ויליאם הנרי דייויס בספרו The Autobiography of a Supertramp שהופיע לפני לערך מאה שנה, מתאר הספדו המר רווי דמעות של קצין בריטי על שיכור גוי שטבע בנהר. הקצין לא היה לו קשר אמיץ מדי עם השיכור, אלא הוא היה מנהל מעון לחסרי בית, והשיכור הזה היה גר שם תחת השגחתו. נזכרתי בתיאור זה אחרי שהלכתי לכמה הספדים על הגר"ח קנייבסקי. דמעות לא היו, צער גם לא, מה שהיה לרוב היו סיפורים מעוררי השראה על הגר"ח, עם קצת קריאות לחיזוק וכיוצא. והנה בגמרא אמרינן ברכות ו' ב': 'אגרא דהספדא דלויי', ופירש"י: 'דלויי, להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש, שיבכו השומעים'. וכן הוא בגמרא המפורסמת שבת קנ"ג א': 'והאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת, אחים בהספידא דהתם קאימנא'. ופירש"י: 'בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי, שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו'. והנה הייתי בהלוויה והייתי בהספדים, ולא ראיתי שום בכי וספק אם ראיתי צער. ראיתי אנשים מתמוגגים מסיפור טוב, אנשים שמתעוררים קצת אולי. היחיד שראיתי שבכה הוא ר' יהושע שפירא (שאת הספדו ראיתי בכלי משחית), שפשוט בכה. שמעתי את ר' בערל פוברסקי בהלווית אחיו ר' שלום מתאר את הספדו של הגאון המרחשת על ר' חיים עוזר, שהוא קם לפני הארון הקדש, ובכה ובכה ובכה ובכה, ולא יכול היה לדבר עד שירד.
ומי היו המספידים פעם? ת"ח מופלגים, בעלי רגש, שידעו לעורר את הציבור ולהביאם לידי צער ודמעות. והיום, מי הם המספידים? הרבה מהם, אברכים צעירים, שיודעים לספר סיפורים, שראו כך וראו כך, שר' חיים אכל עם הרבנית כל ארוחת צהרים, ושנתן ברכה ככה, ועוד נס, ועוד התמדה וזהו. דבריהם נאמרו בקרירות, ברוגע, בשלוה, בחיוך, בקריאה מתוך ניירות. דמעות, צעקות, צער, בכי, שאלו הם המרכיבים העיקריים של הספד אצל חז"ל ובכל הדורות, לא יזכר ולא יפקד.
אז איך זה שלפני מאה שנה גוי מוריד דמעות כמים על שיכור, והיום בני תורה לא מצליחים להזיל אפילו דמעה אחת על אחד מגדולי הדור שהיה פלא ממש. מסתמא צריך לחפש את התשובה בשינויים העמוקים שהחברה עברה במשך השנים האלו, שינויים שלא פסחו גם על הציבור החרדי. מן הסתם, מי שמוצא את התשובה לשאלה זו, יוכל גם להסביר את תופעת הסליחות עם גיטרות, ואת השטריימלך בגודל עוגת יום הולדת של אוליגרך רוסי.
ומה התועלת בכל המלל הזה? אולי לזכור שפעם הדברים היו אחרת, אולי ציון דרך לאיפה שאנו אמורים להגיע.