הרב גזע ישי

[רפאל]

בס"ד
שלום לחברי הפורום
ברצוני לדעת מעט פרטים על הרב יהודה שמואל אשכנזי
שחיבר את הס' " גזע - ישי "
תודה

[חיס]

בקיצור נמרץ ראה כאן

[מבקש חכמה]

זכור לי שבראש ‫ מהדורת הסםר שיצאה לאור על ידי ישיבת אור ודרך, [תשמ"ז].
יש דברים על המחבר.
(אגב מנין העתיק חיס את הדברים שהביא האם אין זה ראוי לציין מקור?)
ואכן ספרו ישא ברכה הוא מיוחד במינו ומעיד על מחברו שהיה מענקי התורה וכפי הנראה מהצנועים שבדור שכן אינו מפורסם כל כך.

[הדעה והדבור]

בקצרה:

נולד בטבריה בשנת תק"מ (1780).

על ראשית חייו לא נודע. הוא היה מגדולי הרבנים שבעיר והרביץ תורה בישיבותיה.

יצא בין השנים ת"ר-תר"א (1840-41) בשליחות "כולל-הספרדים" בטבריה לאיטליה.

מצבו הכלכלי היה קשה, ועל-כן הסכים להישאר זמן מה באיטליה, באתונה וליווינו, גם לאחר שסיים את תפקידו.

שני בניו יעקב ואברהם פתחו אז בית-דפוס בליוורנו וע"י בית-דפוס זה נדפסו רוב ספריו, פרט לספרו הראשון "ישא ברכה", שהוא פירוש עמוק ורחב על ספר אדם וחוה לרבינו ירוחם (ליוורנו תקפ"ב (1822).

שאר ספריו הם : "גזר ישי", כללי הדינים בסדר א"ב, חלק א' מכיל את האותיות א-י (שם תר"ב). את עבודתו הספרותית הקדיש בעיקר לסידורי התפלה. חיבר עליהם פירושים ואסף את כל הדינים הקשורים בהם. מהם נדפסו רק: "בית עובד" לימות החול (תר"ג), "בית מנוחה" לשבת (כנ"ל), "בית השואבה" לחג הסוכות (תרט"ו). שאר החלקים נשארו בכתב-יד.

אהבתו לא"י היתה עזה ובסוף ימיו החליט לחזור לטבריה.

נפטר בליוורנו בשנת תר"ט (1849).

[אורייתא!]

