בטחון והשתדלות

[יאיר1]

באתי כאן לדון בענין בטחון והשתדלות, מה שעורר אותי לזה הוא מכתב הרופאים שחתומים עליו מגדולי הרבנים שליט"א.
תוכן המכתב פחות או יותר, זה שיש לכל בית אב לדאוג שאחד ההורים ילמד החייאה וכדומה, משום שלפעמים טיפול מהיר מציל חיים. [-אני לא מדייק!!!] - [מי שיואיל להעלות כאן את המכתב על מנת שהחברים יוכלו לעיין בו יבורך].
כמובן שלאחר שהרבנים חתמו עליו, זה אומר שהם מסכימים עם זה, ואני רוצה לדון בענין לולי הרבנים כתבו כן. או אולי לנסות להבין מה מידת החיוב/המלצה שיש בדבריהם.

הרמב"ן כותב 'ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם', אמנם אנו כבר דורשים ברופאים, אך האם צריכים שבכל בית צריך להיות רופא?!
השאלה היא האם בדיני ההשתדלות צריך להיזהר מסכנה כל כך רחוקה. הרי הסיכוי שתהיה הצלה על ידי זה שאחד מההורים יהיה בקי בהחייאה הוא נמוך ביותר. שהרי לרוב בס"ד אין מקרים מסוכנים כל כך, ואחר שקורה כרגיל די במה שמתנדבי הצלה מגיעים במהירות, מלבד הפעמים שבין כה מגלים את הבעיה לאחר מעשה ה"י.
כך שלימוד החייאה הוא בעצם השתדלות במקרים רחוקים מאד מאד, והאם דרכו של יהודי מאמין לעשות השתדלות זו.
כאשר דנתי בדבר באזני אישתי, היא טענה שבשבוע שעבר אבא הציל את ילדו על ידי הנחייה של אנשי מד"א, ואני השבתיה, שאין לומר כן, שהרי בודאי הילד לא היה מת גם לולי זה, 'כי הגזרה אמת והחריצות שקר'.

אשמח מאד אם תשכילו אותי בסוגיא סבוכה זו, מדברי חכמי הדורות.

בברכה

[ישא ברכה]

מה שיצא לי הקטן בזה, אשמח לשמוע תגובות.

האדם חובתו לזכור כל הזמן את הסיבה הראשונה לכל המציאות, והצורך בפעולות המביאות סיבות טבעיות הוא בשניים, א' כי רצון ה' שהמציאות תתנהל בדרך של סיבות טבעיות ע"כ גזר שכל אדם יעשה את הסיבות הטבעיות. [ולכן חולה הולך אל הרופא, הגם שלא הרופא סיבת הדבר אלא הכל רצונו ית"ש] ולענין זה די בהשתדלות כל שהיא [כמובן הכונה בהתאם לענין, דהיינו לעשות אפשרות נורמלית]. ב' גדר נוסף לעשיית ההשתדלות הוא לצורך רגיעות הנפש, והיינו כי טבע האדם כי כאשר הוא מודאג אין מנוח לנפשו והאדם צריך לעשות את המעשים המרגיעים אותו כדי שאזי יוכל לחשוב על האמת שנעלמת בזמני בילבול המוחין, ולזה צריך ליישב נפשו [דו"ק ותשכח שזהו גדר החובה, עד כדי שתנוח נפש האדם ואזי שכלו יוכל להכיר באמת].

ולכאו' לפי שניגדרים אלו, אי"צ מחובת ההשתלדות לעשות את זה. אמנם יש מקום לחשוב מצד דבר אחר, וזה שיש בזה הכנה לקיום מצות חסד שע"י שידע יוכל לעזור לכל מיני אנשים במצוקה, [וכמו שהמציאות מוכיחה שכל איש הצלה זוכה לסייע הרבה לסביבתו, אמנם לכאו' מצד זה אי"ז חובה אלא רשות, שאי"ז חסד לפניו.

[ברזילי]

בנושא הבטחון וההשתדלות יש שיטות רבות, אבל באופן פשטני במקצת אפשר להציג מחלוקת יסודית אחת היא בשאלה אם יש קשר סיבתי (במובן של חוקי הטבע) בין ההשתדלות לתועלת היוצאת ממנה, שקשר כזה איננו אלא אשליה.

רמח"ל במס"י מתיחס להשתדלות כאל מס שהוטל כעונש על האדם, שאין קשר סיבתי בינו לבין התוצאה - חובתנו להאמין "לא שההשתדלות מועיל אלא שההשתדלות מוכרח". רבים הבינו את כוונתו שהסיבתיות בין השתדלות לתוצאה היא אשליה בלבד (אפשר להתוכח ולהכניס בדבריו גם פירוש "רך" יותר, אבל זו ההבנה הפשוטה וכך הוא מצוטט). וברוח זו ראו דברי הרב דסלר על נס וטבע, והחזו"א באמו"ב ועוד, ובית אב לדבריהם אצל רבנו בחיי.

מאידך יש הסבורים שההשתדלות היא גזרה (בתורת עונש) שהאדם יגיע לצרכיו בדרך הטבע כפי יכולתו, או לחילופין שההשתדלות לא תועיל אלא כפי הגזרה, אבל בסופו של דבר יש קשר סיבתי בין ההשתדלות לתוצאה ומי שלא ישתדל לא יועיל לו כלום (למעט מקרים נדירים של ניסים). דומני שזו ההבנה הנפוצה בראשונים, למשל רס"ג שכותב "כי הבטחון... לא יתכן ללא התעסקות ברכוש ובנישואין וביתר הענינים שעשאם סיבה לתיקון בני אדם" - וכוונתו שהקב"ה גזר שהטבע יתנהג בסיבתיות ואי אפשר לחרוג מזה, למעט מקרים נדירים של נס (והשווה, למשל, רמב"ם בפיהמ"ש פסחים על גניזת ספר רפואות, ואברבנאל על כחי ועצם ידי, או דברי העיקרים - "אם בפעולות שטבע האפשר שמור בהן... אין ספק שהשתדלות בהן סיבה להגעתן", ועוד).

ובקצרה - הרב דסלר (עפ"י רמח"ל) כותב שפרנסת האדם בדרך של עיסוק במלאכה היא נס שמוסתר באשליה של חוקיות הטבע. אחרים מבינים שהפרנסה אכן מושגת בדרך הטבע, בסיבתיות, ומותנית בכך שהקב"ה יתן לאדם את הכח ואת הברכה להצליח במאמציו.

שתי השיטות הללו מתבטאות יפה ביחס ל"כוחי ועוצם ידי". אצל ההולכים בדרך הרב דסלר מקובל להסביר שהתורה מצווה שלא להאמין בשום פנים ואופן בסיבתיות שבין הפעולה האנושית לתוצאה, לא כוחי ועוצם ידי אלא אך ורק הקב"ה עשה את כל החיל הזה. מאידך, דברי הר"ן המפורסמים הולכים בדרך השניה (שלא נאמר "אל תאמר כחי ועצם ידי", אלא אמנם כחך עשה את כל החיל הזה אלא שאתה מצווה לזכור מי נתן לך את הכח הזה לעשות חיל).

כמובן, מאמרי הקדמונים "הגזרה אמת והחריצות שקר" מתפרשים בשני האופנים - אם שהחריצות איננה אלא אשליה גמורה, או שהיא שקר רק במובן זה שאיננה יכולה לעזור מעבר למה שנגזר.

[יבנה]

קידושין ל:
ויש אומרים אף להשיטו בנהר מאי טעמא חיותיה הוא.
חששו שמא ילך בספינה, ושמא תטבע הספינה, ושמא יוכל להנצל ע"י שחיה. ומשום כך חייבו את כל האבות ללמד את בניהם לשחות. וה"ה כאן.

[אביגדור]

בנושא הבטחון וההשתדלות יש שיטות רבות, אבל באופן פשטני במקצת אפשר להציג מחלוקת יסודית אחת היא בשאלה אם יש קשר סיבתי (במובן של חוקי הטבע) בין ההשתדלות לתועלת היוצאת ממנה, שקשר כזה איננו אלא אשליה וכו'

בכל האריכות לא ראיתי שום מחלוקת אלא בסה"כ הדגשה של שתי נקודות מבט.

[יאיר1]

קידושין ל:
ויש אומרים אף להשיטו בנהר מאי טעמא חיותיה הוא.
חששו שמא ילך בספינה, ושמא תטבע הספינה, ושמא יוכל להנצל ע"י שחיה. ומשום כך חייבו את כל האבות ללמד את בניהם לשחות. וה"ה כאן.

יש"כ, אבל....

אבא שלך לימד אותך שחייה?
הגרשז"א לימד את כל בניו שחייה?
הגרמ"פ לימד את בניו שחייה?
הגריי"ק לימד את בנו שחייה?
הגרע"י לימד את בניו שחייה?

להמשיך?!

הם לימדו אותם החייאה?

המציאות של לעבור בנהר עד לפני לא מעט שנים שהגענו לגור בא"י שבעת הזאת היא שחונה מאד, ואף אורך החיים שלנו אינו מצריך אותנו לעבור על גבי גשרים חזקים, שלא לדבר על הגשרים שלהם....
קיצר המציאות השתנתה וממילא אכן הדבר אינו חובה ומן הסתם אפי' לא מצוה. [מלבד בריאות הנפש, שיש בזה מצוה רבה ללמד בנו שחייה כיון שהדבר בריא לנפש על פי חכמים רבים].

אולם לפי דבריך, ששכיחות נדירה כמו טביעה בנהר בימינו מולידה חיוב לימוד שחייה, ומכך כבודו מסיק גם החייאה, אז צריך גם ללמוד אומנויות לחימה יותר שכיח מטביעה, וכן סנפלינג מחשש לשריפה בקומה גבוהה.......
אולי אתה צודק ואני סתם ציני, אבל לא ראינו שנוהגים כך.

