תמיהה נוראה בדברי הרמב"ם הל' יסודי התורה - פרשת קרח

[חיים שמעון]

כתב הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א' וז"ל משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו צרכנו למזון הוריד לנו את המן צמאו בקע להן את האבן כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ וכן שאר כל האותות ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

הרי מבואר בד' הרמב"ם שאמונת ישראל במשה רבינו -שהיא היסוד השביעי מי"ג עקרים שיסד הרמב"ם- אינה מפני האותות שעשה אלא מפני שכן ראו עיניו במעמד הר סיני שא"ל קוב"ה משה משה לך אמור להם כך וכך וכו', וכל האותות שעשה מרע"ה לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה, וכן כפרו בו עדת קרח בלעה אותם הארץ. .

ויש לתמוה בזה מאד שהרי מקרא מפורש כתוב בפרשת קרח וַיּאמֶר משֶׁה בְּזאת תֵּדְעוּן כִּי יְהוָֹה שְׁלָחַנִי לַעֲשׁוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִים הָאֵלֶּה כִּי לא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'. הרי שאמר משה להם שבזאת -בזה שתפצה האדמה את פיה ותבלע אותם- ידעון כי ה' שלחו.

[עשוי לנחת]

אויש כמה שארוך הזקן של השאלה הזו...
[בספרי בריסק ועוד שעוסקים ברמב"ם כמדומני שעוסקים בזה]
מקוה בהמשך למצוא לך מ"מ.

[חיים שמעון]

נו אדרבה אשמח לשמוע

[בלי בעיות]

יהודי מתפעל מקושיא עצומה!!!!! על הרמב"ם, מקשה מעומקא דליבא, וזה מה שעונים לו??? שיש לה זקן ארוך? ה' ירחם! אין זה כי אם עצת היצר, מקליפת עמלק שצינן את האמבטי...

[תוכן]

יהודי מתפעל מקושיא עצומה!!!!! על הרמב"ם, מקשה מעומקא דליבא, וזה מה שעונים לו??? שיש לה זקן ארוך? ה' ירחם! אין זה כי אם עצת היצר, מקליפת עמלק שצינן את האמבטי...

אתה טוב בדיבורים, אני במקומך הייתי הורג אותו, שורף את הגופה, ומפזר את אפרו על פני האמבטיא, כך שלא ישאר שום זכר מקליפה זו.

[עשוי לנחת]

יהודי מתפעל מקושיא עצומה!!!!! על הרמב"ם, מקשה מעומקא דליבא, וזה מה שעונים לו??? שיש לה זקן ארוך? ה' ירחם! אין זה כי אם עצת היצר, מקליפת עמלק שצינן את האמבטי...

יהודי מתפעל מקושיא עצומה!!!!! על הרמב"ם, מקשה מעומקא דליבא, וזה מה שעונים לו??? שיש לה זקן ארוך? ה' ירחם! אין זה כי אם עצת היצר, מקליפת עמלק שצינן את האמבטי...

אתה טוב בדיבורים, אני במקומך הייתי הורג אותו, שורף את הגופה, ומפזר את אפרו על פני האמבטיא, כך שלא ישאר שום זכר מקליפה זו.

תרגיעו אל תריבו,
סך הכל היה כאן יהודי טוב שממש נלחץ מקושיא עצומה, ובחששי שמא לא יישן היטב בלילה, ועוד בליל שבת ח"ו, הרגעתיו שיהיה סמוך ובטוח כי בקרוב נמצא לו תירוצים מניחים את הדעת, שכן קושיא זו זקנה ארוך. זה הכל!

[עשוי לנחת]