מרן היביע אומר הדפיס כמה הערות על ספר חשוב זה והנה הם:
מקצת הערות על הספר "גזע ישי"
א) במערכת א' אות ד', האריך למעניתו לדחות מה שחידש הפני יהושע (ריש פרק במה בהמה שבת נא:), שלפי מ"ש רש"י בפירוש החומש פרשת משפטים, בשם המכילתא, למען ינוח שורך וחמורך, תן לה נייח לתלוש ולאכול. או אינו אלא יכבשנה בתוך ביתו, אמרת, אין זה נייח אלא צער. (וכ"כ התוס' שבת קכב. בשם המכילתא). לפ"ז אין טעם וסברא לאסור מן התורה יציאת בהמתו לרשות הרבים בדברים העשויים לנוי וכדומה, משום עשה דשביתת בהמתו, ועוד שהוצאה לרשות הרבים אפילו באדם מלאכה גרועה היא, וכל שכן לגבי בהמה שלא שייך בה עשה מן התורה אלא כגון חרישה וטעינה. ומ"ש התוס' שם שאדם מוזהר בזה על שביתת בהמתו שנאמר למען ינוח וכו', לשון מוזהר לא קאי אהך דינא דבמה אינה יוצאה אלא אעיקרא דמילתא וכו'. ועל זה הקשה הגאון המחבר מהגמ' בשבת (נב.). וכן ממ"ש התוס' (ע"ז טו.) שיש לתמוה על מה אנו סומכים למכור סוסים לגויים, ובשלמא אותם המיוחדים לרכיבה ניחא, דקיימא לן כבן בתירא שמתיר בסוס לפי שאין בו איסור מלאכה מדאורייתא (דקי"ל חי נושא את עצמו), ומשום האוכף אין לאסור, שהאוכף בטל לגבי האדם הרוכב עליו וכו'. ע"כ. ומוכח שאלמלא שהאוכף בטל לגבי האדם, היה אסור מה"ת משום הוצאה לרשות הרבים, ודלא כהפני יהושע. ע"כ. ולפעד"נ שאף הפני יהושע מודה שאם הוא מחמר אחר בהמתו, יש בו איסור מה"ת גם בהוצאה לרה"ר, וכדאיתא בשבת (קנג:), אמר מר מניחו על החמור, והלא מחמר, ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, ומשני, מניחו עליה כשהיא מהלכת וכו'. ובפסחים (סו:) והלא מחמר וכו', וע' בתוס' שם. וכן מצאתי במנחת חינוך (סוף מצוה לב דף נג רע"א) שכתב, שסברת הפני יהושע אינה אלא לגבי עשה דשביתת בהמתו, משא"כ באופן שהוא מחמר אחריה, דאיכא לאו דמחמר גם בהוצאה לרה"ר. והוכיח כן מהגמ' הנ"ל. ע"ש. ולפ"ז הסוגיא דע"ז (טו.) דמיירי בלאו דמחמר, וכמו שפירש רש"י שם, וע' הסבר הדברים בהר"ן שם, שטעמו ונימוקו עמו, ניחא דברי התוס' גם אליבא דהפני יהושע. ומ"ש הרמב"ם (בפרק כ מהלכות שבת הי"א) שהמוציא משא על הבהמה עובר בעשה, זהו במשא כבד, שיש בו צער בעלי חיים, ומש"ה עובר בעשה דשביתת בהמתו. וכמ"ש הרע"ב (בפ"ק דשבת סוף משנה ה'). משא"כ בדברים שהם בגדר נוי לבהמה, ואינה מצטערת מהם, אינו עובר בעשה. ואסור רק מדרבנן. וע' בירושלמי (פ"ה דביצה ה"ב) אין רוכבים על גבי בהמה, משום למען ינוח שורך וחמורך. והובא בהרא"ש שם. וכתב ע"ז מרן הבית יוסף, ויש לתמוה שכיון דקי"ל (שבת צד.) חי נושא את עצמו, א"כ אינו מצווה שלא לרכוב ע"ג בהמתו. ושמא יש לומר שאע"פ שאינו מצווה על רכיבתו ע"ג בהמה מ"מ כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר משום שביתת בהמתו. ע"ש. נמצא שהכל תלוי בצערה של הבהמה. ומלשון מרן השלחן ערוך (סי' שה סכ"ב): "מי שיש לו נער גוי ורוכב על הבהמה כשהולך להשקותה, אינו צריך למונעו, שהחי נושא את עצמו, אבל צריך למונעו שלא יתן עליה בגדיו ולא שום דבר". מוכח שבהנחת בגד