מנהג עתיק הוא בכל תפוצות ישראל ומקורו מוזכר בספרים הקדושים, להולך להתייצב לפני מלכים ושרים וחשובי עכו"ם, או לפני צאתו לדרך באותו שבוע, במוצאי שבת שלפני זה, לקרוא ללמוד ולהעמיק בפרשת "וישלח" שיש בה הדרכה לתקופת הגלות, הלימוד והדקדוק בפרשה זו הוא שמירה וסגולה ליוצא לדרך ולמצוא חן ושכל טוב בעיני השמים והבריות.
הרמב"ן (פרשת וישלח פרק לג' פסוק טו') כתב ממדרש רבה (בראשית עח' טו') עה"פ: ויאמר לו עשו אציגה נא עמך וגו'. בקש ללותו ולא קבל עליו [בקש עשו ללוות את יעקב ולא נתנו] רבי ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב עמיה רומאין, חד זמן לא איסתכל בה ונסיב עמיה רומאין, ולא הגיעו לעכו עד שמכר פינס שלו [פי' מתי שרבי ינאי (במדרש שם כתוב שזה היה רבי) היה צריך לילך לבית המלכות, היה מעיין בפרשה זו, והולך משם בלי שיקח עמו נכרי ללוותו, פעם אחת לא היסתכל בפרשת וישלח ולקח עמו נכרי, ולא הגיע לעכו עד שהיה צריך למכור אפילו את מעילו (במדרש כתוב 'סוסו') בכדי לשחדו בממון] מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות, כשהיה בא ברומא בחצר מלכי אדום על עסקי הצבור היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם (יעקב אבינו), כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ע"ש. וכך כתוב בספר (ליקוטים כג') מנהגי מהרי"ל: מהר"י סג"ל היה אומר לפרנסי הקהל, מתי שיש להם להתוועד בפני העצה אז טרם ילכו יקראו פרשת וישלח יעקב עד במאה קשיטה (פרק לג' פסוק יט'. והביא שם את דברי הרמב"ן).
כתב רבי יהושע אבן שועיב (תלמיד הרשב"א, בדרשות - פרשת וישלח): ועל זה נכתב הפרשה להורות לדורות, כי ממנו יראו וכן יעשו, שלא יסמוך אדם על זכיותיו ועל הנס, וכמו שעשה משה במלחמותיו, וכן יהושע ודוד, ולכן נכתבה כל הפרשה שיקח אדם מוסר ויעשה מה שעשה אבינו הזקן. ויש בה כמה מוסרים טובים, ע"ש. ובשל"ה הקדוש (פרשת וישלח) כתב: ודע שענין פרשה זו לא לבד על יעקב יצא כי אם על יוצאי חלציו גם כן, כי מעשה אבות סימן לבנים. וכמו שהאריך הרמב"ן (בראשית לב' ד'), ע"ש.
כתב בספר מדרש תלפיות: פ' וישלח עד מאה קשיטה, מסוגלת לשמירה ולחן ולחסד רבינו הקדוש יוכיח. פי' שהיה מכוון לשמור מה שעשה יעקב אבינו, שכל מעשיו סימן לבניו שיזכרו לעשות כמעשה אבותיהם (נטעי איתן).
בספר קיצור של"ה (דיני מוצאי שבת עמ' רלא' בהג"א) כתב: וכן יאמר קודם הבדלה שיר למעלות אשא עיני וגו' ופרשת וישלח עד מאה קשיטה, כי הוא מסוגל לכל דבר, ובפרט היוצא לדרך באותו השבוע ולא כמו שנוהגין קצת שאומרים עד (שם פסוק כ') אלקי ישראל וטועין הן וכו' ועיי"ש עוד, ובסידור בית יעקב כתב: כשצריך ליסע לדרך אומר (ושם מבוא' עוד, שאומר הפרשה לאחר הבדלה וכן בסידורים שלנו נדפס באמצע הזמירות לאחר הבדלה שיש אומרים פרשת וישלח עד ויקרא לו קל אלקי ישראל. ויש נוהגין לומר פרשת וישלח רק שיש לו לצאת לדרך): עד אלקי ישראל. בבאר היטב (סי' רצט' ס"ק יד') כתב: ויש לומר (במוצ"ש) ק"ל פעמים אליהו הנביא קודם הבדלה (עי' בספר כף החיים לרבי חיים פלאג'י, לא' נא') ואין לומר שום פסוקים ולא פרשת וישלח ולא פטום הקטורת (עי' בקיצור של"ה שם) כנודע מהאר"י (הבאר היטב כאן מדבר על הענין שאין ללמוד מקרא בלילה, עי' באר היטיב או"ח סי' רלח' ס"ק ב'. ענין זה הוא רחב מיני ים ואין כאן מקומו) רק אם יש לו דרך ליסע יאמר פרשת וישלח.
בילקוט מעם לועז פרשת וישלח כתב: פרק ראשון זה נוהגים לקרוא בכל מוצאי שבת אחר ההבדלה, והטעם לפי שיש בו סגולה גדולה שהקורא בה יש לו חן בעיני הבריות. ובפרט מי שעומד לצאת למסע בדרך הים או בדרך היבשה, תועיל לו להנצל מאויביו. וכן יש רמז בפרשה הזאת על הגלות שאנו שרוים בה, שכל מה שאירע עם יעקב ועשו יארע לנו מבניו של עשיו, ועלינו לנהוג בדרך שנהג יעקב עם עשיו וכו' ע"ש. ובספר מטעמים החדש (שבת – מא') כתב טעם שאומרים פרשת וישלח במוצאי שבת, לפי שכתוב שם "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" וזה יקוים בביאת המשיח, שיעלו מושעים בהר ציון וכו' ואנו מקוים עכשיו ביאת אליהו הנביא וביאת המשיח ומזכירים אליהו הנביא שיבוא במהרה עם משיח בן דוד, וגם הסופי תיבות מן הפסוק אבוא' אל' אדוני' שעירה' 'אליה' בלא וי"ו שיעקב נטל משכון מאליהו ה-ו' שיבוא לבשר הגאולה כדאיתא במדרש (עי' רש"י ויקרא כז' מב').
ובספר אמרי חן (פ' שמות) כתב, ושמעתי שיש מנהג בקהילות הספרדים שבבלקן, שבכל מוצ"ש היו קוראים פ' וישלח עד חמישי, כנראה כדי לדעת איך להתנהג עם בגוים במשך כל השבוע. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)