[יאיר1]

מה שיצא לי הקטן בזה, אשמח לשמוע תגובות.

האדם חובתו לזכור כל הזמן את הסיבה הראשונה לכל המציאות, והצורך בפעולות המביאות סיבות טבעיות הוא בשניים, א' כי רצון ה' שהמציאות תתנהל בדרך של סיבות טבעיות ע"כ גזר שכל אדם יעשה את הסיבות הטבעיות. [ולכן חולה הולך אל הרופא, הגם שלא הרופא סיבת הדבר אלא הכל רצונו ית"ש] ולענין זה די בהשתדלות כל שהיא [כמובן הכונה בהתאם לענין, דהיינו לעשות אפשרות נורמלית]. ב' גדר נוסף לעשיית ההשתדלות הוא לצורך רגיעות הנפש, והיינו כי טבע האדם כי כאשר הוא מודאג אין מנוח לנפשו והאדם צריך לעשות את המעשים המרגיעים אותו כדי שאזי יוכל לחשוב על האמת שנעלמת בזמני בילבול המוחין, ולזה צריך ליישב נפשו [דו"ק ותשכח שזהו גדר החובה, עד כדי שתנוח נפש האדם ואזי שכלו יוכל להכיר באמת].

ולכאו' לפי שניגדרים אלו, אי"צ מחובת ההשתלדות לעשות את זה. אמנם יש מקום לחשוב מצד דבר אחר, וזה שיש בזה הכנה לקיום מצות חסד שע"י שידע יוכל לעזור לכל מיני אנשים במצוקה, [וכמו שהמציאות מוכיחה שכל איש הצלה זוכה לסייע הרבה לסביבתו, אמנם לכאו' מצד זה אי"ז חובה אלא רשות, שאי"ז חסד לפניו.

הענין הב' הוא כמובן ענין פרטי לכל אדם ואדם, ולא שייך בזה הוראה לציבור, שכל אדם צריך לשער בנפשו. והרבה פעמים העיסוק בהתגוננות הוא עצמו מאבד את שלוות הנפש.

[ברזילי]

בנושא הבטחון וההשתדלות יש שיטות רבות, אבל באופן פשטני במקצת אפשר להציג מחלוקת יסודית אחת היא בשאלה אם יש קשר סיבתי (במובן של חוקי הטבע) בין ההשתדלות לתועלת היוצאת ממנה, שקשר כזה איננו אלא אשליה וכו'

בכל האריכות לא ראיתי שום מחלוקת אלא בסה"כ הדגשה של שתי נקודות מבט.

יש רצף של נקודות מבט, אבל ההבדל בין הקצוות ברור מאד. רס"ג מקביל בין העיסוק בעבודת ד' כסיבה לשכר וגמול רוחני, לעיסוק ברכוש ושאר הסיבות הטבעיות כסיבה להצלחה ותיקון העולם. הרב דסלר רואה בתפיסה כזו כפירה (וע"ע כאן). העיקרים כותב "החריצות וההשתדלות מועיל והכרחי בכל דבר מן הפעולות האנושיות" ואחרים מבינים כי החריצות שקר כפשוטו.

[אביגדור]

אני חולק מכל וכל.
אפשר לומר שההשתדלות סיבה הכרחית להצלחה ולומר איננה מועילה כלל להצלחה באותה נשימה. מכיוון שהמלך גזר שההצלחה תבוא ע"י ההשתדלות ניתן לומר שהיא סיבה להצלחה אך ברור שבעצם הסיבה היא גזירת המלך.
(והאשכול שאליו לינקק מר אינו שייך לעניין כלל. לא מדובר שם על השתדלות אלא על סיבות טבעיות המסתבבות משמים.)

[יאיר1]

האמת, שלא היתה כוונתי להיכנס ליישוב הסתירה בין בטחון להשתדלות, שנראה לי שבזה עוסקים שני הכותבים אביגדור וברזילי.
פעם אמר לה ת"ח אחד שיחסית מכיר את התחום, שהסתירה הזו דומה במהותה לסתירה בין ידיעה ובחירה.
אינני יודע מה היתה כוונתו, אבל זה רק גרם לי להבין שגם אנשים שמבינים מגיעים להבנות שאני לא אוכל להבינם.

אני התכוונתי לדון בעיקר באופן המעשי שיש לנהוג לאנשים כערכינו. אמנם ערך כל אדם שונה, אך יש את הטווח שבו רבים מאתנו רגילים להבין ולחיות ועל זה התחנכנו.

[ברזילי]

אני חולק מכל וכל.
אפשר לומר שההשתדלות סיבה הכרחית להצלחה ולומר איננה מועילה כלל להצלחה באותה נשימה. מכיוון שהמלך גזר שההצלחה תבוא ע"י ההשתדלות ניתן לומר שהיא סיבה להצלחה אך ברור שבעצם הסיבה היא גזירת המלך.
(והאשכול שאליו לינקק מר אינו שייך לעניין כלל. לא מדובר שם על השתדלות אלא על סיבות טבעיות המסתבבות משמים.)

אפשר לומר הכל, ואולי אפשר גם לנסח עמדת ביניים קוהורנטית שמפשרת בין הקטבים, אבל לא תהיה זו לא דעת הרמב"ם ולא דעת הרב דסלר. הרמב"ם מדגיש בכל מקום את חוקי הטבע והסיבתיות הקבועה מששת ימי בראשית (הנס, בעיניו, הוא "תאונה" שדורשת הצדקה תיאולוגית). הרב דסלר שולל את קיומם, וז"ל "וזה שאנו קוראים טבע הוא אשר רצונו ית' שיתמיד אופן אחד אשר נהיה מורגלים בו, ויהיה מקום לנסות את האדם אם גם בכזה יראה אך את רצון ה' לבד או יחשוב כי מסר השי"ת כוחות לטבע ושבתוך הטבע יש גם לאדם עצמו כוח לפעול בדרך סיבה ומסובב". החלק המודגש, שהוא אליבא דהר"ד תפיסה כפרנית שהקב"ה מנסה אותנו לבל נכשל בה, מתאר נאמנה את דעת הרמב"ם - "הרצון היה בששת ימי בראשית שימשכו הדברים כולם על טבעם תמיד", וביד האדם להטות את גורלו ואת גורל זולתו לטוב או לרע בדרך הטבע, ולמשל רוב המחלות (לדעתו) פוגעות באדם באופן טבעי בגלל בחירתו הרעה שלא לנהוג על פי דרכי הבריאות (מו"נ ג,יב), וממילא לאידך גיסא - ככל שינהג על פי דרכי הטבע כדי לשפר את בריאותו ולרפא את תחלואיו כן יחיה יותר שנים.

וממילא, האשכול ההוא קשור גם קשור - רק מי שלוקח את אסכולת "חוקי הטבע כאשליה" אל הקצה יכול לומר שאין שום תועלת בפיתוח רפואי, והוא כלל לא מציל חיי אדם. האמירה שקידום הרפואה מוסיף חיים היא רק דוגמא לכלל "שהחריצות וההשתדלות מועיל והכרחי בכל דבר מן הפעולות האנושיות".

ולעניננו - מי שבאמת חושב שקידום הרפואה אינו מוסיף חיים והעיסוק בזה הוא אך ורק כפורע חובו לעסוק בהשתדלות, צריך לקונן על כל תוספת של מחקר רפואי שהרי היא מכריחה אותנו להשקיע עוד ועוד משאבי כסף וזמן במילוי חובת ההשתדלות בלי שום טעם ותכלית. הרי בסופו של דבר מי שהיה אמור למות ימות, ומי שהיה אמור לחיות יחיה, ותו לא. מי שמאמין בחוקיות וסיבתיות טבעית, שמח על התפתחות הרפואה משום שהיא גורמת להוספת חיים בעולם (ומי שלפנים היה ראוי שימות כי אין זכותו מספקת לנס שלא כדרך הטבע, עכשיו יוכל להאריך ימים משיש דרך טבעית להצילו, כאשר עינינו רואות כל היום). ממילא הוא מודה לרופאים על התועלת ממאמציהם, ומודה לקב"ה על שנתן בברואיו שכל ובינה לפענח את החוקים שטבע בבריאה ולזמן לזולתם דרכי הצלה.

[עיק]

לא מובן לי כיצד ניתן לגזור הדרכה מעשית מדברי הרמב"ן על הזדקקות לרופאים, כאשר דעת הרמב"ן עצמו היא שאין השגחה פרטית אלא לצדיקים בלבד, וממילא נפלו דבריו גבי רופאים בבירא.

[סתם איש]

קידושין ל:
ויש אומרים אף להשיטו בנהר מאי טעמא חיותיה הוא.
חששו שמא ילך בספינה, ושמא תטבע הספינה, ושמא יוכל להנצל ע"י שחיה. ומשום כך חייבו את כל האבות ללמד את בניהם לשחות. וה"ה כאן.

יש"כ, אבל....

אבא שלך לימד אותך שחייה?
הגרשז"א לימד את כל בניו שחייה?
הגרמ"פ לימד את בניו שחייה?
הגריי"ק לימד את בנו שחייה?
הגרע"י לימד את בניו שחייה?

להמשיך?!

הם לימדו אותם החייאה?

המציאות של לעבור בנהר עד לפני לא מעט שנים שהגענו לגור בא"י שבעת הזאת היא שחונה מאד, ואף אורך החיים שלנו אינו מצריך אותנו לעבור על גבי גשרים חזקים, שלא לדבר על הגשרים שלהם....
קיצר המציאות השתנתה וממילא אכן הדבר אינו חובה ומן הסתם אפי' לא מצוה. [מלבד בריאות הנפש, שיש בזה מצוה רבה ללמד בנו שחייה כיון שהדבר בריא לנפש על פי חכמים רבים].