לגופה של קושיא,
ובכן, התירוץ שהכי מניח את הדעת לכאו' מונח בספר הברית בדרך אמונה (פרק לא), הוא מאוד מאריך, אבל אתמצת את דבריו בלשוני ואקוה שלא אכשל בטעות.
הוא אומר שיש בעצם שני חלקים באמונה במשה, האמונה הכללית היא שמשה רבינו בכוחו לצוות על ישראל מצוות חדשות שלא שמעו עליהם קודם בשם ה', ודבר זה, זה האמונה העיקרית שהיו צריכים בשביל לקבל ממשה רבינו את כל התורה כולה במשך כל שנותיו. אמונה זו לא יכולה לבוא על ידי אותות ומופתים בשום אופן, כי לא נצטוינו להאמין לנביא לאות או למופת אלא לדבר שאינו בא לחדש דת או לעבור על ציווי ה' המפורש בתורה, אבל בכדי לצוות על דת חדשה ומצוות חדשות, לא יכולים להאמין באותות ומופתים, "ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, כי אמרו לו רצוננו לראות את מלכנו בפרסום גדול ובקהל רב, ואחר שנתגלה להם הקל בכבודו ובעצמו בקהלם ובפרסום כל העולם כולו ועינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו משה לך אמור להם כך וכך אז האמינו בו בדבר הזה לשמוע אל מצותיו ותורותיו וחקותיו" [לשון ספר הברית].
אמנם יש חלק שני באמונה במשה רבינו, לכאו' [לפי הבנתי] חלק זה לא אמור להעסיק את בני ישראל; דהיינו מעשי משה הפרטיים, משה רבינו ממנה את אליצפן, הוא ממנה את אהרן לכהונה, בני ישראל צריכים לסמוך עליו בעינים עצומות, לדעת שמה שמשה רבינו רעיא מהימנא עושה - קדוש! אמנם כאן מגיע חצוף אחד ומתחיל לתקוע מקלות בגלגלים הוא מקים 'ועדת חקירה' ומנסה לחשוף שיש כאן 'פרוטקציות" ו'פרשיות שוחד' וכו', ושח"ו משה רבינו בדה מליבו את כל המינויים האלו, כאן מגיע משה רבינו לסלק את המפריע ואומר לעם ישראל, אני צריך להוכיח לכם שמעשים [פרטיים] אלו אינם מליבי, אין לי אלא להוכיח לכם ש'לא מליבי', אלא הקב"ה שלחני, וכראיה לכך אני מביא מיתה חדשה שלא היתה מעולם, ובזה תאמינו בי 'כי לא מליבי', ומדויק ברש"י על הפסוק "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה - שעשיתי על פי הדבור לתת לאהרן כהונה גדולה ובניו סגני כהונה ואליצפן נשיא הקהתי", כלומר, זה לא נסיון להוכיח אמונה כללית ב"משה רבינו" בתפקידו העיקרי להורות תורה לעם ישראל, אלא הוכחה מקומית על המינויים האחרונים שחצוף זה ניסה לערער עליהם, שאינם מליבי אלא ה' שלחני לכך.
וכמדומה שזה מבואר היטב ברמב"ם "אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ" ע"כ.
בעצם הרמב"ם מדמה את זה לכל מיני 'מפריעים' אחרים שצצו בדרך והפריעו להמשך המהלך התקין של עם ישראל, כמו שפתאום היה חסר אוכל, ומשה רבינו כביכול 'סילק' מפריע זה, כך גם פתאום קם מסית ומדיח זה ומנסה לחלוק על השכינה, וגם כאן משה רבינו 'מסלק' 'בעיה' זו על ידי מופת זה של בליעתן בארץ, אך בשום אופן לא בא להוכיח בזאת את עצם תפקידו ללמד תורה לעם ישראל.
ממילא מבואר היטב כוונת הרמב"ם שמשה רבינו לא האמינו בו ישראל כ"משה רבינו" שתפקידו לחדש לעם ישראל את כל התורה, אלא ע"י קול ברור מהקב"ה 'לך אמור להם', אבל מה שהיה צריך להוכיח לפרעה ולקורח ולעוד פושעים זה לא נכלל בכלל האמונה העיקרית במשה רבינו, אלא רק כסילוק מפריעים ומחבלים בכרם ודו"ק.

ב' תירוצים נוספים ראיתי מהגרש"מ דיסקין במשאת המלך, שהביא קושיא זו מהגר"מ שפירא שליט"א [ומעניין מהו תירוצו, זה הוא לא מביא], וזה לשונו,
א. אמנם למש"כ דהאמונה במשה נעשית אצלם כמציאות הטבע, א"כ לא היה נצרך בליעת קרח משום אות על נבואתו, ומ"מ קרח שכפר במשה וכש"נ דהיה זה כעין הכחשת הטבע, לזאת לפי שעה הוצרך להוכחה זו לסתור את כפירתו [ראה בדבריו שם לעיל].

ב. גם קצת יש ליישב עפמש"כ רש"י להלן (י"ט) ויקהל עליהם קרח בדברי ליצנות וכו', ובזה יובן ביותר שאמנם בשכל אין מקום לכפירה במשה וכנאמר וגם בך יאמינו לעולם, אבל ליצנות דוחה אף מושכלות והדברים המוסכמים והידועים.

ושו"ר שגם בשו"ת ציץ אליעזר (חכ"ב סימן ח) עמד בקושיא זו, ותירץ שם עפ"י השל"ה [יתכן שדבריו קרובים להנ"ל, אך לא עיינתי כה"צ עיי"ש.

וכאמור, שמעתי פעמים רבות שמדברים על זה הרבה, אך כרגע אני לא מוצא ועוחל"מ

[תיקו]

שו"ת ציץ אליעזר חלק כב סימן ח

בירור וביאור דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה במה שהיתה אמונת ישראל במשה רבינו.

