר באורך].
ב. המכילתא מדברת על קבלת המלכות כרקע לקבלת הגזירות. בחלק הזה הייחוד אינו העיקר, אלא עצם מציאות המלך, שיש הויה והוא אלקים [ולרמב"ן: שהוא אלקים להם]. ועד כדי שכבר כתבנו שמבחינה עקרונית - יכול הפסוק אנכי גם לא לכלול בתוכו את הייחוד כלל, עדיין הוא אומר קבלה באלוה, ועדיין הוא אומר לכל יהודי שהוא אישית חייב בזה [ולרמב"ן: חייב לעובדו].
אמנם באמת יש לעיין בזה, כי הפלא הוא שגם המשנה בברכות, העוסקת בקבלת מלכות שמים של שמע, הייחוד, מעמידה את קבלת מלכות שמים כהקדמה ורקע לקבלת עול מצוות: יקבל עליו עול מלכות שמים תחילה [בשמע] ואח"כ יקבל עליו עול מצוות [בוהיה אם שמוע]. ממש כמכילתא: אם מלכותי אינם מקבלים גזירותיי איך מקבלים. וצריך עיון [מדוע וכיצד נקודת הייחוד היא רקע לקבלת המצוות, והאם אכן נכון לומר שהמשנה והמכילתא אמרו דבר אחד, והאם נכון להוציא מזה גדר אחר בקבלת מלכות שמים / שעיקר מלכות שמים כתוב באנכי].
ג. כל עוד שלא נאמר פסוק שמע, אזי קבלה חיובית של מלכות שמים היא בפסוק אנכי. כמה שהייחוד יהיה נסתר שם - אבל הוא שם, ואין עשה אחר על הדבר. אבל משנאמר פסוק שמע - המעמיד את הייחוד לעצמו ולהדיא - אזי בוודאי שהוא עיקר מלכות שמים.
ואף שמיד אחרי אנכי כבר נאמר "לא יהיה לך" – לא יהיה לך הוא לאו. וכפי שכתבנו לעיל, לא יתכן שקבלת מלכות שמים תהיה [כל שכן: רק] באופן של איסור על ההיפך. מוכרחה להיות מצוה חיובית של קבלת מלכות שמים. ואם עיקר מלכות שמים הוא הייחוד - מוכרחה להיות מצות עשה על הייחוד. ולכן מבין אנכי ולא יהיה לך - וכל עוד לא נאמר שמע כנ"ל - מוכרח אנכי להיות מלכות שמים, וממילא לא יהיה לך נותר כ"קבלו גזירותיי".
נערך לאחרונה על ידי צופה_ומביט ב ו' אוגוסט 23, 2024 12:29 pm, נערך 4 פעמים בסך הכל.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ו' אוגוסט 23, 2024 11:05 am

הוספה: דברי הרמח"ל על הייחוד.

אי אפשר לדבר על חשיבות נקודת הייחוד [= שלילת אלהים / אלוהות / כוח אחר] בלי להזכיר את הרמח"ל, ואת החידוש הנורא שלו בעניין זה.

הרמח"ל [ומוכיח את דבריו מכל התורה והמציאות בעולם] העמיד את כל הבריאה והתורה על בירור וגילוי הייחוד, באופן שאין למעלה ממנו, שכל זה ממש שיא של חשיבות הייחוד הרבה מעבר למה שרואים בכך שהוא מצוה נפרדת עם בירור נפרד. ואת הייחוד גופא העמיד רמח"ל כנוסח הרמב"ן - שלילת שיתוף, כפי שהבאנו לעיל (והעמדנוהו שם כנגד הרמב"ם שמדגיש מאד את האחדות "הפנימית" מכל צד ופינה, והצענו שאצל הרמב"ם זהו דבר עצמי ופנימי יותר מעניין אמיתת הימצאו).

ועוד אומר הרמח"ל על הייחוד, שהוא נשרש באמיתת הימצאו בהכרח = הויה. והעולה מזה: באמת מצד החשבון - לא צריך יותר מידיעת "הויה". בידיעה על "הויה" – מונח כבר הכל. כי מעצם "הויה" נובע: א. הוא אלקים (זהו פסוק אנכי: הויה אלקים), ב. הוא האלקים = אין אלהים אחר, אין כוח אחר (זהו פסוק שמע: הויה אלקינו – אחד). אני מזכיר נקודה זו כי נגענו בה לעיל כמ"פ ודננו בזה, וברמח"ל כאן רואים שדעתו כצד זה.

ועכ"פ, כל דברי רמח"ל הם שכל מאורעות העולם וכל התורה באו לברר את הייחוד. אין לך אמירה וביטוי גדולים מזה עד כמה חשוב חלק הייחוד דייקא. שלילת זולתו. השלילה דייקא. יותר מהאמירה החיובית שישנו הויה אלקים.

ובאמת שהדברים קשים לכאורה, לומר עד כדי כך, שהתכלית היא הבירור שאין זולתו – יותר מתכלית לידע עליו בעצמו. ואנו לא אמרנו עד כדי כך, לכן לא התקשינו בזה, אבל על דברי הרמח"ל זה קשה לכאורה.

אבל באמת אדרבה, דייקא זה מסביר לנו מדוע הרמח"ל טורח להסביר שם בהרחבה ובעומק מדוע הייחוד הוא העיקר. דייקא משום שהעמיד אותו כתכלית היחידה – הוא מוכרח הסבר שלישי לחשיבות הייחוד [לעיל כתבנו שנים], הסבר שלא יאמר רק "חשיבות" ו"חשיבות העסק בו" אלא יאמר "הכרח".