או שום דבר אחר יש איסור מן התורה, שהרי ברכיבה עכ"פ יש איסור מדרבנן, ואעפ"כ לא גזרו למונעו, וכמ"ש המרדכי בפ"ק דשבת, והובא בב"י שם. וכ"כ הלבוש. אלמא שבהוצאה של בגד או שום דבר אחר יש איסור מה"ת ולכן צריך למונעו. ודלא כהפני יהושע. והוכחת הגהמ"ח משבת (נב.) שרירא וקיימת (וע' להגאון האדר"ת בטוב ירושלים על הירוש' פ"ה דביצה, ובקרבן נתנאל ביצה לו: ודו"ק.) ושו"ר בשו"ת שערי רחמים פרנקו ח"א (חאו"ח סי' טז) שעמד על דברי הפני יהושע ודברי הגהמ"ח. ע"ש. ואכמ"ל.
ב) מערכת א' אות ד', הביא דברי המהר"י בסאן בשו"ת לחמי תודה סי' כ הדן בבהמת ישראל שיש בה שותפות גוי, האם מצווה הישראל עליה משום שביתת בהמתו, שהרי נאמר למען ינוח שורך וחמורך בלשון יחיד, ובחולין (קלה.) ממעט ר' אלעאי בהמת השותפים מראשית הגז משום שנאמר ראשית גז צאנך, ורבנן דרשי למעוטי שותפות נכרי. ובתשובת הריב"ש (סי' קנא) כתב, שיש לומר שאם התנו מתחילה בשעה שקנו את הבהמה, הרי זה כאילו הבהמה קנויה לגוי ביום השבת ואין ליהודי חלק בה, וביום חול כנגדו הבהמה לישראל ואין לגוי חלק בה וכו', אבל אם לא התנו מתחלה, אלא שאחר שנשתתפו אומר טול אתה חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול, אסור, אף אם אין כאן משום שביתת בהמתו. מאחר שיש לגוי חלק בבהמה ואינו נמנע מלעשות בה מלאכה על כרחו של ישראל, עדיין יש איסור שלוקח שכר שבת שלא בהבלעה וכו'. הרי שאף שהריב"ש לא כתב בפירוש לפטור בשותפות גוי, מ"מ הרי כתב מפני שהגוי עושה בה מלאכה בעל כרחו של הישראל, ומש"ה ליכא איסור שביתת בהמתו. ואפשר עוד שאין זה אלא איסור דרבנן בעלמא שמפקיע בהמתו משביתה, כההיא דבכורות (ג:) וכו'. והגהמ"ח חולק על מהר"י בסאן, שמצד הסברא י"ל שמכיון שיש לישראל חלק בבהמה, כשעובד בה הגוי בשבת הרי הישראל עובר על איסור שביתת בהמתו. וגם מ"ש בכוונת הריב"ש לא דק וכו'. ע"ש. והנה גם בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' עט) דייק מדברי הריב"ש דס"ל שגם בשותפות גוי יש איסור דשביתת בהמתו. והקשה מהגמ' חולין (קלו.) דהיכא דכתיב צאנך ובקרך ממעטינן שותפות גוי אם לא במקום שריבה הכתוב בפירוש, וא"כ הכא דכתיב למען ינוח שורך וחמורך למה יהיה נוהג איסור שביתה בשותפות גוי וכו'. ע"ש. ובשו"ת בית יצחק (חאו"ח סי' לב אות ט) הקשה, דלמה לו להריב"ש לומר שאין הישראל עובר משום שביתת בהמתו כיון שהנכרי עושה בה מלאכה בעל כרחו, ותיפוק ליה שיש למעט שותפות גוי מדכתיב למען ינוח שורך וחמורך, ויש למעט מזה שותפות גוי כדאיתא בחולין (קלה.). וצ"ל ע"פ המבואר בבכורות (ג.) למעט שותפות גוי מבכורה מדכתיב כל בכור, ודרשי רבנן עד דאיכא כוליה בכור, ור"י דריש מכל אפילו מקצת בכור. א"כ בשבת דכתיב וכל בהמתך מרבינן אף מקצת בהמה של ישראל וכו'. ע"ש. גם בשו"ת בנין שלמה (סי' טז דף כ ע"ג) כתב, שנראה מדברי הריב"ש שמסופק בשותפות גוי אם עובר הישראל משום שביתת בהמתו, והגאון האמיתי מאור הגולה רבי יצחק אלחנן כתב, שרב אחד כתב לו היתר בבהמת השותפים של גוי משום שנאמר למען ינוח