אולם לפי דבריך, ששכיחות נדירה כמו טביעה בנהר בימינו מולידה חיוב לימוד שחייה, ומכך כבודו מסיק גם החייאה, אז צריך גם ללמוד אומנויות לחימה יותר שכיח מטביעה, וכן סנפלינג מחשש לשריפה בקומה גבוהה.......
אולי אתה צודק ואני סתם ציני, אבל לא ראינו שנוהגים כך.

נכון מאוד ואף אחד לא דיבר על לימוד שחיה כיון שבימנו אין צורך בכך כמו בעבר. אבל העקרון שיש צורך ללמד וללמוד דברים שיתכן ויועילו בהצלת חיים אפשר ללמוד מהמשנה

[ישא ברכה]

מה שיצא לי הקטן בזה, אשמח לשמוע תגובות.

האדם חובתו לזכור כל הזמן את הסיבה הראשונה לכל המציאות, והצורך בפעולות המביאות סיבות טבעיות הוא בשניים, א' כי רצון ה' שהמציאות תתנהל בדרך של סיבות טבעיות ע"כ גזר שכל אדם יעשה את הסיבות הטבעיות. [ולכן חולה הולך אל הרופא, הגם שלא הרופא סיבת הדבר אלא הכל רצונו ית"ש] ולענין זה די בהשתדלות כל שהיא [כמובן הכונה בהתאם לענין, דהיינו לעשות אפשרות נורמלית]. ב' גדר נוסף לעשיית ההשתדלות הוא לצורך רגיעות הנפש, והיינו כי טבע האדם כי כאשר הוא מודאג אין מנוח לנפשו והאדם צריך לעשות את המעשים המרגיעים אותו כדי שאזי יוכל לחשוב על האמת שנעלמת בזמני בילבול המוחין, ולזה צריך ליישב נפשו [דו"ק ותשכח שזהו גדר החובה, עד כדי שתנוח נפש האדם ואזי שכלו יוכל להכיר באמת].

ולכאו' לפי שניגדרים אלו, אי"צ מחובת ההשתלדות לעשות את זה. אמנם יש מקום לחשוב מצד דבר אחר, וזה שיש בזה הכנה לקיום מצות חסד שע"י שידע יוכל לעזור לכל מיני אנשים במצוקה, [וכמו שהמציאות מוכיחה שכל איש הצלה זוכה לסייע הרבה לסביבתו, אמנם לכאו' מצד זה אי"ז חובה אלא רשות, שאי"ז חסד לפניו.

הענין הב' הוא כמובן ענין פרטי לכל אדם ואדם, ולא שייך בזה הוראה לציבור, שכל אדם צריך לשער בנפשו. והרבה פעמים העיסוק בהתגוננות הוא עצמו מאבד את שלוות הנפש.

אמת. אבל זה הציר המרכזי עליו סובבת כמות ההשתדלות הנצרכת. [לדוגמא, מי שחולה, ורופא בקופ"ח מרגיע את נפשו, הרי חובתו להסתפק בזה ואסור לו ללכת ליותר מכך. וכו'. וככל שהאדם מרומם יותר וזוכר את ה' יותר, הרי הוא רגוע בהרבה פחות השתדלות, כי הוא זוכר את ה' וזה מרגיע אותו. נמצא כי כערך האמונה פוחת צורך ההשתלדות].

[סגי נהור]

ולעניננו - מי שבאמת חושב שקידום הרפואה אינו מוסיף חיים והעיסוק בזה הוא אך ורק כפורע חובו לעסוק בהשתדלות, צריך לקונן על כל תוספת של מחקר רפואי שהרי היא מכריחה אותנו להשקיע עוד ועוד משאבי כסף וזמן במילוי חובת ההשתדלות בלי שום טעם ותכלית. הרי בסופו של דבר מי שהיה אמור למות ימות, ומי שהיה אמור לחיות יחיה, ותו לא.

ומה נעשה לסטטיסטיקה, שמראה לנו את ההבדלים בין מספר המתים לפני ואחרי המחקר הרפואי? נאמר שהיא דמיון ואשליה. נו, אזי עכ"פ ישמח על כך שהקב"ה החליט להאריך את ימי האנשים, ולשם כך 'נצרך' ליצור את האשליה של המחקר הרפואי...

לעצם העניין, דומה שהשיטה המקובלת מכולם היא שיטה שלישית (שאינה "שיטת ביניים"), והיא שהטבע הוא לבוש של הקב"ה שמתגלה דרכו. ואכן חוקי הטבע כשלעצמם אינם סיבה לדבר, כי רק רצון השי"ת הוא הסיבה היחידה, ומאידך אין חוקי הטבע אשליה, אלא דרכים שבהן הקב"ה מנהיג את עולמו. יכול הקב"ה להנהיג את עולמו שינהג כרצונו בדרך הנס, ויכול להנהיג את עולמו שינהג כרצונו בדרכי הטבע. ונודע שאופן הב' הוא הנהגה נעלית אף יותר מהנהגה הא', והוא מעלת ימי הפורים על שאר המועדים.

[ברזילי]

ולעניננו - מי שבאמת חושב שקידום הרפואה אינו מוסיף חיים והעיסוק בזה הוא אך ורק כפורע חובו לעסוק בהשתדלות, צריך לקונן על כל תוספת של מחקר רפואי שהרי היא מכריחה אותנו להשקיע עוד ועוד משאבי כסף וזמן במילוי חובת ההשתדלות בלי שום טעם ותכלית. הרי בסופו של דבר מי שהיה אמור למות ימות, ומי שהיה אמור לחיות יחיה, ותו לא.

ומה נעשה לסטטיסטיקה, שמראה לנו את ההבדלים בין מספר המתים לפני ואחרי המחקר הרפואי? נאמר שהיא דמיון ואשליה. נו, אזי עכ"פ ישמח על כך שהקב"ה החליט להאריך את ימי האנשים, ולשם כך 'נצרך' ליצור את האשליה של המחקר הרפואי...

לעצם העניין, דומה שהשיטה המקובלת מכולם היא שיטה שלישית (שאינה "שיטת ביניים"), והיא שהטבע הוא לבוש של הקב"ה שמתגלה דרכו. ואכן חוקי הטבע כשלעצמם אינם סיבה לדבר, כי רק רצון השי"ת הוא הסיבה היחידה, ומאידך אין חוקי הטבע אשליה, אלא דרכים שבהן הקב"ה מנהיג את עולמו. יכול הקב"ה להנהיג את עולמו שינהג כרצונו בדרך הנס, ויכול להנהיג את עולמו שינהג כרצונו בדרכי הטבע. ונודע שאופן הב' הוא הנהגה נעלית אף יותר מהנהגה הא', והוא מעלת ימי הפורים על שאר המועדים.

עיין במכתב מאליהו ששולל בפירוש את דרך הביניים הזו (ולענין הקושיה מהסטטיסטיקה, אני מסכים אתך שדרכו של הרמב"ם מובנת יותר, אבל שערי תירוצים לא ננעלו)

[סגי נהור]

לא באתי להעמיס דרך זו בדעת המכתב מאליהו דווקא!

[ברזילי]

אם כן, זוהי דרך שלישית, שהיא דרך ביניים בין הרמב"ם מחד לרב דסלר מאידך (יש מקום לחדד את האבחנה בינה לבין דרכו של הרמב"ם, ואולי בבירור נוסף יתברר שאין הבדל כזה).

[יאיר1]

נכון מאוד ואף אחד לא דיבר על לימוד שחיה כיון שבימנו אין צורך בכך כמו בעבר. אבל העקרון שיש צורך ללמד וללמוד דברים שיתכן ויועילו בהצלת חיים אפשר ללמוד מהמשנה

יתכן ויועילו, אבל שיהיה בצד קרוב, לעסוק בהיזהרות מדברים רחוקים, לכל הפחות על פי מה שהרגילו אותי לחשוב, זהו שלא כדרך התורה.

[יאיר1]

ולעניננו - מי שבאמת חושב שקידום הרפואה אינו מוסיף חיים והעיסוק בזה הוא אך ורק כפורע חובו לעסוק בהשתדלות, צריך לקונן על כל תוספת של מחקר רפואי שהרי היא מכריחה אותנו להשקיע עוד ועוד משאבי כסף וזמן במילוי חובת ההשתדלות בלי שום טעם ותכלית. הרי בסופו של דבר מי שהיה אמור למות ימות, ומי שהיה אמור לחיות יחיה, ותו לא.

ומה נעשה לסטטיסטיקה, שמראה לנו את ההבדלים בין מספר המתים לפני ואחרי המחקר הרפואי? נאמר שהיא דמיון ואשליה. נו, אזי עכ"פ ישמח על כך שהקב"ה החליט להאריך את ימי האנשים, ולשם כך 'נצרך' ליצור את האשליה של המחקר הרפואי...

לעצם העניין, דומה שהשיטה המקובלת מכולם היא שיטה שלישית (שאינה "שיטת ביניים"), והיא שהטבע הוא לבוש של הקב"ה שמתגלה דרכו. ואכן חוקי הטבע כשלעצמם אינם סיבה לדבר, כי רק רצון השי"ת הוא הסיבה היחידה, ומאידך אין חוקי הטבע אשליה, אלא דרכים שבהן הקב"ה מנהיג את עולמו. יכול הקב"ה להנהיג את עולמו שינהג כרצונו בדרך הנס, ויכול להנהיג את עולמו שינהג כרצונו בדרכי הטבע. ונודע שאופן הב' הוא הנהגה נעלית אף יותר מהנהגה הא', והוא מעלת ימי הפורים על שאר המועדים.

