מן הסתם, ויבואו החכמים ויאירונו, קיים מקור כלשהו לענין 'לכסות' חלק גדול ככל הניתן מתרי"ג המצוות, אולי כהוראת חביבות כלפי המצווה ית"ש, אך כעת מצאתי ששיבחו אדם בדבר דומה, ודומני שהדבר מרחיב את הענין בקיום חלק גדול ככל האפשר מן המצוות, לא רק לתרי"ג המצוות אלא לכל דין ודין מסעיפי ה'שולחן ערוך', למשל: משובח הוא האדם שזכה לבנות בית ולא לפתוח חלון שלא כדין כנגד חצר חברו.
הרי המקור וישפטו החכמים ויעמידוני על האמת:
בתוספתא בבא קמא פ"ו ה"ב איתא:
[החופר בור] ברה"ר ופתח לרה"ר אין לו רשות לחפור ואין לו רשות לפתוח כו' חפר ופתח ומסר לרבים פטור. וכן היה נחוניא חופר שיחים עושה, חופר ופותח ומוסר לרבים. וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו עשה זה כהלכה
לפי נוסח זה של התוספתא, כל עצמם של דברי חכמים אינו אלא אישור לחוקיות ההלכתית של מעשי נחוניא.
ואולם לפני רבותינו האמוראים, עמד נוסח שונה במקצת של התוספתא, והגמרא (נ.) עומדת על השינויים ונושאת ונותנת בהם:
נוסח הבבלי
תנו רבנן: חפר ופתח ומסר לרבים פטור, חפר ופתח ולא מסר לרבים חייב, וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים, וכששמעו חכמים בדבר אמרו 'קיים זה הלכה זו'.
על כך עומדת הגמרא:
הלכה זו ותו לא? אלא אימא: אף הלכה זו.
כלומר, למסקנת הגמרא חכמים הגיבו בשמעם על מעשי נחוניא: 'קיים זה אף הלכה זו'.
לנוסח זה, נראה ששיבחוהו על כך שזכה לקיים עוד הלכה מהלכות התורה. (והוא משובח יותר מאשר מי שקיים הלכה מצויה בפעם השניה והשלישית, שכן זכה לקיים עוד הלכה).
האם ניתן להסיק מכאן שיש שבח ומעלה בקיום כל סעיף בשולחן ערוך, אף שאיננו 'חובה', אלא דין המתייחס למקרי הזמן והאדם?
אדגיש: ניתן להבין בסברא את הרעיון הנ"ל שאכן יש בכך מעלה, בחינת לימוד תורה 'מעשי' וכדו', אך האם ניתן להביא מכאן מקור לכך?
האם אי-מי מרבותינו נקט כך מפורשות, או הנמצא כזאת בספרים?