שורך וחמורך ובחולין (קלה.) דרשינן למעט שותפות גוי בכה"ג. והשיב הגאון ר' יצחק אלחנן שאמנם כתב כן בספר רביד הזהב פרשת יתרו, ולדעתו שותפות הגוי פוטרת הישראל מאיסור עשה דשביתת בהמתו, אלא שי"ל דהכא כתיב וכל בהמתך, והרי בבכורות (ג.) דרשי רבנן בכור אפילו מקצת בכור, ומדכתיב כל בכור ש"מ עד דאיכא כוליה בכור, וה"נ שורך וחמורך משמע שיהיה כולו של ישראל, אתא קרא וכל בהמתך לומר שאפילו כל שהוא של ישראל יש בו איסור עשה דשביתת בהמתו. וע"ש עוד בזה. (וזה כדברי הבית יצחק הנ"ל.) גם בשו"ת ראשי בשמים (חאו"ח סי' ח אות יב) הביא מ"ש אליו הרה"ג השואל לחדש למעט שותפות גוי מדין שביתת בהמתו, מדכתיב למען ינוח שורך וחמורך, ודחה שאין לנו לחדש דרשות מעצמינו וכו'. ע"ש. [וע' בשו"ת חקרי לב ח"ב מיו"ד סי' יז דף לב ע"ג. ודו"ק.] וע"ע בשו"ת ישועות מלכו (חאו"ח סי' יד). ע"ש. ושו"ר בספר פתח הדביר (סי' רמו ס"ק טו) שהאריך למעניתו בקושיא זו, והעיר ג"כ שאין לנו לדרוש מדעתינו. ושם (דכ"ג ע"א) הביא דברי הגהמ"ח בכאן, ומה שהוסיף עוד בכתב יד, ופלפל בדברי קדשו. ע"ש. (וע' בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' כח). ועכ"פ הואיל ומבואר להדיא בתשובת הריצב"א שהובאה בבית יוסף (ס"ס רמה) שיש איסור גם בשותפות גוי, ושכן הובא בהגמ"י ור' ירוחם, ובהגהות אשרי ספ"ק דע"ז, בודאי שאין להקל בזה. וע"ע בספר מטה יהודה (סי' רמו). ודו"ק.
ג) במערכת א' אות לד. הביא דברי המהר"י אלגאזי בארעא דרבנן (סימן ב דף קכא ע"א), שאין סברא לומר דלא אמרינן אין עושים מצות חבילות חבילות אלא כששתי המצות דאורייתא, משא"כ אם האחת מדאורייתא והאחת מדרבנן, דהא בפסחים (קב:) אמרינן, שביו"ט שחל במוצ"ש אומרים יקנה"ז על הכוס, ולא חיישינן משום דהוי מצות חבילות חבילות כשאומר הקידוש וההבדלה על כוס אחד, משום דקידושא ואבדלתא חדא מילתא היא. ומשמע דאי לאו הכי היה לנו לאסור, אע"פ שההבדלה במוצ"ש מן התורה, וקידוש יו"ט מדרבנן, וכמ"ש הרב המגיד בפרק כט מהלכות שבת הי"ח, אלמא שגם בשתי מצות שונות, שהאחת מן התורה, והשניה מדרבנן, אין עושים מצות חבילות חבילות. (ולפ"ז קשה בהא דפסחים קטו. דלא ניכרוך מצה ומרור בהדי הדדי, דאתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא, ותיפוק ליה שאין עושים מצות חבילות חבילות.) ע"ש. והגהמ"ח דחה שעכ"פ גם ההבדלה שעל הכוס הויא מדרבנן, שמן התורה כבר יצא י"ח במה שהבדיל בתפלה, ונמצא דתרוייהו מדרבנן, שמצוה מדרבנן לקדש ולהבדיל על הכוס. ע"כ. והנה לשון הרמב"ם (בפרק כט מהלכות שבת הי"ג): "היה אוכל וגמר סעודתו עם הכנסת השבת, מברך ברכת המזון תחילה ואחר כך יקדש על כוס שני, ולא יברך ויקדש על כוס אחד, שאין עושים שתי מצות בכוס אחד, שמצות ברכת המזון ומצות קידוש שתי מצות של תורה הן". ולכאורה משמע שאם אין שתיהן מן התורה שפיר דמי. וכ"כ המגדל עוז שם. ומוכח דלא כהמהר"י אלגאזי הנ"ל, שסובר, שגם בשתי מצות, האחת של תורה והאחת מדרבנן, שייך הדין שאין עושים מצות חבילות חבילות. ועינא דשפיר חזי להחתם סופר בחידושיו