ומה אומר הרמח"ל: א. כי כלפי כל שאר הגילויים – הייחוד הכי כולל ועליון, וכל גילוי בעצמו מונח בו גם ייחוד, שבדבר זה וזה אין זולתו. ודבר כללי, הנוגע ומונח בכל פרט = הוא מרכזי, עיקרי, שורשי, קודם. ב. כל הגילויים אינם נתפסים בחיוב, כי אין תפיסה חיובית בבורא יתברך, לכן הם נתפסים רק בעקיפין. והייחוד הוא הגילוי היחיד הנתפס "חיובית", הוא בעצמו. כי עניינו גופא הוא שלילת ההיפך.
ומשני / את שני הדברים האלה יחד משלב רמח"ל ואומר: הרי שהייחוד נשרש באמיתת הימצאו בהכרח. שהיא היא: א. מקור וסיבת כל הגילויים, וכולם אינם מגלים אלא אותה – מה שיש בה. ב. היא עיקר מה שלא נתפס בחיוב כי הוא בלתי נתפס בעצם.
דוק היטב שזה ממש שיקוף ותרגום של שתי הסיבות מדוע הייחוד עיקרי ועליון על שאר הגילויים, וזה בעצם הביאור לכך, סיבת הדבר, שורש הדבר. היינו הך. יש אותו יחס בדיוק בין כל הגילויים לייחוד – ולאמיתת הימצאו בהכרח. אותו יחס – מאותה סיבה. כי מתוך היחס הזהה הזה גופא רואים [וגם מבינים – ממנו בעצמו – מדוע וכיצד] שהייחוד נשרש באמיתת הימצאו בהכרח.
והגדרת הדבר: הייחוד הוא הביטוי "המעשי" ממנה, הוא הנתפס ממנה בחיוב, וממילא הוא עיקר ה"נפקא מינה למעשה" ממנה לאדם.

ואם כן:
כל השאלה היתה הכיצד אפשר לומר שגילוי הייחוד [השלילה] הוא התכלית יותר מגילוי החיוב שיש הויה אלקים.
וכעת מובן מאד. היא היא. הגילוי שיש הויה אלקים - מבחינה מעשית אינו אלא שאין זולתו. רק זה הגילוי של הדבר, הנתפס בחיוב.


הרמח"ל מעמיק שם עוד ואומר שכ"תכלית" לבריאת העולם - רק הייחוד יכול להיות "תכלית", כלומר "סיבה" לבריאת העולם. כי מבחינת כל מה שבחיוב - כל החיוב קיים כבר בשלימותו בלי בריאה. אדרבה, בריאה סותרת אותו, כי הנבראים לא יכולים לתפוס שום דבר בבורא בחיוב.
רק הייחוד, דהיינו שאין זולתו, הוא דבר שזוקק גילוי: העמדת הוה אמינא אחרת - ושלילתה בפועל.
כי אם באמת אין במציאות אלא הוא - אין "גילוי" לנקודת הייחוד.
זה דבר עמוק מאד, והרמח"ל ממש מרחיב בו, ומעמיד עליו הכל בכל מכל, עיין שם.
לא נכנסנו לנקודה זו כאן כי אינה נוגעת ישירות לענייננו, רק נאמר בקיצור נמרץ [למי שיטען שזה בעצמו תירוץ לשאלתנו על הרמח"ל ואין צורך ביותר מכך] שדבר זה בעצמו הוא משום שהייחוד נשרש באמיתת הימצאו בהכרח, הביטוי המעשי שלה.
ודי בזה.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ו' אוגוסט 23, 2024 4:00 pm

ונתנו ידידים כתב:ויש בזה עוד קושיא, קצת סתירה בדברי הרמב"ן גופא. כי בפסוק שמע ישראל הביא הרמב"ן דברי המכילתא וז"ל רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן, שכשעמד הקדוש ברוך הוא על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מיחה כנגדו עכ"ל, דהיינו שמדיבור אנכי ראו היחוד עי"ז שאף אחד לא מיחה בידי הבורא. אולם בפסוק אנכי כתב הרמב"ן וז"ל כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (לעיל ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ עכ"ל, וא"כ עצם הדיבור של אנכי הוי"ה אשר הוצאתיך מאר"מ מכריח היחוד בלא התוספת של לא היה מי שמיחה בידי.

צופה_ומביט כתב:לגבי השאלה הנוספת:
שאלה בהחלט יפה מאד. יישר כוח.

וכו' וכעת נתקדם ואומר שלענ"ד שאלה זו של מעלתו מוכיחה את התירוץ שכתבתי לשאלת האבי עזרי, וממילא אדרבה, זה שהרמב"ן חילק בין הראיות לייחוד בשני המקומות מוכיח שכוונת דבריו כמו שהבנתיו. וכו'.

וכו' לא נסתפק בזה, אלא נעמיק ונרחיב עוד יותר את התשובה ואת העולה ממנה לעניין תירוץ שאלת האבי עזרי:

וכו' ואדרבה, נמצא אחר העיון [שעוררה השאלה היפה] שהרמב"ן עצמו כ"כ מדוקדק, וכ"כ דייק בראיות שהביא בכל מקום. השוואת שתי הראיות לייחוד באנכי שמביא הרמב"ן - באנכי עצמו, ובשמע - היא חלק מההסבר של הרמב"ן בשמע מדוע זו מצוה נפרדת, ומה פשר המצוה הזו. הוא מראה ומוכיח שהייחוד אמנם כלול באנכי - אבל לא מספיק מובהר ומודגש שם, ומוכיח שצריך להעמידו ולהדגישו.
ממילא זו מצות שמע: העמדת והדגשת הייחוד, הגם שהוא באמת כלול בפסוק אנכי.

ומה כל כך מיוחד בייחוד? גם זה הסביר הרמב"ן מיניה וביה בדבריו בשמע.
א. וכו'
ב. הקושי לאחוז בו: זהו המדרש שהביא הרמב"ן בשמע. דהיינו: סוג האימות הכפול שעשה הקב"ה לייחוד [לפי המדרש שהביא הרמב"ן, שהעמיד את האימות הכפול על הייחוד דייקא] - הוא גופא מוכיח כמה גם באימות הזה לא די לדורות.
דהיינו:
מהאימות הכפול לייחוד בפסוק אנכי, תחילה במסקנה שכלית מיצי"מ, ואז בנבואת/התגלות אנכי ובאי-הכחשתה - רואים כמה הדבר הזה נעלם, וצריך חיזוק. ואיזה חיזוק עשה לו הקב"ה? התגלות. הרי לנו עד כמה הדבר צריך חיזוק. שרק התגלות ממש מאמתת אותו וקובעת אותו בנפש. ומי שלא זכה להתגלות - אינו יודע מהי התגלות, ואותו חיזוק קדום לא מועיל לו. א"כ זה גופא הטעם לציווי המיוחד לדורות על עבודת בירור וקביעת הייחוד בלב ובנפש.

ע"כ בתשובת שאלה זו לענ"ד בס"ד [אחר העיון שעוררה שאלתו המצויינת], וההוכחה מזה גופא לתשובת השאלה העיקרית: מה מוסיף פסוק שמע על פסוק אנכי. מה מבדיל בין מצות האמנת אלוקות למצות האמנת היחוד, לפי הרמב"ן.