הרמב"ם בפרק ח' מהלכות יסודי התורה הלכה א' פוסק וז"ל: משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכו' מנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה עכ"ל.

והקשה לי ב"א היקר הרב הגאון וכו' מוהר"ח ירחמיאל טוקר שליט"א ר"מ בישיבת אור ברוך על דברי הרמב"ם הנ"ז ממקראי קודש בפ' קרח שם שכתוב בזה"ל: ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי, אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני, ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה וגו' וידעתם וגו' (קרח כ"ח - ל'), הרי לנו שלא האמינו בו ישראל שה' שלחו למשה וכו', והאות שהאדמה פצתה את פיה וכו' היתה כדי להוכיח לעדת ישראל שיאמינו שה' שלחו ושוב חזרו יתר העם להאמין עי"כ שה' שלחו. ולכאורה היא קושיא אלימתא.

א) ונלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם בהקדם דברי השל"ה ז"ל בחלק תורה שבכתב פרשת קרח שמאריך בענין חטא הר"נ איש וקרח, מה שהיה בזה חטא ובמה שנשתבשו, וכותב דהר"נ איש לא חטאו בזדון, והאמינו שההתמנות שעשה משה הוא אמנם אמת על פי הגבורה, אלא חשבו שהוא זה מפני שהשתדל בדבר והתפלל על כך, והקב"ה רצון יראיו יעשה. אבל האמת לא היה כך, והיה כך רק גזירת המקום, וזה"ש מרע"ה והיה האיש אשר יבחר בו ה', כלומר לא היה כך במחשבתם רק גזירת המקום העצמיי היה כך. והשל"ה מאריך בדבר וממשיך עי"כ לבאר מה שיש לתמוה מה שאמר משה אם כמות כל אדם וגו' לא ה' שלחני, שח"ו רצה לכפור בנבואת עצמו, הלא נבואת מרע"ה שהיא על כל הנביאים אחד מעיקרי הדת, אבל בהנ"ז ניחא, כי ידע משה בעצמו שלא עלה על לבו מימיו לבקש גדולה לאחיו ולשבטו, רק חשב אולי השי"ת עשה בעצמו את זה הדבר אבל לא עשה זה הדבר מצד עצם הענין שיהיה אהרן דוקא מוכן לכהונה ואין זולתו, וכן שבטו לעבודת הקודש, לכן רק אולי עשה זה הש"י לכבוד משה אף על פי שלא ביקש זאת ממנו זה הדבר, על זה אמר משה רבש"ע אם אתה עושה דין עם אלה הרשעים אזי אדע כי ההתמנות של אהרן ושבט לוי הוא דבר עצמי אינו תלוי בזולת דהיינו שיהיה בשבילי, אמנם אם לא תעשה דין אזי גם אני אומר לא ה' שלחני כלומר השליחות של ההתמנות הזה, שלא היה בשביל ה' שהוא ידע עצמיית הענין, רק עשה זה בשביל כבודי יעו"ש בשל"ה ביתר אריכות.

ואם כן על פי דברי השל"ה האמורים מתיישבים שפיר דברי הרמב"ם הנ"ל והקושיא הנ"ז עליו מסתלקת מאליה. והוא זה. כי באמת גם בכאן במחלקותו של קרח ודעימיה האמינו שפיר בנבואת משה למינוי אהרן וכו', ורק עינם הטעתם שבא זה רק לכבודו של משה ולעשות רצונו, ובתפלתו על כך מאת השי"ת, ונגררו אחרי מחשבת מוטעית זאת הר"נ איש ואתם יחד היתר מעדת ישראל וקרח ודעימיה המה שהביאום לידי כך, ולזאת כדי להעמידם על טעותם הוצרך משה רבינו ע"ה להביא להם אות ומופת שלא כן הדבר, אלא שזהו רצונו העצמיי של הבורא ית"ש ולבקש מאתו יתברך האות והמופת של אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו' ואם בריאה יברא וגו' וידעתם כי ניאצו וגו' וכי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, וכי "לא מלבי" מפני שחפצי היה כך, אלא אך ורק מפני שזהו רצונו העצמיי של הבורא ית"ש, וכנז"ל בשל"ה ז"ל.

אבל שפיר האמינו ישראל בנבואתו של משה רבינו עליו השלום שלא עפ"י שום אותות לכל אשר מצווה אותם שהכל עפ"י השי"ת, וכי הוא אדון כל הנביאים מאז מעמד הר סיני וכו' וכדברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות יסודי התורה.

