וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ (בראשית ל' – יד').
והנה יש לעיין טובא. א' מהו הדבר הזה הנקרא 'דודאים', ולמה הוא מסוגל? ב' מדוע הביאם ראובן לאמו?. בכך יעסוק בעז"ה המאמר שלפנינו במקצת.
זה ברור שה'דודאים' הם סוג של צמח כמבוא' בפסוק כאן שראבן הביאם מהשדה. והוא נותן ריח טוב כמש"כ בשיר השירים (ז' יד'): הדודאים נתנו ריח וגו'. אלא שבגמ' במס' סנהדרין (צט' ע"ב) מובא כמה שיטות של אמוראים איזהו צמח נקרא הדודאים, ומה שמם, ע"ש. (עי' גמ' ברכות מג' ע"ב, ובשו"ע או"ח סי' רטז' סעי' א').
יש בו צורת אדם - סגולה להריון
כתב הרד"ק (שם, ד"ה וילך): וראובן היה אז כבן שבע שנים, ויצא אל השדה בימי קציר חטים, ומצא דודאים ולקטם והביאם אל אמו. והדודאים הם עשב ששרשם (א"ה: עי' במדרש שיר השירים, עה"פ ז' יד': הדודאים נתנו ריח וגו', כשם שהדודאים אין להם וכו') הוא מצוייר ציור טבעי כדמות אדם, אולי שמע ראובן מה שאומרים ההמון כי הם מועילים להריון האשה, ולפי שעמדה אמו מלדת (כמש"כ שם כט' לה'. ל' ט') הביאם אליה. אבל הדבר אינו אמת, כי אילו היה כן למה לא הרתה רחל שלקחה מהם, וגם לאה לא הרתה בסיבתם שהרי אמר (ל' יז') 'וישמע אלקים אל לאה'. ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך – חשבה כי דברי ההמון אמת, ע"כ. ובספר אבן עזרא (שה"ש ז' יד') פי' הדודאים - צמח כדמות צורת אדם.
הרמב"ן (שם באה"ד) פי' דודאים, יש להן ריח טוב, וכן כתוב (שה"ש ז' יד'): הדודאים נתנו ריח, והם על צורת בן אדם כי יש להן דמות ראש וידים (א"ה: הבעל הטורים כתב: דודאים בגימטריא 'כאדם') ויש אומרים כי יועילו להריון ואנכי לא ידעתי, וכו'. והנכון כי רצתה בהן להשתעשע ולהתענג בריחן, כי בתפלה נפקדה רחל לא בדרך הרפואות, וראובן הביא ענפי הדודאים או הפרי, והוא כדמות תפוחים, ולהם ריח טוב, אבל השרש והוא העשוי בצורת ראש וידים לא הביא, והשרש הוא שאומרים עליו האנשים שיועיל להריון ואם הדבר אמת, הוא בסגולה בהם לא בטבעם, אבל לא ראיתי כן באחד מספרי הרפואות המדברים בהם. (עי' ברבינו בחיי).
מדברי הרד"ק והרמב"ן מבואר, שאכן כך אומרים אנשים ששורש צמח הדודאים הוא סגולה להריון, אמנם בספר יד רמה (לרבינו מאיר הלוי, א' מן הראשונים, נפטר בשנת ה"א ד' – 1244. סנהדרין שם) כותב כך להדיא: דודאים, והם מיני עשבים שצורתן כצורת אדם וכל אשה עקרה האוכלת מהן היא מתעברת, ע"ש. וכן הוא בספורנו (שם) וז"ל: וילך ראובן. כשראה שאמו מצטערת על שעמדה מלדת: וימצא דודאים. מין עשב טוב הריח וטוב אל התולדה, ע"ש.
איך עוקרים את צמח הדודאים
במדרש אגדה (פ' ויחי מט' יד'. י"ל ע"י רבי שלמה באבער מלבוב – ווילנא שנת תרמ"ז) כתב עה"פ: יששכר חמור גרם, שהלך ראובן בשדה ומצא דודאים ולא היה יודע מה הם, והלך ואסר חמור בדודאים והלך לו. מה עשה החמור, רצה לברוח ונעקרו הדודאים וצעקו צעקה גדולה ומת החמור, כי כן דרך הדודאים. וכשבא ראובן אצל חמורו וראהו מת, הבין שהיו דודאים, ולקחם ונתנם לאמו לאה ונולד יששכר. ואותו החמור שהוציא הדודאים גרם ליששכר שנולד (עי' בראשית פ' ל'). ועל כן אמר, יששכר חמור גרם, יששכר לא גרם לו שיבוא כי אם החמור, ע"ש. ובספר מושב זקנים (מבעלי התוספות – פ' ויחי, שם ) כתב, בשעה שחותכים הדודאים מן הארץ כל השומע קולם מיד מת, ולוקחים חמור זקן ומרעיבין אותו וחופרים סביבות הדודאים ובורחים האנשים מרחוק כדי שלא ישמעו הקול, והחמור מרוב רעבון מוציא הדודאים, וכששמוע החמור הקול מיד מת, ולאחר זמן באים ומוצאים החמור מת, והדודאים מושלכים בארץ, א"כ החמור גרם להביא הדודאים.
הדודאים שהגיעו מיפו לוילנא
בשו"ת בנין שלמה (לרבי שלמה הכהן, מו"ץ דווילנא, ח"ב – ענינים שונים, באה"ד) כתב, וכן ראיתי בעצמי אותן הדודואים שהביא איש אחד מיפו לפה וילנא, וראיתי שהם כתמונת ראש ממש בפה ומצח וחוטם ופרצוף פנים ממש, וידים ורגלים מחוברים לו וגם ירכים, ומאחוריהם יש להם כתף ועגבות כמו אדם ממש, ועל הלב מלפניו גדל עוד פרצוף פנים עם החוטם וידים ורגלים, ואותו פרצוף פנים הוא קטן כדמות צורה של תינוק. והוא מנפלאות הבורא שנתן טבע בארץ לגדל צמחים כאלו שיש להם דמות אדם ממש, וראיתי זה אור ליום ה' ח"י שבט שנת תרנ"ד, עכ"ל.
מה היה מצויר על דגל מחנה ראובן
בספר במדבר (ב' ב') נאמר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. ופי' רש"י: באותות. כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו צבעו של זה לא כצבעו של זה צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו. ובאבן עזרא פירש: באותות - סימנים היו בכל דגל ודגל וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם
מכח דרש דודאים. וכן פי' הרא"ש (שם) וז"ל: ודגל ראובן צורת אדם והטעם הדודאים. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)