ונתנו ידידים כתב:אולי תוכל להסביר לי בדרך קצרה את התשובה לשאלתי, לא זכיתי להבין מתוך דבריך בפנים.
אחדד את השאלה (שבעצם חידדת כבר), הרמב"ן בפרשת אנכי כתב שהיכולת מורה על היחוד דהיינו שמתוך הדברה אנכי הוי"ה מוכרח היחוד.
והרמב"ן בפרשת שמע כתב שמכיון שמוכרח היחוד בפרשת אנכי אלא שלא נתבאר היטב בא הכתוב בפרשת שמע לבארו (או להעמידו כמצוה בפני עצמה).
אך דא עקא כשרצה הרמב"ן להביא מקור שהיחוד נרמז באנכי לא הביא את ההכרח שהוא שעצמותו שהיכולת מורה על היחוד אלא הביא דבר צדדי שלא היה מי שמחה.
ואולי סבירא לך שזהו טיעון יותר חזק כי ראו את המציאות ולא חשבון פילוסופי, יתכן, אבל מצד שני הראיה ההוא אינו מתוך דברי הקב"ה וא"כ אינו מצוה שיבאר, ולדידך הוא טוב אבל לדידי קשה קצת, ויותר הו"ל להביא שהיכולת מורה על הייחוד ואז נכלל הוא בציווי הקב"ה והוא מצוה שיבאר.
זה מה שקשה לי, כאמור לדידך אינו קושיא מוכרחת ולדידי יותר קשה. אם היה לך תי' ע"ז ותוכל לנמק לי נקודת התי' בקצרה לשאלה הספציפית הזה בלי כל המסביב של ענין הייחוד, אשמח מאד ואוקיר לך על זה.

בקצרה כבקשת מעלתו, מה שכתבתי בזה הוא כך:

א. אנכי הויה אלקיך = ייחוד. זה מונח בעצם/תוכן המילים האלה. כיצד? תלוי אם מדברים על המילים/הטקסט או על המעמד בפועל של התוודעות "אנכי הויה אלקיך".
כלומר:
למי שאינו נביא, ועוסק בטקסט - זה מונח בהן רק אחרי עיון עמוק וחשבון ועבודת קליטה בנפש. וכלפי זה בוודאי צריך את שמע שיעמיד ויחדד [ויצוה להעמיד ולחדד, ולעבוד להפנים].
למי שנביא ונוכח שם - המילים האלה בעצמן הן עצמן הבירור הגמור לא רק של החיוב אלא גם של הייחוד. [כי הכל במציאות, ולא בחשבון, ממילא כל הכלול בהן עומד בתכלית הבירור והוודאות והגילוי]. הויה אלקים, הבורא המשגיח היחיד, מתוודע אליו כהויה אלקים = ייחוד גמור ומאומת שאין אחריו כלום. אבל עבור צריך התגלות, וגם זה מראה עד כמה קשה הייחוד לקלוט אותו, ומסביר את הצורך במצות שמע כמצוה נפרדת.

ב. וממילא לגבי המדרש:
להבנתי, מה שהמדרש אומר שהבירור היה כי לא היה מי שמיחה - הוא לשון חכמים וחידותם בכגון דא, ועומק הכוונה היא שהתגלות אנכי הויה אלקיך לא מאפשרת מחאה, כי היא לא מאפשרת מוחה.
ההתוודעות/התגלות אנכי הויה אלקיך ביררה את עצמה שהוא יחיד. [כתוכן המילים והמושג / מציאות הזו באמת. מה שאפילו פילוסוף אמור להבין בעיונו והפנמתו]. והם הם דברי חז"ל שכשאמר הקב"ה אנכי הויה אלקיך דמם כל העולם ונשמע הקול יוצא אנכי, והם הם דברי חז"ל ששמעו את אנכי הויה אלקיך מכל מקום בעולם. בכל זה אומרים דבר אחד: התגלות "אנכי הויה אלקיך" ביררה את מציאותו והשגחתו - הבאים מצד האמת ביחד עם ייחודו [שהרי הוא באמת הויה אלקים יחיד], ואדרבה, עיקר היוצא מזה למעשה הוא ייחודו, שעל זה הדגש בכל מאמרי חז"ל אלה. וכמוהם גם שבאותו מעמד קרע להם את כל הרקיעים והראה להם שאין עוד מלבדו.

ג. נמצא שבוודאי הראיה שבדיבור אנכי יש ייחוד היא מדברי הקב"ה בעצמו. ואדרבה, מהמילים בפסוק שהכי מיוחסות/מתייחסות לעצמו: אנכי הויה אלקיך. היכן זה במילים אלה? א. למי שמבין את המשמעות/פשר/פירוש המילות "הויה אלקים" [וכל שכן בהקדמת "אנכי"], ב. למי ששמע זאת מפי הגבורה. ובחלק זה נוסף עוד: מה שעצם הבירור הנעשה שם - אין כמוהו ולא יתכן כמוהו ואין מה להוסיף עליו. לכן צודק להביא את זה - כל אימת שרוצים להראות שבדיבור אנכי ישנו הייחוד.
ומה שהרמב"ן לא מביא את זה בפסוק אנכי, כי שם הוא עוסק בפירוש התורה, לבאר את המילים/הטקסט, לדורות, ושם הוא עסוק להראות שבהבנת המילים עצמן נמצא הייחוד. ובזה עצמו יכול להתחיל להעמיק חקר במושג "הויה אלקים", אבל זה בוודאי לא שווה לכל נפש כפירוש התורה [ואפילו בפסוק שמע לא עשה כן], אלא הלך לכיוון היכולת, הכתובה במילה "אלקים" [כמו שאני קורא את הפסוק הזה לרמב"ן: הויה אלקים אלקיך] ובמילים "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", והיא מוכיחה את הייחוד באופן פשוט ונגלה.
אבל בפסוק שמע, שמה שמעסיק את הרמב"ן שם הוא למה צריך את המצוה/ביאור הזה לחלק הייחוד מתוך אנכי, כותב הרמב"ן באופן שמרוויח "שתי ציפורים במכה אחת": גם מראה שבאנכי נמצא הייחוד - ומיניה וביה מראה מתוך כך גופא, זו פשוט גאונות - שצריך ביאור לזה, ועד כדי מצוה נפרדת על זה. וכיצד?
הוא אומר שעצם המילים "אנכי הויה אלקיך" הן [גם, מיניה וביה] ייחוד. ואת זה גופא הוא לא מביא מניתוח פילוסופי של המושגים, אלא מההתגלות שהיתה שם.
הרי לפנינו שצריך לזה התגלות, כי הקב"ה לא הסתפק שם בפחות מזה, ואת "הויה אלקים" הוא פותח ב"אנכי" - התוודעות, שהיא מעבר לכלל ההתגלות שהיתה בסיני לכל עשרת הדברים. ולא קרב זה אל זה, התגלות והתוודעות. [זה מה שאומר הקב"ה בריש וארא: ושמי הויה לא נודעתי להם, הודעתי כן, נודעתי לא, וכביאור ראב"ם שם, אבל כעת הוא מתוודע לישראל כהויה: תחילה באופן עקיף במה שאפעל בעולם כהויה, והם יראו את העולם נפעל ממה שמוכרח להיות הויה, ולאחר מכן "עבידנא לכו מילתא כי היכי דידעתון דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים", התוודעות, "נודעתי להם": אנכי הויה אלקיך (אשר הוצאתיך מארץ מצרים)].
וכלפי ההתגלות והתוודעות גופא, על מה בעיקר היא באה, מה בעיקר היא ביררה? את הייחוד, שלילת זולתו. היכן רואים זאת? במדרש, שמעמיד משם את הוכחת הייחוד, ואותה גופא כותב בנוסח של "אין מי שמיחה", וכנ"ל. ודוק היטב.