מה שנעשה עם הכשפים!!!
בכלל אני לא מבין את מה שאתה אומר. הרי הצלחות המחקר הרפואי הם מאיתו יתברך ללא ספק ואפשרות לטעות בזה, שהרי רבות מהתגליות המשמעותיות התגלו בדרך מקרה!!
נראה לי שמזמן לא הייתם בבית חולים, ישנם כל כך הרבה ניסים ונפלאות שם, שזה ראש נורא קטן לומר שהמחקר הרפואי האריך את תוחלת החיים, זו אמירה כוללנית מידי, מלבד האמור שעצם ההתקדמות הזו בידי שמים היא ברצונו להאריך לרבים את תוחלת החיים בדרך הטבע + לייגעם בטירחות רבות בענייני השתדלות...

[יאיר1]

אני חושב שיש בעיה בדיון הזה.
אם מאן דהוא כותב את דברי הרמב"ם מה טוב, אפילו אם לדעת הרב דסלר זו כפירה.
אבל אם ההבנה בדבר הרמב"ם שפלוני מבין הם כפירה לפי דעת הרב דסלר או אחר, במידה ואכן ההבנה של פלוני היא טעות הוא נכשל בעבירה חמורה.
על כן כדאי מאד לנסח את התגובות וגם את המחשבות בדרך לימוד והצעה ולא בקביעות של נכון ולא נכון.

אני חושב שכל אדם שהולך ללמוד בכולל ולגדל משפחה ברוכת ילדים, לא צועד בדרך שהטבע והחריצות יועילו לו משהו, אלא תולה יהבו בניסיך שבכל עת, והנסיון מלמד שזה אכן עובד, והוא מפרנס בכבוד משפחה עם עשרה ילדים כ"י כולל דירות לילדים + עזרה בלידות/בר מצוות/ חתונות של הנכדים/נינים/בני נינים.....

אנימתקשה בהגדרות הפילוספיות הללו, ומפחד לטעות בהם. אבל המציאות בחיים שסביבי, שבמעט מאד השתדלות הדברים מסתדרים יופי.... מעל לדרך הטבע של מי שאינם בני תורה.

[סגי נהור]

[
מה שנעשה עם הכשפים!!!
בכלל אני לא מבין את מה שאתה אומר. הרי הצלחות המחקר הרפואי הם מאיתו יתברך ללא ספק ואפשרות לטעות בזה, שהרי רבות מהתגליות המשמעותיות התגלו בדרך מקרה!!

מתוך דבריך נראה שאינך יורד לעומק הדברים. לפי שיטת הרב דסלר, כפי שהציגה כאן ברזילי, אין לומר שהחולה נרפא כלל מחמת התגלית, או מחמת כל השתלשלות של סיבה ומסובב הנראית לעינינו. ואין נפק"מ באיזה אופן התגלתה התגלית.

[יאיר1]

[
מה שנעשה עם הכשפים!!!
בכלל אני לא מבין את מה שאתה אומר. הרי הצלחות המחקר הרפואי הם מאיתו יתברך ללא ספק ואפשרות לטעות בזה, שהרי רבות מהתגליות המשמעותיות התגלו בדרך מקרה!!

מתוך דבריך נראה שאינך יורד לעומק הדברים. לפי שיטת הרב דסלר, כפי שהציגה כאן ברזילי, אין לומר שהחולה נרפא כלל מחמת התגלית, או מחמת כל השתלשלות של סיבה ומסובב הנראית לעינינו. ואין נפק"מ באיזה אופן התגלתה התגלית.

אכן כך. וכפי שכתבתי בהודעה אחרת, אני ממש לא מבין את דקיות ההתפלספויות הללו.

אם יש רופא מסוכן ואני לובש את בגדי הרופא של התחפושת של פורים עם הכלי רופא מפינת הרופא בגן של הבן שלי, וניגש אל הרופא ומבצע בו כמה דפיקות ומישושים, והוא מתרפא, זה נחשב שהחולה התרפא על ידי סיבה ומסובב?
הכללים הקבועים בטבע, הם האופן בו הקב"ה בלי סיבה ומסובב מפעיל את מערכת הניסים הקבועה שלו, ואם לא יעשה האדם את הפעולות על פי הכללים יישאר חולה/עני... אלא שכיון שאין קשר סיבתי בין הסיבה למסובב, כל אדם לפי דרגתו לאחר שיקיים את הגזירה שלו יקבל את התועלת המצופה.

מכל מקום, הסטטיסטיקות לא יבלבלו את הרב דסלר, כשם שהכשפים לא יבלבלו את המאמינים באחדות ה'.

[אביגדור]

אני חולק מכל וכל.
אפשר לומר שההשתדלות סיבה הכרחית להצלחה ולומר איננה מועילה כלל להצלחה באותה נשימה. מכיוון שהמלך גזר שההצלחה תבוא ע"י ההשתדלות ניתן לומר שהיא סיבה להצלחה אך ברור שבעצם הסיבה היא גזירת המלך.
(והאשכול שאליו לינקק מר אינו שייך לעניין כלל. לא מדובר שם על השתדלות אלא על סיבות טבעיות המסתבבות משמים.)

אפשר לומר הכל, ואולי אפשר גם לנסח עמדת ביניים קוהורנטית שמפשרת בין הקטבים, אבל לא תהיה זו לא דעת הרמב"ם ולא דעת הרב דסלר. הרמב"ם מדגיש בכל מקום את חוקי הטבע והסיבתיות הקבועה מששת ימי בראשית (הנס, בעיניו, הוא "תאונה" שדורשת הצדקה תיאולוגית). הרב דסלר שולל את קיומם, וז"ל "וזה שאנו קוראים טבע הוא אשר רצונו ית' שיתמיד אופן אחד אשר נהיה מורגלים בו, ויהיה מקום לנסות את האדם אם גם בכזה יראה אך את רצון ה' לבד או יחשוב כי מסר השי"ת כוחות לטבע ושבתוך הטבע יש גם לאדם עצמו כוח לפעול בדרך סיבה ומסובב". החלק המודגש, שהוא אליבא דהר"ד תפיסה כפרנית שהקב"ה מנסה אותנו לבל נכשל בה, מתאר נאמנה את דעת הרמב"ם - "הרצון היה בששת ימי בראשית שימשכו הדברים כולם על טבעם תמיד", וביד האדם להטות את גורלו ואת גורל זולתו לטוב או לרע בדרך הטבע, ולמשל רוב המחלות (לדעתו) פוגעות באדם באופן טבעי בגלל בחירתו הרעה שלא לנהוג על פי דרכי הבריאות (מו"נ ג,יב), וממילא לאידך גיסא - ככל שינהג על פי דרכי הטבע כדי לשפר את בריאותו ולרפא את תחלואיו כן יחיה יותר שנים.

וממילא, האשכול ההוא קשור גם קשור - רק מי שלוקח את אסכולת "חוקי הטבע כאשליה" אל הקצה יכול לומר שאין שום תועלת בפיתוח רפואי, והוא כלל לא מציל חיי אדם. האמירה שקידום הרפואה מוסיף חיים היא רק דוגמא לכלל "שהחריצות וההשתדלות מועיל והכרחי בכל דבר מן הפעולות האנושיות".

ולעניננו - מי שבאמת חושב שקידום הרפואה אינו מוסיף חיים והעיסוק בזה הוא אך ורק כפורע חובו לעסוק בהשתדלות, צריך לקונן על כל תוספת של מחקר רפואי שהרי היא מכריחה אותנו להשקיע עוד ועוד משאבי כסף וזמן במילוי חובת ההשתדלות בלי שום טעם ותכלית. הרי בסופו של דבר מי שהיה אמור למות ימות, ומי שהיה אמור לחיות יחיה, ותו לא. מי שמאמין בחוקיות וסיבתיות טבעית, שמח על התפתחות הרפואה משום שהיא גורמת להוספת חיים בעולם (ומי שלפנים היה ראוי שימות כי אין זכותו מספקת לנס שלא כדרך הטבע, עכשיו יוכל להאריך ימים משיש דרך טבעית להצילו, כאשר עינינו רואות כל היום). ממילא הוא מודה לרופאים על התועלת ממאמציהם, ומודה לקב"ה על שנתן בברואיו שכל ובינה לפענח את החוקים שטבע בבריאה ולזמן לזולתם דרכי הצלה.

אינך חשוד בעיני שאתה סובר שחזרה שניה על דעתך מהווה איזה שכנוע או הוכחה כלשהיא לכן אני משער שלא הבנת כ"כ מה אני רוצה ממך.
הרמב"ם לא אומר חלילה ולא חשב מעולם לומר שהקב"ה מסר כוחות לטבע אלא כוונתו בדיוק כפי שאומר הרב דסלר בחלק שלא הדגשת - שנגזר בששת ימי בראשית אופן שבו הדברים יתנהלו. מי שעובר על חובת ההשתדלות נענש במחלות וכדו' גם לפי הרמח"ל כמ"ש הרמח"ל במפורש ואין סרך של הוכחה מלשון הרמב"ם נגד זה שכן כאמור: הוא מדבר על המצב שלאחר גזרת ההשתדלות.
לגבי קידום הרפואה: הרב דסלר מן הסתם לא ידע על הסטטיסטיקות של עלית תוחלת החיים אבל דעת לנבון נקל שאין שום מניעה לשיטתו לומר שכאשר נגזר משמים טובה לכלל המין האנושי נפתחו שערי חכמה להבין איך לרפאות מחלות, אם המין האנושי לא עוסק בהשתדלות הזו הוא עובר על גזרת ההשתדלות ותמנע ממנו הטובה הזו.