לפסחים (קב:) שדייק ג"כ מלשון הרמב"ם הנ"ל, שאם אחת מן המצות מדרבנן לא מקרי חבילות חבילות, דמצוה דרבנן לגבי דאורייתא כרשות חשיבא. אלא שאם כן צע"ג על מ"ש הרב המגיד שקידוש יו"ט מדרבנן, שא"כ מאי פריך בגמ' מדין יקנה"ז, והרי הבדלה דאורייתא וקידוש יו"ט מדרבנן. אם לא שנאמר שלא בא הרמב"ם אלא לאפוקי שתי מצות דרבנן כגון כוסות של חופה, וכמ"ש במגדל עוז, אבל אם האחת דאורייתא והאחת מדרבנן ג"כ אין עושים חבילות, אבל לעד"נ שאין בזה טעם, והבוחר יבחר. עכת"ד. ובשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' כא) בתשובה למר חמיו הגאון ר' עקיבא איגר, השיב (על מה שהעיר ג"כ בגמ' דפסחים קב: קידושא ואבדלתא חדא מילתא היא, הלא"ה יש בזה משום חבילות חבילות, אע"ג דההבדלה מדאורייתא וקידוש של יו"ט מדרבנן, וכתב הגרע"א שאם האחת מדאורייתא והאחת מדרבנן מודה הרמב"ם לאסור.) הנה כבר כתבתי כן בחידושי, וסיימתי שאין בזה טעם. והוסיף החת"ס להעיר על מ"ש הגרע"א לדחות שמכיון שכבר התפלל ערבית ויצא י"ח הבדלה בתפלה הו"ל תרוייהו מדרבנן, (וכמ"ש הגהמ"ח גזע ישי דקמן), שי"ל שבתפלה הוי כמכוין להדיא שלא לצאת כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה על היין מדאורייתא, וכאילו לב חכמים מתנה ע"ז. וק"ק דהא בהבדלה לא שייך טעם זה, שאפשר להבדיל בלא סעודה. וצ"ל שכוונת החת"ס כדי שיקיים מצות ההבדלה על היין כתקנת חכמים (בברכות לג.). והפרי מגדים (סי' רעא) כתב דהא דיוצא י"ח קידוש בתפלה, היינו כשהתפלל של שבת וחתם בברכה מקדש השבת, אבל אם טעה והתפלל י"ח בליל שבת והזכיר מעין המאורע בתפלה לא יצא, ולפ"ז גם בהבדלה אינו יוצא י"ח בתפלה כיון שאין חתימה בנוסח ההבדלה שבתפלה. אולם בטור (ס"ס רצו) מבואר שיוצאים י"ח מן התורה בהבדלה שבתפלה, וכ"כ רבינו יצחק בן גיאת בספר מאה שערים (עמוד טז). וכ"כ בשו"ת בשמים ראש (סי' קד). וכן הוכיח במישור בשו"ת בית שערים (סי' נג) מדברי הרמב"ם. ע"ש. ובשו"ת בנין של שמחה (סי' יא אות ד) הוכיח במישור מדברי הרמב"ם (בפכ"ט מה' שבת הי"ג) שקידוש יו"ט מן התורה. ע"ש. אך י"ל שהבדלה של מוצ"ש שחל בו יו"ט הויא רק מדרבנן, כיון שחותם המבדיל בין קדש לקדש, וההבדלה נפקא לן (בשבועות יח:) מדכתיב להבדיל בין הקדש ובין החול. וכ"כ הסמ"ק. וכן תירץ בשו"ת תורת רפאל (סי' א דף ה ע"ג). ובשו"ת התעוררות תשובה ח"ג (סי' כג). ומכיון שגם ההבדלה והקידוש מדרבנן, הוצרך לומר דקידושא ואבדלתא חדא מילתא היא. וכעין תירוץ הגרע"א דבתרוייהו דרבנן שייך הדין שאין עושים מצות חבילות חבילות. ושו"ר בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' כו וקלט) מ"ש בזה, וע"ע בספר נחמד למראה ח"א (דף סב ע"ב והלאה). ובספר חזון עובדיה ח"א (סי' ב וסי' ח). ואכמ"ל יותר.