יישר כוח למעלתו שמכריחני לחדד ולדקדק, לסדר ולהבהיר, עוד ועוד.

ומתנצל אם כדרכי, בפרט בעניינים האלה, גם הקיצור שתכננתי התרחב מעט. אבל מה אעשה שטבע הדברים האלה הוא כך, וכל כמה שאפשר לחדד יותר, מעלֵי לגוף מה שרוצים להגיע.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' אוגוסט 25, 2024 12:01 am

צופה_ומביט כתב:חשיבות ומרכזיות נקודת הייחוד:
[ממשיך מסוף ההודעה הקודמת על המרגלית שעלתה בידינו בס"ד:]

וכאמור, כלול בזה חשיבות ועיקריות ומרכזיות נקודת הייחוד [=שלילת שיתוף]. שחזינן שהתורה מקדישה לה דגש כזה ובירור כזה. מקדישה לו מצוה לעצמה - על מה שכבר כלול בפועל במצוה קודמת. וממש מבדילה אותו לעצמו, ועד כדי כך שכעת – מבחינת הגדרת המצוה – הוא כבר לא כלול במצוה הקודמת. כל כך חשוב לתורה להעמיד את הייחוד כיסוד לעצמו.
ובאופן שאמנם הייחוד מונח באנכי, אבל אחרי בידוד נקודת הייחוד בעשה דשמע, חוזרים לעשה דאנכי ומבינים, שהוא אמר - ובא לומר - את החלק החיובי, את עצם האמנת אלוקות: "יש הויה והוא אלקים/האלקים" [המצוי הזה הוא אלקי העולם אדון כל הארץ]. בזה הוא עוסק ואת זה הוא אומר ואת זה הוא מצַוֶה לדעת ולהאמין. את החיוב, מה יש. והפסוק שמע משלים ואומר את השלילה הנובעת מזה [בהכרח, אבל כאמור מוכרחה העמדה לעצמה ותפיסה לעצמה]: "והוא יחיד בזה" = אין עוד אלהים.
ומדוע אלו שתי מצוות מחולקות?
א. כי במצות אנכי הייחוד [= השלילה] לא מפורש מספיק, ולא עומד לעצמו כעניין עצמי - וכמטרה עצמית. והייחוד חייב להיות מפורש, חייב לעמוד לעצמו כעניין עצמי וכמטרה עצמית.
ב. כי אלה שני יסודות הכי חשובים. ולא משנה אם בחשבון הם תלויים זה בזה. אלה הם שני יסודות, ושניהם הכי חשובים כ"א בפני עצמו: 1. יש הויה [והוא] אלקים. 2. אין אלהים זולת הויה.

ומה צריך יותר מכך שעיקר התורה באה כנגד עבודה זרה = ייחוס כוחות לאחרים וקבלתם כאלוה / מלך / מנהיג / מושל / משפיע עליי. [ומזהירה על זה ביותר בכמות ובאיכות, ובלשונות/יחס הכי חריפים כדברי הרמב"ם, וכן בנביאים, וגם במציאות - זה היה עיקר הנסיון של עם ישראל תמיד, עד שביטלו את יצרו]. והרי כתב הרמב"ן ששמע עניינו כשורש איסור עבודה זרה. כל סקירה של התנ"ך תראה כי הרבה יותר ממה שמעמידה התורה את החיוב [יש הויה אלקים] ועוסקת בו ודואגת לו, היא מעמידה את השלילה [הויה הוא האלקים, אין עוד] ועוסקת בה ודואגת לה. היא עיקר הדאגה, היא עיקר הנושא למעשה.

מה שבאנו לומר בזה/כעת הוא שחשיבות ועיקריות הייחוד = שלילת אלוה אחר [- כדבר לעצמו, כהתבוננות / הפנמה / ידיעה / תודעה בפני עצמה, ממוקדת לעצמה, עומדת לעצמה -] גם זו מרגלית יקרה מאד מאד שעולה מכל הבירור שערכנו בס"ד, עומק של תובנה שהוא בעצמו עולם חדש ומלא לנכנס אליו.