בשולי הדברים

ב) מעניין הדבר שהחרון אף של משה שחרה על כך היה רק אחרי נסיונות השיכנוע שעשה לשכנע עדת קרח למנוע את עצמם מהתקומיותם הרעה, כפי שקוראים בפרשה שם, ורק כשכלו כל הקיצים כתוב: ויחר למשה מאד וגו', וזהו בדומה למה שמצינו אצל הקדוש ברוך הוא כביכול בסו"פ בהעלותך כאשר דיברה מרים, ואהרן, במשה וגו', לא חרה הקדוש ברוך הוא מיד עליהם, אלא קרא לאהרן ולמרים לצאת וכו' והשמיע בתחילה להם דברי מוסרו: אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה וגו' ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. ורק לבסוף ובגמר הדברים כתוב "ויחר אף ה' בם וילך.

ובנוגע להכתוב בכאמור בפ' בהעלותך, ראיתי שכותב בזה דבר נפלא בשל"ה בתורה שבכתב בסו"פ בהעלותך. הוא מקשה על האמור שם, וז"ל: ויחר אף ה' בם וילך, וקשה מה מקום לחרון אף אחר שזלזל הקדוש ברוך הוא אותם, היה לו לכתוב חרון אף מקודם. ויש לומר דחרון היה, כששמעו שחטאו היה להם להתודות על עונם ולומר חטאנו וכמו שעשה דוד בבוא אליו נתן הנביא [כאשר בא אל בת שבע] תיכף הודה ואמר חטאתי אז אמר לו הנביא גם ה' העביר חטאתך עכ"ל. והדברים נפלאים.

ג) ולהוסיף. דהמקשים את ערפם, אפילו לאחר מיכן אפ"ה עד יום מותם יחכה להם, כאמור "עד יום מותו יחכה לו אם ישוב מיד תקבלו", כאשר אירע לבני קרח, כמו"ש בפ' פינחס (כ"ו - י"א) ובני קרח לא מתו, ופירשו ז"ל הובא גם ברש"י, דאעפ"י שהם היו בעצה תחילה, אבל בשעת המחלוקת הרהרו בתשובה לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם (עיין בבא בתרא ד' ע"ד ע"א, ובעוד). ואין להאריך בכאן יותר.
ומשה אמת ותורתו אמת

[עשוי לנחת]

.

[ברזילי]

לא הבנתי את הקושיה כלל, הרמב"ם ביסה"ת לא בא לספר מה היה - מדוע פלוני אלמוני בדור המדבר האמין במשה - אלא
לקבוע מהי הסיבה האמיתית בגללה היה על דור המדבר להאמין במשה, מעמד הר סיני ולא האותות. כל התיאור הזה אינו
אלא נימוק וביאור למסקנת פרק ח "לפיכך אם עמד נביא ועשה אותות ומופתים גדולים וביקש להכחיש נבואתו של משה רבנו
אין שומעין לו", שהוא מיסודי התורה. למעשה, לא כל בנ"י האמינו מכח הסיבה הנכונה, ולכן בעדת קרח היה צורך במופת
לפי שעה ולפי הצורך כדי לשכנעם באמיתות נבואתו. לכן מחדד הרמב"ם שאנחנו שאיננו מעדת קרח, צריכים להאמין מכח
מעמד הר סיני ולא מכח בליעת האדמה את קרח שהיתה לשעה כדי לשכנע את מי שלא האמין כפי שהיה צריך.

בקיצור, הרמב"ם בהלכה א אומר מה שהיה ראוי להיות, ולא מה שהיה.

יש קושיה דומה - לא מהרמב"ם אלא סתירה בפסוקים - כיצד כפירת קרח מתאימה להבטחת הקב"ה וגם בך יאמינו לעולם.
לפי הרמב"ם התירוץ הפשוט ("יאמינו לעולם" אינה הבטחה אלא ציווי, כמו "וישלחו מן המחנה" ורבים כמותו) מקבל משמעות
נוספת - אין כאן רק ציווי כללי על אמונה, אלא הדגשה שאמונה צריכה להיות שלא מכח מופת.

חלק מן התירוצים המפורסמים לשאלה זו הולכים כמעט בכיוון הזה, אבל הנ"ל נראה לעניות דעתי כה פשוט, שאין כאן שאלה כלל.

[בברכה המשולשת]

זה תלוי בטעם של כיסוי החלות

[גם זו לטובה]

היאך כפר קרח במתן תורה?
מפשוטי המקראות אין הכרח דכפר במעמד הר סיני וכו' וכל הקושיה בנוייה על דברי חז"ל, בתנחומא איתא "קרח נחלק על משה ואמר מלבו ומעצמו אמר משה את כל הדברות האלה" ובירושלמי סנהדרין פיא, א "באותה שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ולא משה נביא.