ומה שכתב עוד הגהמ"ח להביא ראיה שבשתי מצות שהאחת מדאורייתא והאחת מדרבנן שייך הדין שאין עושים מצות חבילות חבילות, מהתוס' מו"ק (ח:) שכתבו, שהטעם שאין מערבים שמחה בשמחה משום אין עושים מצוות חבילות חבילות, דבעינן שיהיה לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו ממנה, והרי שמחת יום טוב מן התורה, ושמחת נישואין מדרבנן וכו'. לא זכר שר מ"ש הרא"ש (בפ"ק דכתובות סי' ה) בשם רבינו מאיר הלוי, "שיום הראשון של שמחת חתן הוי דאורייתא, דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו, אלמא דשמחת לבו ביום ראשון יש לו סמך מן התורה". וע' בפני יהושע כתובות (בקונטרס אחרון סי' ח) שהעיר ממ"ש במו"ק (ז:) וביום הראות בו, יש יום שאי אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנים לו כל שבעת ימי המשתה. ע"ש. ודו"ק.
ד) במערכת א' אות מט. הביא מ"ש הנודע ביהודה תנינא (חאו"ח סי' מד) דהא דקי"ל שבות דשבות במקום מצוה מותר, היינו דוקא למצוה הצריכה לבו ביום, אבל למצוה שאינה צריכה אלא רק למחר, לא התירו. וכמו שאמרו בפסחים (מז.) בדין אין שבות במקדש, דשבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו. ותמה עליו הגהמ"ח, שהרי דברי הגמ' דפסחים אינם אלא אליבא דרב חסדא דלית ליה הואיל וכו', אבל למאי דקי"ל כרבה דאית ליה הואיל, לכ"ע אפי' שבות רחוקה התירו. והוסיף עוד להלן (אות קפא) להוכיח כן ממ"ש הרמב"ם (בפ"ו מה' שבת ה"י), ומרן הש"ע (סי' שז ס"ה), אומר ישראל לנכרי "בשבת לעלות לאילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר לתקוע תקיעת מצוה". והרי בזמן הזה אין שום מקום שתוקעים בראש השנה שחל בשבת, ואעפ"כ הותר לומר לגוי לעשות איסור שבות להביא לו שופר לצורך יום טוב שני של ר"ה, ואף בזמן הרמב"ם ברוב המקומות לא היו תוקעים בשבת, ובכל זאת סתם להתיר וכו'. ע"ש. והנה גם הט"ז (בסי' תרנה סוף סק"ב) כתב, שאע"פ שמותר לשלוח נכרי ביו"ט אל מחוץ לתחום להביא לו לולב למצוה, מ"מ בשבת אין להתיר לשלוח נכרי לצורך זה בשביל יום טוב שאחריו. והעיר על זה במחצית השקל (סי' שז סק"ח) ממ"ש מרן הש"ע להתיר לומר לגוי בשבת שיעלה לאילן להביא לו שופר, אף שהוא לצורך מחר. ע"ש. גם בספר מאמר מרדכי (סי' תרנה) העיר כן ע"ד הט"ז, וכתב, ומיהו יש לדחות שהש"ע העתיק כן מדברי הרמב"ם, והרמב"ם לשיטתיה שסובר (בפ"ב מהל' שופר ה"ט) שתוקעים בשבת, ומרן הש"ע העתיק לשון הרמב"ם, ולדוגמא בעלמא תפס כן. וסיים, ומ"מ לדעתי יש להקל אף בשבות דשבות לצורך מחר. ע"ש. וכ"כ בשו"ת רב פעלים ח"א (חאו"ח סי' כז), שאפילו למ"ד שבות רחוקה לא התירו, שבות דשבות במקום מצוה אפילו הוא שבות רחוקה התירו. ע"ש. וע"ע בעקרי הד"ט (א"ח סי' יד אות צט). ובשו"ת עוגת אליהו (סי' יג). ובשו"ת מעט מים (סי' נא). ובמש"כ בספרי שו"ת יחוה דעת ח"ו (סי' לב). ואכמ"ל.
ה) במערכת א' אות סב. הביא דברי הרב צרור החיים שי"ל שלא התיר הר"א ממיץ בספר יראים אלא שריית פתו ביין שהוא צורך ואי אפשר בלא זה, וסמך על הטעם שאין צביעה באוכלים, אבל למזוג יין אדום על יין לבן או מים, למה נתיר לעשות צביעה, הרי אפשר לעשות בדרך אחרת שיתן היין הלבן או המים על היין. והגהמ"ח העיר שא"כ איך למד השבלי הלקט להתיר לתת כרכום לתבשיל מדברי היראים, והרי הכרכום אינו אלא רק למראה בעלמא ואין בו צורך, שאין