[ברזילי]

א. אינני יודע מה בין "הקב"ה מסר כוחות לטבע" לבין "הרצון היה בששת ימי בראשית שימשכו הדברים כולם על טבעם תמיד". כמו כן, האמירה כי "בתוך הטבע יש גם לאדם עצמו כוח לפעול בדרך סיבה ומסובב" אותה שולל הר"ד היא בדיוק מה שאומר הרמב"ם במורה - יש לאדם כח להזיק לעצמו ולזולתו, כמו גם להועיל לעצמו ולזולתו בדרך סיבה ומסובב במסגרת חוקי הטבע.זה לא עונש על מיעוט השתדלות (כי אז העונש היה רק לעצמו ולא לזולתו), אלא פשוט "עולם כמנהגו נוהג".

ב. לשיטת הר"ד (אם נחזיק בה בעקביות), גם האמירה "נפתחו שערי חכמה להבין איך לרפאות מחלות" היא כפירה - אין שום קשר בין חכמת הרפואה (או שמא צריך לומר לדעתו "חכמת" הרפואה) לבין ריפוי, כמו שאין שום קשר בין עיסוק בפרנסה לבין השתכרות. העיסוק בריפוי הוא כדי לצאת יד"ח השתדלות, וממילא אין החכמה שבו נפק"מ להצלחתו ומי שאמר לשמן שידלק וכו'.

לכן, כפי שכתבתי לעיל, שיטתך כפי שאני מבין אותה היא שיטת ביניים שאיננה מסכמת לא עם הרמב"ם ולא עם הר"ד.

ג. אין צורך להגיע לסטטסיטיקות של גידול איכות החיים כדי להקשות את הקושיה מן המציאות. כבר אלפי שנים ידוע לכל האנשים המתאם הסטטיסטי בין חרישה וזריעה כדרך כל הארץ לבין אכילת לחם לשובע. כשם שמתאם זה מוסבר על ידי הרב דסלר כאשליה, כך הוא יסביר את התארכות תוחלת החיים בזמננו.

אודה למי שיוכל מישהו להעלות לכאן את דברי הרב דסלר (מאמר נס וטבע), כי דומני שאינני מצליח להסביר את הדברים כראוי. דבריו ברורים כי לדעתו גם המחשבה שהסבות הטבעיות הן כגרזן ביד החוצב ביד הקב"ה היא פסולה - אין שום מציאות לסיבות, והן רק גורמות חורבן בעולם.

[יאיר1]

לבין אכילת לחם לשובע.

הדוגמא הזו לדעתי איננה נכונה.
תחושת הרעב והשובע באו כדי לגרום לאדם להבין שהוא צריך לאכול כדי שלא ימות ברעב בלי לשים לב, וכן השובע שלא יאכל יותר מידי. אלו תחושות שודאי תלויות בפעולות האדם.
כפי שלא ניתן לומר, שתחושת כאב איננה קשורה לדבר הגורם אותה, שהרי נבראה כדי לשמור את האדם מנזק.
וכן תאוות המשגל וסיפוקה נוצרו כדי לגרום לאדם לישא אשה.

[ברזילי]

לבין אכילת לחם לשובע.

הדוגמא הזו לדעתי איננה נכונה.
תחושת הרעב והשובע באו כדי לגרום לאדם להבין שהוא צריך לאכול כדי שלא ימות ברעב בלי לשים לב, וכן השובע שלא יאכל יותר מידי. אלו תחושות שודאי תלויות בפעולות האדם.
כפי שלא ניתן לומר, שתחושת כאב איננה קשורה לדבר הגורם אותה, שהרי נבראה כדי לשמור את האדם מנזק.
וכן תאוות המשגל וסיפוקה נוצרו כדי לגרום לאדם לישא אשה.

ובאמת היה ראוי כי מי שלא יאכל לחם יחיה ואשר יאכל לחם ימות, שהרי השתמש בסיבה טבעית והיא מחרבת ולא בונה. ורק מאשר צריך שיהיה בעוה"ז מקום לטעות למען תהיה הבחירה ביד האדם ע"כ האדם האוכל לחם מ"מ חי ואשר לא יאכלנו ימות אם לא הגיע למדרגה הרוחנית השמימית שהגיע לה מרע"ה

ולדעתו גם היות הלחם מונע מוות ברעב, כמו שאר הסיבות הטבעיות, אינו אלא אשליה שמטרתה הותיר מקום לבחירה.

[יאיר1]

שים לב אני לא מדבר על לחיות, אלא תחושת השובע שאתה כתבת.
אולי נקרא לזה כך, גם מערכת ההטעיה לא היתה עובדת אם לא שהיה בא שובע אחרי אכילה.

[ברזילי]

שים לב אני לא מדבר על לחיות, אלא תחושת השובע שאתה כתבת.
אולי נקרא לזה כך, גם מערכת ההטעיה לא היתה עובדת אם לא שהיה בא שובע אחרי אכילה.

אתה צודק, לשיטתו גם השובע הוא חלק מן האשליה, אבל גם המתאם בין שתי האשליות הללו הוא קושיה כמו התארכות תוחלת החיים, והוא יתורץ לשיטתו באותו האופן. מ״מ אולי מוטב היה לו כתבתי לעיל ״אכילת לחם כדי שלא למות מרעב״.

אגב, ההנחה שתחושת הרעב נועדה כדי שאדם לא ישכח לאכול גם היא לוקה (לדעתו) באותה הכפירה - לא האוכל מחיה ולא שכחה מלאכול ממיתה. אם כן אין שום בעיה ולא נזק בשכחה לכשעצמה, והתועלת ברעב היא לכל היותר תזכורת שלא להכשל בהעדר השתדלות בשוגג או באונס (ולפי זה צריך עיון מדוע מי שלא אוכל מאונס חיצוני אף הוא סובל מרעב, הרי לא נכשל בהעדר השתדלות. אלא דיש לומר שבמקרה זה סבל הרעב הוא עונש על חטא אחר, בלי שום קשר לזה שלא אכל וכו׳ והדמיון של הרעב הזה לרעב של מי שחטא בהעדר השתדלות במזיד או בשוגג אף הוא חלק מן ההסתר להגדיל הבחירה)

[אביגדור]

א. אינני יודע מה בין "הקב"ה מסר כוחות לטבע" לבין "הרצון היה בששת ימי בראשית שימשכו הדברים כולם על טבעם תמיד". כמו כן, האמירה כי "בתוך הטבע יש גם לאדם עצמו כוח לפעול בדרך סיבה ומסובב" אותה שולל הר"ד היא בדיוק מה שאומר הרמב"ם במורה - יש לאדם כח להזיק לעצמו ולזולתו, כמו גם להועיל לעצמו ולזולתו בדרך סיבה ומסובב במסגרת חוקי הטבע.זה לא עונש על מיעוט השתדלות (כי אז העונש היה רק לעצמו ולא לזולתו), אלא פשוט "עולם כמנהגו נוהג".

ב. לשיטת הר"ד (אם נחזיק בה בעקביות), גם האמירה "נפתחו שערי חכמה להבין איך לרפאות מחלות" היא כפירה - אין שום קשר בין חכמת הרפואה (או שמא צריך לומר לדעתו "חכמת" הרפואה) לבין ריפוי, כמו שאין שום קשר בין עיסוק בפרנסה לבין השתכרות. העיסוק בריפוי הוא כדי לצאת יד"ח השתדלות, וממילא אין החכמה שבו נפק"מ להצלחתו ומי שאמר לשמן שידלק וכו'.

לכן, כפי שכתבתי לעיל, שיטתך כפי שאני מבין אותה היא שיטת ביניים שאיננה מסכמת לא עם הרמב"ם ולא עם הר"ד.

ג. אין צורך להגיע לסטטסיטיקות של גידול איכות החיים כדי להקשות את הקושיה מן המציאות. כבר אלפי שנים ידוע לכל האנשים המתאם הסטטיסטי בין חרישה וזריעה כדרך כל הארץ לבין אכילת לחם לשובע. כשם שמתאם זה מוסבר על ידי הרב דסלר כאשליה, כך הוא יסביר את התארכות תוחלת החיים בזמננו.

אודה למי שיוכל מישהו להעלות לכאן את דברי הרב דסלר (מאמר נס וטבע), כי דומני שאינני מצליח להסביר את הדברים כראוי. דבריו ברורים כי לדעתו גם המחשבה שהסבות הטבעיות הן כגרזן ביד החוצב ביד הקב"ה היא פסולה - אין שום מציאות לסיבות, והן רק גורמות חורבן בעולם.

אין טעם שכל אחד מאיתנו יחזור שוב ושוב על דבריו עד אשר יצא וגו'. אם הייתי מבין איפה נקודת הויכוח היה לי הרבה יותר קל להתדיין, כי כמו שזה נראה לי כרגע אתה אומר שיש מחלוקת ולא דעה אמצעית סתם כי מתחשק לך.

הרב דסלר בא לאפוקי מההבנה שלאחר בריאת העולם הוא נוהג כמנהגו בהכרח כלומר שחוקי הטבע הם סיבה ומסובב אמיתיים, על זה אומר הרב דסלר שאין זו אלא אשליה כי באמת הקב"ה מהווה הכל ועושה הכל בכל רגע ורגע וכשמדליקים אש המים רותחים כי השי"ת רצה שהם ירתחו. אין בכל זה שום סתירה לדברי הרמב"ם שמדבר על רצון ה' הידוע לנו שהמים ירתחו רק לאחר שנעשתה הדלקת האש, החום הניע את המולקולות של המים וכו' זהו הקשר בין רפואה לריפוי ובין עיסוק בפרנסה להשתכרות - שהשי"ת קבע שהדברים יתנהלו בסדר הזה.