אדם יכול לחיות חיים שלמים [גשמיים ורוחניים], מלאים, עשירים, נעלים, נפלאים ומרוממים, עם נקודת החיוב, שיש הויה אלקים, בלי לחיות [עכ"פ להדיא] את נקודת השלילה - שאין עוד אלהים. לא זה מה שעומד לו בראש, בלב, קבוע בנפשו, עיקר תפיסתו, וממילא עיקר המנהיג אותו בחייו.
זה יהיה טמון אצלו כמין תת-מודע, בין המילים, בין השורות, משמעות כלולה, אולי אפילו מובנת מאליה, בתוך החיוב של "יש הויה אלקים". אבל הנפקא מינה בתודעה ובנפש היא עצומה, מול מי שאוחז וחי את נקודת השלילה חיה, בולטת, עומדת לעצמה, ברורה - והעיקר: ש-ו-ל-ל-ת : אין עוד שום אלוה חוץ מהויה אלקים. זה עולם אחר לגמרי.
כמה פחדים יש לאדם, על כמה כוחות הוא נשען ובוטח, כיצד הוא חי ומתנהל עם/בין כל הכוחות והשליטים שבעולם - ובכל זאת ברורה לו לגמרי מציאות הויה אלקים. א"כ מדוע הוא מתפעל מכ"כ הרבה כוחות ושליטים?
ומה מראה המציאות: שבכל אימת שהוא רוצה להתחזק נגד אותה התפעלות - הוא משנן לעצמו את מה? את השלילה. רק הויה הוא האלקים. אין עוד אלהים. אין שום כוח אחר. הכל תלוי רק בו. כל מילות השלילה ונקודות השלילה.
הנה לנו במציאות ממש, עד כמה נקודת הייחוד, השלילה, רק טמונה בתוך החיוב, אבל עד שלא מוציאים אותה ומעמידים אותה לעצמה, ועושים אותה יסוד ועיקר, מצוה לעצמה, עבודה לעצמה, התבוננות לעצמה, תודעה לעצמה, התמקדות לעצמה - היא כאילו נעלמת. היא טמונה בתודעה בדיוק ובשיקוף גמור כשם שהיא טמונה בפסוק/במצוה/באמונה של אנכי.
ועד כדי שלא רחוק לומר שיש שני סוגים, ציורים, של חיי אמונה. יש חיים של אמונת החיוב: יש הויה אלקים. ויש חיים של אמונת השלילה: רק הויה הוא האלקים.

נחדד עוד בס"ד את ההבדל בין אמונה [וחיי אמונה] שיש הויה אלקים, לאמונה [וחיי אמונה] שאין עוד אלוה חוץ מהויה = אמונת הייחוד, נקודת הייחוד, שהתורה העמידה כידיעה ועבודה בפני עצמה.

זה מסביר כל כך הרבה דברים, הנוגעים לעיקר אמונתנו ממש, שכולנו מכירים, ומדי פעם תמהים עליהם ונבוכים בהם.

כל כך מצוי יהודי שפונה לקב"ה ומאמין בו ומתחנן לפניו שיציל אותו מצרה פלונית, מווירוס, מאויב, מפלוני שמציק לו, משונאי ישראל.
נשים לב: ברור לאותו יהודי שהכל תלוי בקב"ה, ברור לו שהקב"ה "גואל חזק", שאין שום כוח שיכול לעמוד נגדו, כי הקב"ה הכי חזק, הכי יכול, וכל יכול. ברור לו שהקב"ה יכול לשנות את כל המצב, ושום כוח לא יעמוד נגדו. ועכ"ז, היחס הוא שיש אויב, והקב"ה צריך להציל ממנו. זה יכול להגיע עד כדי הרגשה שהקב"ה צריך להתערב, "עורה למה תישן, למה תביט בבלע רשע צדיק ממנו". למעשה, הדבר הזה גובל [לפי ערך] ב"אלהא דאלהיא". כביכול יש איזה חופש פעולה לאויב, לוירוס, לפלוני שמציק, לשונאי ישראל – עד שהקב"ה יחליט ש"עד כאן", יופיע, יתערב, יבוא בכוחו וישנה הכל. זה ממש אלהא דאלהיא. יש בעולם כוחות פועלים – והקב"ה הוא מעניק הכוח, ולכן הוא מעל כולם, ויכול לשנות הכל. לכן פונים אליו שיתערב וישנה. כמובן שזה לא "גראבע" אלהא דאלהיא, ומלא וגדוש לשונות כאלה במקרא ובחז"ל ובלשונות התפילות, אבל זו נקודה דקה בנפש, דקה – אבל חמורה מאד מאד. וצריך להשגיח לא לטעות בה.

לעומת זאת, יהודי שחדור בנקודת הייחוד, שאין שום כוח אחר פועל בעולם, רק הקב"ה פועל, וזה העיקר אצלו – אצלו אין יחס כזה. הקב"ה לא מציל מאויב, לא מרפא מחלה, אלא הקב"ה שלח את האויב, "היה ה' כאויב", זה ה' מכה, לא האויב. הקב"ה לא צריך להתערב כי הוא הכי מעורב שיש: הוא המניע כעת את האויב. כך במחלה, הקב"ה מחלה והוא מרפא, כי הוא מחץ וירפא.

מעתה אצל יהודי כזה כל הראש שלו עובד אחרת. זה הרי ברור לו שה"עסק" שלו כאן הוא עם הקב"ה. א"כ מה הוא מבקש? ולפני זה: איך הוא מבין את מה שקורה. וזה עוד הרבה יותר חשוב.
כלומר: יהודי שחי בתפיסה שיש הויה אלקים, בעצם "מבין" את מה שקורה. יש אויב, יש מחלה, יש שונאי ישראל, יש פלוני שמציק. זה מה שקורה. מה שהוא מבקש מהקב"ה זה שיציל אותו מהם. שישנה את מה שקורה. למה? כי ה' אוהב את ישראל, כי ה' יראה בצרותיו וירחם עליו, כי יזכור לו זכות אבות, כי יתחשב בזכויותיו, מה שלא יהיה.
אבל יהודי שחי את נקודת הייחוד, והיא העיקר אצלו, הוא למן ההתחלה לא מבין מה שקורה. הרי אין אויב, אין מחלה, אין פלוני, יש רק ה' = רק הוא עושה, פועל, הוא מכה, הוא מציק. למה ה' מציק לי? למה ה' מכה אותי? זו שאלה גדולה, ואיתה [ורק איתה] הוא מתמודד. לא עם אויב ומחלה.
והתשובה שלו בהכרח: כי חטאתי, כי מעשי ה' מדוקדקים בשכר ועונש לפי מעשיי, והמצב שלי כעת מחייב דין כזה. בין אם בתור כפרה, עונש, לעורר אותי, לזכות אותי, לנקות אותי, לבחון אותי, לקרב אותי, איך שלא נבין את זה: משהו במעשיי [תורה ומצוות] ו/או במצבי הרוחני [אמונה ודביקות] מחייב את הפעולות האלה של ה' כלפיי כעת.
וממילא פשוט שדבר ראשון הוא מפשפש במעשיו, מתעלה, מבין שיש לו כעת נסיון והוא מתאמץ לעמוד בו.
וגם הבקשה שלו לקב"ה באה מאותו המקום: הבנתי את המסר, אני משתדל לתקן, וחלק מההבנה הזו היא הפניה אל ה' בתפילה ופירוט כל הנעשה למולו, כאמירה וקביעה בנפש שהכל ממנו. [ועוד אופנים להבין תפילה, אבל די לנו בזה, ותן לחכם].
[כל זה בנוגע לאותו יהודי אישית, וחוץ מזה יש חשבונות של הקב"ה בהנהגת כלל הדור והעולם, שאין כאן מקומם, אבל בלי ספק אותו יהודי עסוק גם בהם ומתחשב גם בהם כחלק מהבנת עצם ה"מה קורה כאן"].

