העמל כתכסיס כבוד.
אבות (פ"ו מ"ג) "ואין כבוד אלא תורה- שנאמר (משלי ג' ל"ה) "כבוד חכמים ינחלו".
נראה לבאר באופן פשוט, כיוון שאין שום דבר בעל ערך אמיתי בעולם חוץ מתורה, ומכיוון שערך וכבוד הם חדא מילתא ותלויים אחד בשני (אנשים מכבדים את מה שהוא בעל ערך וע"כ 'איש לפי מהללו' אפשר לדעת לפי מה שהוא מכבד ומהלל את מה הוא מעריך) ממילא אין כבוד אלא תורה, עד כאן פשוט מאוד.
באתי רק להוסיף שמכיוון שסוגית הכבוד שייכת רק לתורה ממילא מובן למה רק בתורה מצינו שהיא כ"כ מקפידה על כבודה, הרי לא מצינו שאם מישהו יזלזל במצוות תפילין אח"כ התפילין לא ישפיעו עליו את כח המצווה וכד', אבל בתורה הלא אמרו במגילת סתרים "אם תעזבני יום- יומיים אעזבך" כיוון שהתורה מקפדת על כבודה. וכן מצינו בגמ' שבועות 'עשה דכבוד התורה עדיף' דהיינו שדוחה עשה דעמידה בשעת גמר דין, וזה דבר בולט שמצינו רק עשה שדוחה לא תעשה אבל לא עשה שדוחה עשה, חוץ מעשה הזה שהוא ענין כבוד התורה שדוחה גם עשה אחר. וכן אמרו במגילה (ג:)"כבוד תורה דיחיד - חמור, תלמוד תורה דיחיד – קל" דהיינו שכבוד התורה יותר חמור מעצם לימודה. וכן אמרו (סנהדרין צ"ט:) "אמר רב יצחק בר אבודימי מאי קרא שנאמר (משלי ט"ז) "נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו" הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר" וברש"י פי'-נפש עמל עמלה לו - מפני שעמל בתורה - תורה עומלת לו: תורה עומלת לו - שמחזרת עליו, ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה, וכל כך למה - מפני שאכף - שכפף פיהו על דברי תורה: גם כאן אנו רואים את אותו היסוד שמפני שעמל בתורה היינו שמעריך אותה ומכבדה- ומפני כך מוכן לתת בעבורה את כל כוחו, (כי כך הוא בכל דבר שבשביל מה ששוה יותר מוכנים לתת גם דבר גדול, וע"כ רק המכבד את התורה מוכן לתת עליה את כל חיו) ע"כ התורה נותנת לו בחזרה ומתאמצת בשבילו, מה שלא מצינו בשאר מצוות. כך שבעצם ענין העמל מתפרש בזה כתכסיס כבוד לתורה בנתינת כל אשר לו בשביל התורה וממילא התורה מחזירה לו במסירת טעמי תורה וסודותיה.
עוד מהלך בעמל תורה.
ענין העמל בתורה מתבאר נפלא לפי פי' של הרד"ק על המושג דוב שכול. חושי הארכי אומר לאבשלום (שמואל ב' י"ז ח') "אתה ידעת את אביך ואת אנשיו כי גבורים ומרי נפש המה כדב שכול בשדה וגו"' ופי' הרד"ק "שהוא מר נפש כשהרגו לו גורותיו והוא נלחם עם אדם אשר ימצא בחזקה ובמרירות לב" עכ"ל, ובפירושו להושע (י"ג ח') עה"פ "אפגשם כדב שכול" הוסיף הרד"ק "זכר 'דוב שכול' ולא אמר אריה או נמר שכול אומרים כי הדובה כשתלד תלד כמו חתיכות בשר כי הוולד מכוסה כולו בהוולדו בשליא עבה מאד והדובה מלחכת השליא וחותכת מעט כדי שלא תזיק לוולד והיא יגיעה בזה מאד עד שתעביר כל הבשר ויצא הוולד ולפי שטרחה בו הרבה היא מרת נפש יותר כשיהרגו אותו" עכ"ל.
ובענין תלמוד תורה כיוצ"ב, שנקנה ביסורים ועמל וטורח ("דומה לחושך"), שגם הוא מוכרח לנו כדי ליצור את הקשר הנפשי בין הלומד לתורה, וע"כ גם אם היה אפשר להעביר את ידיעת התורה שלא ע"י תלמוד, לא היה נוצר קנין ושייכות לתורה. כי כמה שיותר יגעים וטורחים בה כך הקשר והאכפתיות גדלים. וכמו שכתוב 'רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו' ופי' רש"י 'חביבה עליו לפי שעמל בהם'.
ובדרך זה רציתי לבאר את מה שמנו חז"ל כאחד מקניני התורה את התלמוד, ולכאו' התלמוד הוא לא קנין, אלא הדבר בעצמו, הדבר שאותו רוצים לקנות, ונראה לומר שיש כמה אופנים של קליטת ידיעת התורה ע"י השגות וגילויים, ולא ע"י מו"מ שכלי ביגעת התורה עצמה, וכמו ש"מספרים" על אדמו"רים גדולים, שידעו את כל התורה ע"י מאמץ להתקדש וכו', ואולי לפי הנ"ל זה לא יוצר קנין בתורה עצמה כמו מי שטרח ויגע בתורה עצמה, וזה נקרא הקנין ב"תלמוד".
אמנם אחר זמן הקשה לי גיסי שליט"א, הרי זה מפורש בדיוק הפוך בגמ', (ברכות לב ע"ב) "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת, וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת, ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת", הרי לנו שאפי' קנין גמור יש בכזה אופן של לימוד תורה.
וענה לי על זה הרב שלום רוברג בזה"ל- מיהו יש להעיר ע"ז, דלשון הגמ' הוא דמתוך שחסידים הם תורתם משתמרת, ודייק בזה הגאון ר' ליב גורביץ זצ"ל ראש ישיבת גייטסהעד (הובא בשמו בס' מאורי שערים - בהספד שנשא בנו יבלחט"א הגאון ר' אברהם שליט"א - סמוך לפטירתו), דבוודאי כבר למדו את כל התורה שהרי "לא ע"ה חסיד", וקושיית הגמ' הוא רק איך יזכרו את תלמודם באין להם זמן לחזור כדבעי, וע"ז תי' דמתוך שחסידים הם תורתם משתמרת, דהיינו שניתן להם הס"ד לזכור. [ויעויין רש"י מגילה (ו':) בד"ה לאוקמי גירסא ודו"ק] וביאר שם את שינויי הלשון שמצינו בברכות (ל"ה:) "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה" דמשמע תורתו הקיימת כבר, ובשבת (י'.) "וכי יעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו "תורתו מתי נעשית", ואכמ"ל. וממילא שפיר מיושב קושיית הנ"ל, דבוודאי יגעו וטרחו עה"ת ורק עי"כ קנו קנין בנפשם ונהפכו לחסידים ורק אז זכו למדרגה של תורתם משתמרת מתוך חסידותם.
ושוב העירוני שכבר כ"כ בשו"ע הגר"ז בהל' ת"ת (פ"ב הל' ו') וז"ל "אך מ"מ גם חסידים הראשונים לא היו רשאים להשהות כ"כ בתפילה אלא מפני שלמדו כבר בתחלה כל התורה שבכתב ושבע"פ כולה, וקיימו ידיעות התורה, שמתוך שחסידים הם היתה תורתם משתמרת ומתקיימת בידם ולא משתכחת מהם". יעוי"ש באורך.