[יאיר1]

את הויכוח הפילוסופי בניכם אינני מבין כל כך.
אבל, אם הריפוי בא בסיבת הרופא, כי כך גזרה חכמתו העליונה שיונהג העולם, האדם יהיה מצווה לרדוף אחרי טובי הרופאים והרפואות.
אם הפרנסה באה מסיבת ההתעסקות בה, יחוייב האדם לעשות השתדלות כפי הנצרך.
והיות ואנו רואים ולומדים שלא כך נוהגים גדולי הדורות, צריך להבין מה אם כן ההנהגה הנכונה.
האם אדם צריך להשתדל ללכת כל שבועיים לבדיקות כלליות כי בכך יוכל להציל את עצמו מכמה וכמה חוליים... וכן על זה הדרך בכל העניינים.

[צעיר_התלמידים]

הרב דסלר ושאר האוחזים בשיטתו חוזרים כמעט במילים מדויקות על סברות ה'מדברים' חכמי הכלאם שגינה הרמב"ם כל כך במורה הנבוכים ח"א פע"ג

אבל מעשה בני האדם, הרי הם חלוקים בהם.
שיטת רובם, וכל ה"אשעריה", כי בעת הנעת העט הזה, ברא ה' ארבעה מקרים שאין מקרה מהם סיבה לשני, אלא הם צמודים במציאות לא יותר:
המקרה הראשון רצוני להניע את העט ,
והמקרה השני יכלתי להניעו,
והמקרה השלישי עצם התנועה האנושית כלומר: תנועת היד,
והמקרה הרביעי תנועת העט.
לפי שהם דימו, כי האדם אם רצה דבר ועשאו כפי דמיונו, כבר נברא לו הרצון, ונבראת לו היכולת לעשות מה שרצה, ונבראת לו הפעולה, לפי שאינו פועל ביכולת הברואה בו, ואין לה השפעה בפעולה.

אבל ה"מעתזלה" אמרו שהוא פועל ביכולת הברואה בו.

ואחד ה"אשערייה" אמר כי יש ליכולת הברואה השפעה מסוימת במעשה ויש לה בו קשר , ודחו את זה בביטול .

וזה הרצון הנברא, לפי דמיון כולם, והיכולת הברואה, וכן הפעולה הברואה לדעת מקצתם, כל אלה מקרים ואין להם קיום.
אלא ה' בורא בעט הזה תנועה אחרי תנועה, וכך תמיד כל זמן שהעט נע. וכאשר ינוח אינו נח עד שיברא בו גם תנוחה, ולא יחדל מלברוא בו תנוחה אחר תנוחה כל זמן שהעט נח, ובכל רגע מאותם הרגעים, כלומר: חלקיקי הזמנים, בורא ה' מקרה בכל פרטי המציאות , מלאך וגלגל וזולתם, וכך תמיד בכל עת.
ואמרו כי זו היא האמונה האמיתית שה' פועל. ומי שאינו בדעה שכך פועל ה', כבר כפר שה' פועל לפי השקפתם.

ועל כיוצא בדעות אלו יש לומר לפי דעתי ודעת כל בעל שכל:
אם כהתל באנוש תהתלו בו
כי זהו יסוד ההיתול באמת.

[אוצר החכמה]

האם מדובר כאן בהצעה לגוי מנפאל לא לאכול כי ממילא אין ההשתדלות משפיעה כלום?

הסבא מנוהרדוק שוודאי לא היה מתומכי ההשתדלות מציין נקודה פשוטה.

בטחון מתחיל רק בדברים שאין הסיבה והתוצאה כרוכים זה בזה באופן ישיר וברור. אין טעם, אומר הוא, שבן אדם יישב מול צלחת ויאמר יש לי בטחון שהאוכל יגיע מהצלחת לפי ללא שאשלח את ידי לאכלו.

לא ראיתי עדיין את המאמר של הרב דסלר, אבל כיוון שקשה לי להניח שהוא חולק על הדבר הפשוט הזה, אני משער שאם הוא אכן אומר את זה גם על אכילה ושובע, הדיון שלו הוא אכן על העיקרון הפילוסופי שמאחרי הדברים.
האם כך הוא ?
כי אם כן הוא איני מבין את רוב הדיון כאן, כי אז השאלה היא באיזה אופן הקב"ה מנהג את עולמו. וממילא אין מקום לכל הדיון הסטטיסטי, וודאי לא למסקנה המוזרה ביותר שהרב דסלר היה מתנגד לפיתוח הרפואה. (בהחלט סביר שהיה אומר שאם אתה יכול לשבת וללמוד תעזור לרפואת החולים יותר מאשר אם תעשה מחקר על הסרטן, אבל זו טענה אחרת ואני משער שרוב המתווכחים כאן אם לא כולם מסכימים לה)
ההשלכה שתהיה לזה באופן מעשי היא בעיקר על נקודת ההשקפה, ועל עצמת הבטחון.

לענ"ד גם ברור שבטחון לכו"ע תלוי באמונה בבורא ובמה שאתה עושה אם אתה לא טורח בענייני העולם הזה. וכנראה שבאופן מעשי לגוי מנפאל כדאי גם לעבוד את האדמה שלו אם הוא רוצה לאכול.

[ברזילי]

א. אינני יודע מה בין "הקב"ה מסר כוחות לטבע" לבין "הרצון היה בששת ימי בראשית שימשכו הדברים כולם על טבעם תמיד". כמו כן, האמירה כי "בתוך הטבע יש גם לאדם עצמו כוח לפעול בדרך סיבה ומסובב" אותה שולל הר"ד היא בדיוק מה שאומר הרמב"ם במורה - יש לאדם כח להזיק לעצמו ולזולתו, כמו גם להועיל לעצמו ולזולתו בדרך סיבה ומסובב במסגרת חוקי הטבע.זה לא עונש על מיעוט השתדלות (כי אז העונש היה רק לעצמו ולא לזולתו), אלא פשוט "עולם כמנהגו נוהג".

ב. לשיטת הר"ד (אם נחזיק בה בעקביות), גם האמירה "נפתחו שערי חכמה להבין איך לרפאות מחלות" היא כפירה - אין שום קשר בין חכמת הרפואה (או שמא צריך לומר לדעתו "חכמת" הרפואה) לבין ריפוי, כמו שאין שום קשר בין עיסוק בפרנסה לבין השתכרות. העיסוק בריפוי הוא כדי לצאת יד"ח השתדלות, וממילא אין החכמה שבו נפק"מ להצלחתו ומי שאמר לשמן שידלק וכו'.

לכן, כפי שכתבתי לעיל, שיטתך כפי שאני מבין אותה היא שיטת ביניים שאיננה מסכמת לא עם הרמב"ם ולא עם הר"ד.

ג. אין צורך להגיע לסטטסיטיקות של גידול איכות החיים כדי להקשות את הקושיה מן המציאות. כבר אלפי שנים ידוע לכל האנשים המתאם הסטטיסטי בין חרישה וזריעה כדרך כל הארץ לבין אכילת לחם לשובע. כשם שמתאם זה מוסבר על ידי הרב דסלר כאשליה, כך הוא יסביר את התארכות תוחלת החיים בזמננו.

אודה למי שיוכל מישהו להעלות לכאן את דברי הרב דסלר (מאמר נס וטבע), כי דומני שאינני מצליח להסביר את הדברים כראוי. דבריו ברורים כי לדעתו גם המחשבה שהסבות הטבעיות הן כגרזן ביד החוצב ביד הקב"ה היא פסולה - אין שום מציאות לסיבות, והן רק גורמות חורבן בעולם.

אין טעם שכל אחד מאיתנו יחזור שוב ושוב על דבריו עד אשר יצא וגו'. אם הייתי מבין איפה נקודת הויכוח היה לי הרבה יותר קל להתדיין, כי כמו שזה נראה לי כרגע אתה אומר שיש מחלוקת ולא דעה אמצעית סתם כי מתחשק לך.

הרב דסלר בא לאפוקי מההבנה שלאחר בריאת העולם הוא נוהג כמנהגו בהכרח כלומר שחוקי הטבע הם סיבה ומסובב אמיתיים, על זה אומר הרב דסלר שאין זו אלא אשליה כי באמת הקב"ה מהווה הכל ועושה הכל בכל רגע ורגע וכשמדליקים אש המים רותחים כי השי"ת רצה שהם ירתחו. אין בכל זה שום סתירה לדברי הרמב"ם שמדבר על רצון ה' הידוע לנו שהמים ירתחו רק לאחר שנעשתה הדלקת האש, החום הניע את המולקולות של המים וכו' זהו הקשר בין רפואה לריפוי ובין עיסוק בפרנסה להשתכרות - שהשי"ת קבע שהדברים יתנהלו בסדר הזה.

דומני שמה שיוכל לקדם את הדיון הוא התיחסות לציטוטים ספציפיים מדבריהם, כפי שניסיתי לעשות לעיל. שוב אנסה להדגים כיצד גם הודעתך האחרונה איננה תואמת אף אחת מן השיטות הקטביות.