שני היהודים האלה חיים פשוט חיים אחרים לגמרי.
זה שחי עם ידיעה שיש הויה אלקים – חי בתוך מאורעות חיים [דברים מתרחשים בחייו ובעולם], ויש הויה אלקים שהוא מאמין בו, עובד אותו, מתקרב אליו, פונה אליו, נושע בו וכו'.
זה שחי עם ידיעה שאין שום כוח אחר פועל בעולם חוץ מהויה – חי בתוך מאורעות של יחס עם אלקים / עבודת אלקים. אין מאורעות אחרים, כי אין זירה אחרת שבה מתרחשים דברים. ה' עושה ופועל. זו הזירה היחידה וזו ההתרחשות היחידה. ממילא כל חייו כפשוטו הם שיחה אחת גדולה עם אלקים, ועבודת אלקים/אמונה אחת גדולה. זו המציאות שלו, זו המציאות שהוא חי בה, והיא היא מאורעות חייו.


מכאן רואים ממש בעיניים למה דוקא נקודת הייחוד היא החשובה, היא העיקר, היא הביטוי המעשי של האמונה, הרבה יותר מ"יש הויה אלקים".
וממילא כמובן למה כל התנ"ך וחז"ל מלאים דוקא ממנה. אין עוד, אין אחר, איסור קבלה באלוה, איסור לעבוד עבודה זרה, אלהים אחרים, אל אחר.

וכמובן כמובן כמה מובן ומבואר בזה למה עיקר [ואולי כל] "מלכות שמים" תלויה בזה. כמדומה שאין צורך כבר להסביר.
בנקודת ה"מלך", כיצד ובמה הויה "מלך"? [ועוד במלכות המיוחדת לו דייקא בהיותו הויה], כאשר תופסים אותו כבורא כל הכוחות ושליט על כל הכוחות ונפק"מ שיצילנו מידם? או כאשר תופסים שרק הוא הכוח, רק הוא העושה, אין בכלל מה לעסוק ומה לפנות אל אחרים ובנוגע לאחרים, אלא מתחילה ועד סוף כל העסק הוא איתו בלבד, וכל המתרחש - הוא ממנו? באיזה אופן הקב"ה יותר מלך [בכלל], ויותר מלך שלי ועלי [בפרט]?

ולעניין נידו"ד [השאלה שנשאלה והתשובה שזכינו לה בס"ד]: המציאות הנ"ל, הנראית לעיניים והווה תמיד ומוכרת לכל, מסבירה הכי הכי טוב למה התורה חילצה, חידדה והעמידה את נקודת הייחוד כעומדת לעצמה, בנפרד מכלל האמונה שיש הויה אלקים. זה פשוט אור יקרות שאין למעלה ממנו להבנת הדבר הזה, מתוך המציאות ממש שעינינו הרואות כסדר. וממילא לא נשארת כבר שום שאלה בזה.

הארת המציאות הזו, היא עיקר מה שעלה בידינו מכל העיסוק שלנו בזה. לא יאומן כי יסופר. שאלה ב"סוגיה" – שהולידה "חיים". גילתה עולם חדש ממש. [ופשוט, כי "סוגיות" אלה אינן "סוגיות" אלא חיים ממש]. לא יאומן כמה חשובה היתה השאלה ה"עיונית" הזו: למה העמידה התורה מצוה על האמנת הייחוד אחרי שכבר העמידה מצוה על האמנת אלוקות. ובאמת אחרי שרואים את התשובה, הכל מתהפך. זה כל כך מתבקש שהתורה תעמיד זאת בנפרד, שהיה קשה אילו לא היתה עושה כך. זו מצוה נפרדת כי זו עבודה נפרדת, חיים אחרים, עולם אחר, ממש תפיסה וסוג תפיסה אחרים לגמרי, ופוק חזי. זאת הגם שבאמת הייחוד כלול בהאמנת אלוקות. עכ"ז, מבואר ומבורר מתוך המציאות כמה הוא זוקק וזקוק העמדה נפרדת, נפרדת ממש, כי הדבר גובל כמעט בסוג תפיסה אחר.
ולענייננו: אשרי שואל השאלה, ואשרי המבין ומפנים את התשובה. אין לי מילים לתאר עד היכן הדברים מגיעים וכמה זה חשוב, ואקוה שמשהו מזה יוכל להתבטאות במה שכתבנו כאן.

[מילה אחת לגבי האמונה שהויה אלקים הוא אלקי ישראל. לאן שייך חלק זה, ליהודי המאמין בהויה אלקים, או ליהודי המאמין שאין עוד אלוה חוץ מהויה. התשובה: זה תלוי בפירוש/הבנת המושג אלקי ישראל, מה הוא בדיוק אומר. ולא נפרט כרגע].