א. מה שכתבת "הקב"ה מהווה הכל ועושה הכל בכל רגע ורגע וכשמדליקים אש המים רותחים כי השי"ת רצה שהם ירתחו" הוא בדיוק שיטת הכלאם שהזכיר הרצה"ת, והנה לפניך דברי הרמב"ם הבא לאפוקי משיטתך:

בזה חולקים המדברים, כי שמעתי אומרים שהרצון בכל דבר עת אחר עת תמיד, ולא כן נאמין אנחנו, אך הרצון היה בששת ימי בראשית שימשכו הדברים כולם על טבעם תמיד, כמו שאמר "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". ומפני זה הוצרכו החכמים לומר, כי כל המופתים היוצאים חוץ לטבע, אשר היו וגם אשר עתידים להיות מאשר יעד בהם הכתוב, כולם קדם בהם הרצון בששת ימי בראשית, והושם בטבע הדברים אז שיתחדש בהם מה שיתחדש. וכאשר יתחדש הדבר בעת הצורך יחשבו הרואים בו
שעתה נתחדש, ואין הדבר כן. וכבר הרחיבו בזה הענין הרבה במדרש קהלת וזולתו, ומאמרם בזה הענין "עולם כמנהגו נוהג". ותמצאם עליהם השלום, תמיד בכל דבריהם בורחים מתת הרצון בדבר אחר דבר ובעת אחר עת, ועל זה הצד יאמר באדם כשיקום וישב, שברצון השם יתברך קם וישב, רצוני לומר, שהושם בטבעו בתחילת בריאתו שיקום וישב בבחירתו, לא שהוא רוצה עתה בעת קומו שיקום או שלא יקום, כמו שלא רוצה עתה בנפילת האבן הזאת שתפול או שלא תפול, וכלל הדבר שנאמין בו הוא, כי כמו שרצה השם יתברך שיהיה האדם נצב הקומה, רחב החזה, בעל אצבעות, כן רצה שיתנועע וינוח מעצמו ויעשה פעולות בבחירתו, אין מכריח לו עליהן ולא מונע מהן, כמו שהתבאר בתורה האמתית המבארת זה הענין באמרה "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", וכבר באר התרגום בפירוש שהרצון בו ממנו לדעת טוב ורע, רצוני לומר, שהוא היה אחד בעולם, רצוני לומר, מין שאין כמוהו מין אחד שישתתף עמו בזה הענין אשר נמצא בו, והוא שמעצמו ומנפשו ידע הטוב והרע ויעשה איזה מהם שירצה ואין מונע לו מהם, ואחר שהוא כן אפשר שישלח ידו ויקח מזה ואכל וחי לעולם.

ודבריו שהדגשתי הלא הם מפורשים להוציא משיטתך "כשמדליקים אש המים רותחים כי השי"ת רצה שהם ירתחו", כלומר שכל פעולה טבעית היא ברצון ד' בהשגחה פרטית על פעולה זו עצמה (אלא אם כוונתך לומר "השי"ת קבע בששת ימי בראשית שהמים ירתחו בתנאים כאלה ומאז עולם כמנהגו נוהג", שהיא דעת הרמב"ם).

כך מאריך שם הרמב"ם לפרש שמה שאמרו חז"ל אין אדם נוקף אצבעו וכו' ושאר מאמרים כיוצא בזה כולם מתפרשים באופן הבא - הקב"ה חקק בששת ימי בראשית שתהיה הארץ במרכז, ושיהיו כל הגופים נמשכים אל הארץ, ולכן נופלת האבן כעת, ולא שנאמר שהיה רצון מלפניו כעת שאבן זו תפול. והאריך בזה עוד, עיי"ש ובשאר מקומות.

אגב, שלא כפי שכתב הרב צעה"ת, לענ"ד שיטת הרב דסלר שונה מזו של הכלאם וקיצונית ממנה. להבנתי הכלאם אינם מכחישים את התהליך הטבעי כתהליך סיבתי, אלא שהם אומרים שהוא נברא בכל פעם מחדש ברצונו יתברך ואיננו מחוייב בחוק טבע כללי (וזה אולי תואם את דברי הרב אביגדור כאן באשכול, אם עמדתי נכון על כוונתו). הרב דסלר מכחיש את עצם קיומו של תהליך טבעי הקושר בין הסיבה למסובב.

ב. מה שכתבת "רצון ה' הידוע לנו שהמים ירתחו רק לאחר שנעשתה הדלקת האש, החום הניע את המולקולות של המים וכו'" הוא בסתירה לשיטת הרב דסלר. למעשה דבריך הלא הם השיטה שהוא מגדיר כך

למעלה מהם אנשים יקרים אשר יראו בכל ענין טבעי כי מעשה ד' הוא... המאמין יראה שהשי"ת הוא העושה והמסבב את הכל וכל הסיבות ומעשי בנ"א הם אצלו כמו עט ביד הכותב אשר ישתמש בכולם לתכלית אם ירצה.

אלא שהוא מאריך לבאר כיצד גם דעת אנשים יקרים אלו היא דעה פסולה, שהרי הם נותנים מציאות לטבע, וכותב עוד "השי"ת ברצונו הכל נעשה ממילא ולא שייך כלי וסיבה אשר ישתמש בהם למעשהו" כדי להוציא מידי מה שכתבת אתה "רצון ה' הידוע לנו שהמים ירתחו רק לאחר שנעשתה הדלקת האש, החום הניע את המולקולות של המים וכו'" -- לפי שלדבריו אין שום מקום לקשור בין תזוזת המולקולות לרתיחת המים, אפילו לא בדרך של מימוש השגחתו הפרטית יתברך על מעשה זה עצמו, אלא שיש לומר כי המים רתחו ברצונו הפשוט בלי שום תיווך של תהליכים טבעיים.

---
לסיכום בקצרה, בתקוה שהבנתי נכון את שיטתך. כשאבן נופלת מגובה כלפי הארץ:

הרמב"ם יאמר - האבן נופלת כי כך מחוייב מחוק המשיכה הכללי, חוק טבע שקבע השי"ת מששת ימי בראשית.
הרב אביגדור יאמר (לפי מיטב הבנתי. האמנם?) - השי"ת רוצה כעת שאבן זו תפול, והוטבע בטבע שרצונו של הקב"ה בכל עת מתממש בשרשרת סיבתית של מקרים ולכן האבן נופלת באופן של השפעת כח המשיכה.
הרב דסלר יאמר - השי"ת רוצה כעת שאבן זו תפול, ואין שום שרשרת סיבתית של מקרים ולא שום קשר לכח המשיכה. המתאם בין נפילת עצמים לבין המצאות חפץ גדול המושך אותם לא נועד אלא לבלבל את בני האדם.

המחלוקת מתחדדת כאשר מוסיפים לדיון פעולות אנושיות (מתוך הנחה המוסכמת על כל השיטות שיש לאדם בחירה חפשית לפחות על חלק מפעולותיו). ובכן ראובן זורק את שמעון מהחלון והלה מתרסק אל הקרקע:

הרמב"ם יאמר - שמעון מת כי כך חקק הקב"ה בטבע מששת ימי בראשית, שיש לראובן בחירה ושיש כח משיכה כללי. ממילא בחירתו של ראובן הפעילה שרשרת סיבות ידועה מראש וגרמה למותו של שמעון.
הרב אביגדור יאמר - (לפי מיטב הבנתי. האמנם?) שמעון מת כי נגזר עליו בהשגחה פרטית למות ברגע זה. אמנם, רצונו של הקב"ה התממש בדרך של שרשרת סיבות טבעית שנולדה מבחירתו של ראובן (ולו ראובן היה בוחר לטובה, היה שמעון מת, כנראה, בדרך אחרת)
הרב דסלר יאמר - אסור לנו לחשוב שיש לראובן כוח לפעול בתוך הטבע בדרך סיבה ומסובב. שמעון מת כי כך גזרה חכמתו יתברך, ותו לא (וצ"ב לפי זה מדוע נעניש את ראובן, ולא נקבל את טענתו שאין קשר סיבתי בין מעשיו למקרה המוות המצער שקרה לאחריהם).

[ברזילי]

האם מדובר כאן בהצעה לגוי מנפאל לא לאכול כי ממילא אין ההשתדלות משפיעה כלום?

הסבא מנוהרדוק שוודאי לא היה מתומכי ההשתדלות מציין נקודה פשוטה.

בטחון מתחיל רק בדברים שאין הסיבה והתוצאה כרוכים זה בזה באופן ישיר וברור. אין טעם, אומר הוא, שבן אדם יישב מול צלחת ויאמר יש לי בטחון שהאוכל יגיע מהצלחת לפי ללא שאשלח את ידי לאכלו.

לא ראיתי עדיין את המאמר של הרב דסלר, אבל כיוון שקשה לי להניח שהוא חולק על הדבר הפשוט הזה, אני משער שאם הוא אכן אומר את זה גם על אכילה ושובע, הדיון שלו הוא אכן על העיקרון הפילוסופי שמאחרי הדברים.
האם כך הוא ?
כי אם כן הוא איני מבין את רוב הדיון כאן, כי אז השאלה היא באיזה אופן הקב"ה מנהג את עולמו. וממילא אין מקום לכל הדיון הסטטיסטי, וודאי לא למסקנה המוזרה ביותר שהרב דסלר היה מתנגד לפיתוח הרפואה. (בהחלט סביר שהיה אומר שאם אתה יכול לשבת וללמוד תעזור לרפואת החולים יותר מאשר אם תעשה מחקר על הסרטן, אבל זו טענה אחרת ואני משער שרוב המתווכחים כאן אם לא כולם מסכימים לה)
ההשלכה שתהיה לזה באופן מעשי היא בעיקר על נקודת ההשקפה, ועל עצמת הבטחון.

לענ"ד גם ברור שבטחון לכו"ע תלוי באמונה בבורא ובמה שאתה עושה אם אתה לא טורח בענייני העולם הזה. וכנראה שבאופן מעשי לגוי מנפאל כדאי גם לעבוד את האדמה שלו אם הוא רוצה לאכול.

אכן, המאמר המדובר של הרב דסלר איננו עוסק בנושא הבטחון מול ההשתדלות (שהוא שאלה מעשית כיצד לנהוג) אלא בעיקרון העומד מאחורי הדברים.

מכל מקום, ברור מתוך דבריו (שהייתי שמח אם מישהו היה יכול לסרקם ולהעלותם לכאן) וביטא זאת במפורש רח"ג באשכול שנזכר לעיל שלדעתו לא יכולה להיות שום תועלת במחקר רפואי, או כל פעולה אנושית שהיא, העוסקת התהליכים בדרך הטבע. לדברי הרב דסלר ההפך הוא הנכון - "הסיבות לא תועלנה, אבל גם חורבן בא על ידן" כי הן מסתירות את כבודו יתברך, וממילא רק נזק יכול לצאת מנסיון אנושי לשפר, כביכול, את התהליכים הטבעיים בהם מתמודדים עם בעיות.

לענין הגוי הנפאלי שהזכרת, אני מניח שהרב דסלר היה מציע לו מה שהוא מציע לכל יהודי אחר מן השורה שלא הגיע למדרגת משה רבנו - צריך לאכול ולדעת שהאוכל איננו סיבה לחייך, אדרבא - היה ראוי שהאוכל ימות (כי הוא עוסק בסיבות הטבעיות המחריבות) ומי שאינו אוכל יחיה, אלא שהקב"ה יצר את המתאם בין אכילה לבין הישרדות כדי להותיר מקום לבחירה, כנ"ל. לכן, כדאי לך לאכול אך ורק מן הסיבה שאם לא תאכל הקב"ה ישתמש בך כדי לתת דוגמא לשאר העולם ולבלבלו כאילו יש קשר בין אכילה לחיים.

[אוצר החכמה]

לכן נתתי דוגמה מגוי. הלדעת אינו מעניין אותו, מעניין אותו הצד המעשי האם באופן מעשי האכילה תגרום לו לחיות ואי האכילה תגרום לו למות.
אני מבין שהתשובה שלך בשם הרב דסלר היא אכן כן. יש לזה הסבר ע"פ היהדות שמדובר באיזה תהליך של בלבול "כאילו" אבל באופן מעשי התשובה היא כן הוא צריך לאכול.

אם כן הוא למה לפי דבריך בשם הרב דסלר אי אפשר לתת אותה תשובה בדיוק לפרופסור הגוי מהרווארד ששואל את הרב דסלר האם לעסוק בפיתוח הרפואה. היינו שלדעת הרב דסלר באמת הסיבה שזה מועיל היא כי הקב"ה רוצה לבלבל את היהודים אבל אחרי שזה מה שקורה בפועל אם אתה רוצה לגרום שאנשים יאריכו ימים אתה צריך להשתתף במשחק הזה.

[ברזילי]

לכן נתתי דוגמה מגוי. הלדעת אינו מעניין אותו, מעניין אותו הצד המעשי האם באופן מעשי האכילה תגרום לו לחיות ואי האכילה תגרום לו למות.
אני מבין שהתשובה שלך בשם הרב דסלר היא אכן כן. יש לזה הסבר ע"פ היהדות שמדובר באיזה תהליך של בלבול "כאילו" אבל באופן מעשי התשובה היא כן הוא צריך לאכול.

אם כן הוא למה לפי דבריך בשם הרב דסלר אי אפשר לתת אותה תשובה בדיוק לפרופסור הגוי מהרווארד ששואל את הרב דסלר האם לעסוק בפיתוח הרפואה. היינו שלדעת הרב דסלר באמת הסיבה שזה מועיל היא כי הקב"ה רוצה לבלבל את היהודים אבל אחרי שזה מה שקורה בפועל אם אתה רוצה לגרום שאנשים יאריכו ימים אתה צריך להשתתף במשחק הזה.

ראשית, יש להניח שהרב דסלר יאמר שגם הגוי מחוייב להאמין באמת ולא לכפור.

אבל לעצם שאלתך, ההבדל הוא בין תהליכים טבעיים שכבר קיימים בעולם, שהם עונש שנגזר עלינו, לבין חיפוש תהליכים חדשים כאלה, ובין חובת ההשתדלות המוטלת על כל אדם לבין התנדבות להשתדלות מזיקה. נאמר שפרופסור פלוני גילה תרופה חדשה למחלה. מה נשתנה בעולם בעיני הרב דסלר? האם ימותו פחות אנשים? לדעתו לא. אין התרופה מועילה לרפא, ומי שנגזר עליו שימות, ימות כך או כך. מאידך, מה שישתנה בעקבות הפיתוח הוא (א) אפשר שחובת ההשתדלות תכלול גם את השימוש בתרופה, ומי שלא ייקח אותה ימות בגלל שלא השתדל כראוי. כלומר, הגדלנו את המס המוטל עלינו, והגדלנו את מספר המתים לעומת המצב שהיה לולא הפיתוח החדש בגלל שימותו אלה שלא השתדלו כראוי (ב) צריך להשקיע משאבים נוספים של זמן וכסף בלי שום תועלת (ג) גרמנו חורבן בעולם כי הגדלנו את הסיבות על פני ההכרה ברצונו הפשוט יתברך.

במילים אחרות - העיסוק בסיבות הטבעיות הוא עונש, מס המוטל עלינו בלי שום תועלת. לא לאכול הוא השתמטות ממס קיים. לא לעסוק בפיתוח חדש הוא התנדבות להכבדת נטל המס מחד, בלי שום שיפור מאידך (מלבד מה שיש בעצם העיסוק בסיבות עברה הגורמת חורבן, כנ"ל).

[אוצר החכמה]

א. זה שהגוי צריך להאמין נכון אבל לא קשור לשאלה מה הוא צריך לעשות כדי לחיות.
ב. אני לא מבין מאיפה לקחת את ההבחנה שעסק באכילה הוא השתדלות קיימת, מכירת תרופות בבית מרקחת ג"כ, ייצור תרופות בבית החרושת ג"כ, אבל הטכנאי שיושב בחדר השני בבית החרושת ועוסק במחקר זה לא!

[ברזילי]

מה שדרך העולם לעסוק בו, הוא ההשתדלות הנדרשת. ייתכן כדבריך, שעכשיו משקלקלו המינים נדרש מאתנו גם מחקר רפואי. אבל לענ"ד יותר נראה אחרת - שגם בזמננו מחקר רפואי הוא לא מחובת ההשתדלות, כי מדובר בנסיונות למצוא פתרונות חדשים ולא בהתנהגות כדרך כל הארץ גרידא. זאת ועוד, על כל פרט ודאי אין חיוב לעסוק במחקר, ומניין לחדש חובת השתדלות כללית (אחר שבסופו של דבר ידענו שאין ליחס להתקדמות הרפואה שום הוספת חיים או מניעת סבל, כי כל סבל של אדם נגזר בראש השנה). ממילא, אם אין בזה חיוב מוחלט מחמת ההשתדלות, חזרנו לכללו של הרב דסלר - ההתעסקות בסיבות מביאה חורבן ולא בנין.

אמנם אני מסכים שבזמננו לקיחת אקמול היא כבר מגדר ההשתדלות, כי כך היא היום דרך הטבעית לטפל בחום וכאבי ראש. ממילא, עלינו להצטער טובא על טפשותם\רשעותם של בני האדם שפיתחו את האקמול, ובכך גרמו להכביד עלינו את חובת ההשתדלות עד שעלינו להוציא כסף על התרופה המיותרת הזו רק כדי למלא את חובתנו זו, בלי שום תועלת.

אבל בלי קשר לשאלה אם בזמננו המחקר כבר הפך להיות חלק מגזרת ההשתדלות, אם היינו שואלים לפני מאתיים שנה האם לפתוח במחקר רפואי, התשובה לפי הרב דסלר היתה - בהחלט לא, זה לא יועיל אלא יזיק. על זה בודאי הוא אומר שההתעסקות בסיבות מביאה חורבן. ממילא, נפקא מינה גם לזמננו, שודאי אין לפתוח חזית חדשה של מאמץ אנושי (תהא ההגדרה של "חדשה" אשר תהא).

אמנם לגבי הנידון בו נפתח האשכול - לימוד החיאה וכד' - יש מקום להסתפק לשיטת הרב דסלר אם הוא דומה יותר לאקמול של זמננו (שכבר נגזר עלינו להשתדל בו, בגלל טפשות הדורות הקודמים), ואז יש אולי חיוב בלימוד הזה, גם אם איננו מציל חיים, כדי שלא להכשל במיעוט השתדלות, או שיש לדמותו טפי להכנסה של נורמה חדשה של השתדלות לציבור, שהיא טפשות שתגרום חורבן מלבד מה שלא תועיל כלל (ועוד זאת בה, שתטיל על הדורות הבאים חובת ההשתדלות מוגדלת).

[אוצר החכמה]

אני לא מבין את ההבדל שאתה מציין ואת נימוקיו.
כשם שלמחקר אין לייחס כלום גם לאוכל או לתרופה אין לייחס כלום כי הכל נגזר מר"ה באותה מידה, ואם צריך לפעול בהשתדלות מאיזה טעם שיהיה איני מבין מה ההבדל.

מכל מקום אם הבנתי נכון זה בכל מקרה דעתך בעניין (לפי שיטתו של הרב דסלר) ואינך אומר אותם בשם הרב דסלר.

יש הבדל במובן של הפעילות האישית של כל אדם מישראל בעניין בין דברים הקרובים לרחוקים, וע"ז מדברים הספרים העוסקים בנושא הבטחון וההשתדלות המעשיים, כמו שהזכרתי את שיטת המדרגת האדם, וכידוע בזה דעות אחרות, אבל כמו שכבר הסכמת גם אתה זה עניין אחר.