הבהרה וגילוי דעת:
כלל העניין הוא דק, עמוק, נפשי, נזיל, דנאמי. מדובר ב"חיים", לא ב"הגדרות על הנייר". וכל שכן ההבחנות האלה במתרחש בלב ובנפש ובאמונה, הן דקות ועדינות. ובוודאי אינן שתים בלבד, או זו או זו. יש שילובים שונים, וערכים שונים. אבל אין לי אפשרות להקדיש את הזמן והמאמץ האינסופי שייקח להעמיד לנסח ולדקדק את הדברים, אפילו שלא עד כדי שלימות, וכולי האי ואולי, מי יודע אם אפשר בכלל להביעם בכתב בצורה מדויקת. אי אפשר להוריד חיים על נייר. עם זאת, חושבני שנכון ואמת לומר שיש כאן שתי חטיבות, שני "גושים", שני קווים מנחים, ושיש ביניהם נפקא מינה אדירה ונוראה במציאות, וזה עיקר מה שהתחדש והתחדד לי בעיסוק הנ"ל.
לכן כתבתי את הדברים כהנגדה גמורה, ובכלל זה העמדת האמונה שיש הויה אלקים בלי העמדת/הבלטת נקודת הייחוד כגובלת בתפיסת אלהא דאלהיא, ובכלל זה העמדת צורת הפניה לקב"ה שיציל ויגאל מדברים שונים כשייכת לסוג תפיסה ואמונה זה. הכל כדי להעמיד את שני הגושים, שני הקווים האלה, זה לעומת זה. ומעתה תן לחכם ויחכם בזה כפי דעתו - הן בגוף העניין, והן בנפש ובאמונה החיים.
אבין מי שיטען שבדברים כאלה עדיף שלא לכתוב מאשר לכתוב שלא בשלימות, ואפילו אם אי אפשר בשלימות - אבל מוכרחים לשבת שבעה נקיים לפני שמוציאים איזו כתיבה בזה, שיהיה עכ"פ בגדר ההשתדלות כל הצורך והחובה. אבל היות שאין בידי להקדיש את כל הצורך והחובה, אחר המחשבה העדפתי כן לכתוב ולעורר את הנושא היסודי והכל כך חשוב הזה, מאשר לא לכתוב כלל. כל שכן כשכבר עסקנו וכבר נכנסנו [והכל כאן] וכך עלה בידינו - חושבני שאף חובה להניח את הדברים. אלא שאני מצרף להם את הגילוי דעת הזה, כי הוא בוודאי נכון ונצרך לגופם של דברים.
לאור הבהרה והדגשה זו, אקוה שידונוני לזכות, ויֵרדו לסוף דעתי, ולא ייטפלו לחידוד/הנגדה הזו, אלא יעסקו - ואני בתוכם - בתוכן הדברים הפנימי, להבינו על בוריו, באמת ובתמים וברצון אמיתי, ובהתבוננות אמיתית פנימה בעניין ובנפש, שיגלו בעז"ה נפלאות ועולם חדש שאין להם קץ ושיעור. אמן ואמן.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' אוגוסט 25, 2024 9:32 pm

יש דרך יותר פשוטה להבין את החילוק ברמב"ן בפסוקים אנכי ושמע, מדוע באנכי הביא את הייחוד מאשר הוצאתיך, ששם הוא עקיף [יצי"מ מורה על היכולת והיכולת תורה על הייחוד], ובשמע הביא שבאנכי יש ייחוד מהמדרש, ובזה גופא לכאורה עקיף שאחרים לא מיחו.
כדי להבין היטב את מה שנכתוב צריך הקדמה שתפרט את האפשרויות השונות במושג ובהבנת המילים בפסוק, ולאחר מכן בהצעת הביאור לפרט את האפשרויות השונות ולחשבן את שלילתן אותן וכו'. זה באמת מאד חשוב, כי באמת זה כל הנושא המדובר כאן, וזה העיקר שאנו עוסקים לברר. מהו ייחוד, והיכן הוא כתוב, וכיצד. אבל זה יסבך, כלומר לא שייך/מתאים לעשות זאת כאן במסגרת ובפורמט, ולכן אכתוב רק את הנקודה - תוך שהבהרתי מראש שהבנה שלימה של הדבר צריכה פירוט של כל האפשרויות וניתוח וחשבון.


כשאומרים "בפסוק אנכי יש ייחוד", יש שני דברים שצריך לברר:
א. מה הכוונה ייחוד. [יש בזה כמה אפשרויות. האם הויה יחיד, או אלקים יחיד, או אלקיך יחיד. ובשני האחרונים כמה אפשרויות בכ"א].
ב. היכן בפסוק כתוב הייחוד. [האפשרויות: בהויה, באלקיך, באלקים (הכלול באלקיך), בצירוף הויה אלקים, בצירוף הויה אלקיך, באשר הוצאתיך מארץ מצרים].
אפשר להוסיף ג. מנין לנו שבאותן מילים כתוב הייחוד המבוקש. [הרי את אותן המילים אפשר לפרש בכמה אופנים כנ"ל].

כל החלקים האלה נוגעים לענייננו, אבל כאמור, לא נוכל לפרט את האפשרויות ולחשבן כאן. לנו יהיה די כאן באות ב: היכן בפסוק כתוב הייחוד. [וגם ג' הקשור בב': מנין לנו שבאותן מילים כתוב הייחוד המבוקש].
דהיינו:

בפסוק אנכי הרמב"ן לא עוסק בעיקר בייחוד. לא זה הנושא שלו שם, אלא ביאור מילות הפסוק, מה סך היסודות המונחים בהן. ממילא: א. הוא לא מביא ראיות חיצוניות ועקיפות, שאינן נראות מתוך המילים עצמן. ב. די לו להראות שיש ייחוד בפסוק אנכי בצורה הפשוטה ביותר להבנה ולהכנסה בפסוק. לכן הוא לא נכנס לניתוח המילים הויה אלקים מבחינת הייחוד [מה שיצריך עיון פילוסופי], אלא מכניס את הייחוד באשר הוצאתיך, ואף שהוא באופן עקיף. מה אכפת לו. העיקר שהייחוד נכלל בסך היסודות הכתובים בפסוק.

אבל בפסוק שמע, כל עסקו של הרמב"ן הוא בייחוד, ולברר את הקשר שיש בזה בין פסוק שמע לאנכי. ומתחיל עם שאלה שהייחוד כתוב כבר באנכי. והעמדת הקושיא כנכון היא להראות שהייחוד כתוב באנכי באופן מפורש, ולא עקיף. רק כך יהיה קשה מדוע צריך את שמע. לכן להביא מאשר הוצאתיך לא יתאים כאן [כי שם כתוב הייחוד באופן עקיף בתרתי: נזקקים למאורע יציאת מצרים, ובו עצמו הייחוד מוכח רק דרך היכולת]. ומוכרחים להביא מהמילים אנכי הויה אלקיך.
עוד סיבה שבהשוואת שמע לאנכי מוכרח הרמב"ן להביא/להוכיח שבמילים "אנכי הויה אלקיך" כתוב הייחוד, כי כך הוא כתוב בפסוק שמע, שלא מזכיר כלל את יציאת מצרים. אלא הויה אלקינו הויה אחד.

אבל כדי לעשות זאת, להביא את הייחוד מהמילים אנכי הויה אלקיך, נצטרך עיון פילוסופי, ולא מתאים לפירוש התורה.
מה עושה הרמב"ן? מביא הוכחה ממדרש - שבמילים אנכי הויה אלקיך - בהן בעצמן - כתוב ייחוד. מנין? כי המדרש אומר שכשנאמרו המילים האלה, אם יש אחרים [ושוב, יש להבין אחרים במה, ותלוי מה בדיוק הכוונה ייחוד] - היה להם למחות. מה זה אומר? שהמילים האלה בעצמן אומרות ייחוד. אחרת למה שאחרים ימחו כששומעים אותן?
לדוגמה: אם העיקר הוא אלקיך, ומילה זו מתארת יחס מיוחד של הדובר [הויה] עם ישראל, האם זה שולל מציאות אחרים? אם המילים האלה אומרות: א. רק אני מלכך המנהיג אותך. ב. אתה מכיר / חייב להכיר רק באלוהותי / בי כאלוה. ג. אתה חייב לעבוד רק אותי [= ביאור הרמב"ן למילה זו בפסוק אנכי, ואף לא כתב "רק אותי", אלא "אותי"]. האם יש סיבה שאלוהי מואב ימחה כנגד זה? מה זה נוגע לו. [הרי מעיקרא הוא רק אלוהי מואב, בהגדרה. וגם אלוהי הגשם לא אמור למחות כנגד ג, ואפילו כלפי א-ב יש לו רק טענה חלקית, שבנושא הגשם אני מנהיג (גם אתכם), ואני / גם אני האלוה].
ואם כתוב שהיה לאחרים למחות, פירוש הדבר שעצם המילים אנכי הויה אלקיך כתוב בהן [באופן כלשהו, שלא משנה כרגע מהו] ייחוד כזה - שאם הוא לא נכון אחרים צריכים למחות.
זה מה שמביא מכאן הרמב"ן: הוכחה שבמילים עצמן של הפסוק אנכי, דהיינו במילים אנכי הויה אלקיך, כתוב ייחוד. איך בדיוק? לא משנה לצורך העניין. העיקר הוכחנו "כי בדבור אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד".
כך ברור למדרש. מדוע/מנין ברור לו כך? [= אולי אפשר לפרשת אחרת את המילים] - לא משנה לנו כרגע, ומן הסתם הרמב"ן מסכים עם המדרש גם מדעת עצמו מחמת עיון פילוסופי, אבל העיקר הוא להביא שלמדרש ברור שבמילים אנכי הויה אלקיך כתוב הייחוד.


ע"כ מבנה הדברים, ודי בזה לענייננו. [הגם שחסרים הרבה מאד פרטים, ובעיקר מהו הייחוד המדובר כאן. שנוגע גם למילים (ולמצוה, ולעיקר האמונה) אנכי הויה אלקיך, וגם למילים הויה אלקינו הויה אחד].

רק אוסיף בקיצור, שלענ"ד כתוב כאן להדיא כמש"כ שהמילים "הויה אלקיך" הכוונה "הויה אלקים אלקיך" [= לא מתעלמים מאלקים הכלול במילה אלקיך]. אחרת [=אם כתוב כאן רק הויה אלקיך, וכל שכן לרמב"ן שפירש אלקיך שאתם חייבים לעבוד אותו] - באמת צ"ע למה היה לאחרים למחות. [כלומר: מובן למה הויה אחר צריך למחות (שהרי נאמר כאן אנכי הויה, ומשמע: לא אחר הויה), אבל לא מובן למה אלהים אחר צריך למחות, ובמה נשללת כאן מציאות אלהים אחרים].
וכל זה לא רק במדרש, אלא גם ברמב"ן, שהביאו בפשיטות, ומוכיח ממנו שיש ייחוד במילים אנכי הויה אלקיך.

ועוד נקודה בקיצור:
כתוב כאן שהפסוק אנכי עוסק לא רק בעבודת ישראל אותו, אלא בהצגת יסודות אמונה עקרוניים. יש הויה, והוא אלקים, היחיד. אחרת - שוב אין לאחרים צורך למחות. מה אכפת להם מה נאמר כל עוד הכל מכוון לכך שישראל [דייקא] יעבדו [דייקא] אותו [(אפילו אם) דייקא].
נערך לאחרונה על ידי צופה_ומביט ב ב' אוגוסט 26, 2024 10:33 am, נערך פעם 1 בסך הכל.

צופה_ומביט
הודעות: 5336
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' אוגוסט 25, 2024 11:59 pm

כתבתי את הנ"ל כי עסקנו בשאלה זו לעיל, וכבר כתבנו אופן אחד, ורציתי להשלים.
וחוששני שלע"ע נצטרך לעמוד כאן.
אין באפשרותי להמשיך לעסוק בזה כעת, וכל שכן לכתוב בזה כאן, מכמה וכמה טעמים.
וגם מצד הדברים עצמם, כמדומני שהגיעו לנקודה שבה כבר לא ראוי ואי אפשר לעסוק בהם בצורה כזו ובפומבי כזה.
תפילתי שמה שכן עסקנו ונכתב יהיה רק לתועלת, ויוסיף וילך רק לטובה ולברכה, ונזכה כולנו בתוך כל ישראל לאמונה אמיתית שלימה וחזקה, אמן ואמן.

קרית מלך
הודעות: 1104
הצטרף: ד' מרץ 09, 2016 1:50 am

Re: ההבדל בין מצות אמונה ליחוד השם

הודעהעל ידי קרית מלך » ב' אוגוסט 26, 2024 2:48 am

איישר חילם וחבלם של החברים היקרים שטרחו ללבן ולברר סוגיא עמוקה ושרשית זו.

בענין ה'מאמר' האחרון [לע"ע] של הרב צופה ומביט כדאי לציין לפירושו של הבעש"ט הק' זיע"א על הפסוק "כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו" - כי כאשר ישים האדם אל לבו אשר כל אויביו שהוא היצר הרע וכל כוחות הרעים אינם אלא ה' בעצמו ובכבודו שנתלבש בו לנסותו, אז תיכף יאבדו כולם". והוסיף הרה"ק מקאמארנא "אף שאדם רואה כמה הרחקות, כמה הסתרות ויסורין ודוחק וחלישות הדעת יסובבו אותו, יחזק עצמו וידע בידיעה שאין שום מציאות בלתי השם יתברך ואעפ"י שאינו מרגיש כלום ולבו מטומטם כאבן בעצבות וצער, בה' ישים בטחונו, תאמינו לי אחיי, כי אם לאו זה הידיעה שבכל תנועה אלופו של עולם, לא יכולתי לסבול אשר עברו עלי מן הדוחק ועוני, וטלטול וצער וגלות, חרופין וגדופין, ואחרון הכביד חלישות הדעת, ה' עזרתי לי שאינני מרגיש בזה, כי ידעתי שבכל תנועה אלופו של עולם.

אולם כפי שכבר רמז הרב צופה ומביט מדובר בסוגיא רחבה ועמוקה מאד.


חזור אל “בית המדרש”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 156 אורחים