בו בנותן טעם וכו'. הנה יש לדחות על פי המבואר בביצה (יד.) ובפירוש רש"י שם, שהכרכום נותן טעם בתבשיל. וכ"כ רש"י בנדה (נא:). ומה שאמרו בתוספתא דמעשר שני (פרק א הי"ד) שאין הכרכום אלא למראה, היינו שעיקרו למראה, אבל יש בו טעם וריח טוב, שהרי הוא אחד מסממני הקטורת. ואף הנאת מראה הנאה היא, כי טוב מראה עינים וכו'. וכן העיר הרה"ג ר' אברהם פלאג'י בשו"ת ויען אברהם (חאו"ח סי' ל). וע"ע במש"כ באורך בשו"ת יביע אומר חלק ב' (חאו"ח סי' כ). ושם (אות יב-יג) הבאתי דברי הגהמ"ח ונשאתי ונתתי בדברי קדשו. ומ"מ הלכה למעשה להתיר בכל זה שאין צביעה במשקים וכן הסכימו האחרונים.
ו) במערכת א' אות עא, הביא מ"ש בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקעו, שאסור לשלוח בשבת דברי מאכל על ידי גוי דרך רשות הרבים ליהודי התפוס בבית הסוהר, כדי שלא ישאר בתענית בשבת, שאמירה לגוי שבות, ואין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך בעונג שבת, ועוד שבשעת האמירה לגוי אין מצות עונג שבת מתקיימת, וכדקי"ל בעלמא דהא דעשה דוחה לא תעשה היינו דוקא בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה, אבל אם העיר דלתותיה ננעלות בלילה, יש להתיר, דהוה ליה שבות דשבות במקום מצוה. עכת"ד. והעיר הגהמ"ח לפמ"ש התוס' (שבת ד.) דהיכא דלא פשע לא אמרינן אין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך, ואפילו שלא בעידנא יש להתיר וכו'. והאריך מאד בזה. כיעו"ש. וע"ע להגאון מהרש"ם בספר דעת תורה א"ח (סי' שכח סעיף יז) שג"כ כתב להעיר בזה ע"ד הרדב"ז. עש"ב. ולפעד"נ שיש להתיר בנידון הרדב"ז, על פי המבואר בחידושי הרשב"א (שבת צז. ועירובין לג.) שהמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פטור, שאין לך מעביר ד' אמות ברה"ר שחייב, אלא באופן שעקר והניח ברה"ר וכו'. ושכן דעת הרמב"ן. וכ"כ הריטב"א והר"ן שם. ושלא כדברי התוס' (עירובין לג.) דס"ל דחייב. וכן תפס בפשיטות הט"ז (סי' שמו סק"ב) דפטור. וכן פסק בש"ע הגר"ז (סי' שמז סעיף ט). וכתב הגאון החזון איש (סי' סב אות יט סק"ה) שכן עיקר לדינא. וכן העלה בשו"ת שערי ציון (סימן ח), ושכן פסק למעשה הגאון ר' יוסף דוב סולובייצ'יק בעל בית הלוי. ע"ש. וכן העלתי בספרי לוית חן (עמוד קיד-טו). ע"ש. וא"כ גם כשהוא דרך רה"ר הו"ל שבות דשבות במקום מצוה, וכל שכן שרבו הפוסקים הסוברים שאין לנו דין רה"ר בזמן הזה. ודו"ק כי קצרתי.
ז) במערכת א' אות קמג, בדין אין מבטלים איסור לכתחילה, הביא מ"ש מהרש"ל בספר ים של שלמה דהא דקי"ל שהמבטל איסור בשביל חבירו אסור גם לזה שנתבטל בשבילו, היינו דוקא כשזה יודע שמבטלו בשבילו וניחא ליה בהכי, אבל אם עשה שלא מדעת חבירו מותר לזה שנתבטל בשבילו. והעיר הגהמ"ח ממ"ש בתשובת הריב"ש (סי' תצח), שאחר שדימה נידון שלו לדין מבטל איסור לכתחילה, כתב, וכאן הרי זה כמי שנתבטל בשביל כל הקהל למי שירצה לקנות, ואע"פ שלא נעשה בשביל אדם מיוחד אלא על הסתם בשביל מי שירצה לקנות, הרי הוא כמי שנעשה בשבילם ביחוד, וכמו שאמרו הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, ואם בא בשביל למכור לכל ישראל למי שירצה לקנות, הרי הוא כאילו בא לישראל זה. ומוכח מדברי הריב"ש שלא כדברי המהרש"ל, וגם הפרי חדש הביא דברי המהרש"ל וחלק עליו. עכת"ד. והנה גם הגאון ר' עקיבא איגר בהגהותיו ליו"ד (סי' צט סעיף ה) הביא דברי הריב"ש, וכתב שמכאן מוכח דלא כמ"ש הט"ז בשם המהרש"ל (הנ"ל). ע"כ. ובספר דלתי תשובה (סי' צט אות לו) כתב לחלק שדברי מהרש"ל מיירי בדבר שאינו שלו, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ע"ש. ובשו"ת אבני זכרון ח"א (סי' פב) כתב ג"כ לחלק בזה. ע"ש. גם בזבחי צדק (סי' צט ס"ק לד) כתב לחלק בין נידון הריב"ש לנידון מהרש"ל, שדין מהרש"ל מיירי בדלא ניחא ליה. והרבנים המגיהים דחו חילוק זה. ע"ש. והפרי תואר כתב לדחות דברי הפרי חדש והעלה כהמהרש"ל, אך בספר מזמור לדוד כתב לחזק דברי הפרי חדש. וכ"כ בספר יד יהודה שם, ובדרכי תשובה הביא תשובת הרדב"ז סי' תתקעח שכתב להתיר. ע"ש. וכשיש עוד סניף להקל יש להתיר.
ח) במערכת א' אות קעא. בדין אין הולכים בממון אחר הרוב, הביא דברי הרב קרית מלך רב בתשובה חלק ב' סימן יב שהוכיח דהא דקי"ל אין הולכים בממון אחר הרוב הוי מדרבנן, מהתוס' ב"מ (כ:), אלא שמהתוס' ב"ק (כז:) שכתבו דהיינו טעמא דלא אזלינן בממונא בתר רובא, משום סמוך מיעוטא לחזקת ממון ואתרע ליה רובא, משמע דהוי מן התורה, שאחר שאמרו, "זה כלל גדול בדין" המוציא מחבירו עליו הראיה, שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם וכו'. ולפע"ד יש לדחות שהראיה מהפסוק היא על עיקר הדין דהיינו בספק שקול, ומשום הכי פריך למה לי קרא סברא הוא וכו', אבל אי קאי ארובא מאי פריך הא קמ"ל קרא דלא אזלינן בתר רובא. ובאמת שגם הראיה שכתב הרב קרית מלך רב מהתוס' ב"ק (כז:), יש לדחותה, שהרי כתב המהרש"א בחולין (יא.) דהא דאמרינן בעלמא סמוך מיעוטא לחזקה, אינו אלא מדרבנן, דמדאורייתא רובא וחזקה רובא עדיף. וכ"כ התוי"ט (פרק ה' דטהרות מ"ז) ע"ש. וא"כ אדרבה מוכח מהתוס' ב"ק (כז:) דהוי מדרבנן, וכ"כ בגנת ורדים (כלל לט) בדעת התוס' הנ"ל. אלא שבשו"ת תרומת הדשן (סוף סי' שמט) כתב, דהא דקי"ל אין הולכים בממון אחר הרוב, אף דרובא וחזקה רובא עדיף, שאני חזקת ממון דאלימא טפי, דקי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה, ורובא לא מקרי ראיה. ע"ש. ויש להסביר זאת על פי דברי השטה מקובצת ב"מ (ו:) בשם הרא"ש, דרובא הוי בכלל ספק, אלא שגזירת הכתוב ללכת אחריו, אבל לעולם לא נפיק מכלל ספק. ע"ש. ומשום הכי רובא לא מקרי ראיה, כיון שמכלל ספק לא יצאנו, ובזה ניחא דברי הגאון המחבר שלמד מדין המוציא מחבירו עליו הראיה, שגם רובא לא מהני לאפוקי ממונא. וזהו כדברי התרומת הדשן דרובא לא מקרי ראיה, וכ"כ כיו"ב בשו"ת זרע אמת ח"ב (חיו"ד סי' קיא) דחזקה דממונא אלימא טפי, שסברא הוא שאין להוציא ממון מן המוחזק אלא בראיה ברורה. וכמו שאמרו בב"ק (מו:). וע"ע בספר שב שמעתתא (שמעתא ד' פרק כד). ובשו"ת משנת רבי אליעזר די טולידו ח"ב (חחו"מ סי' מז). ובשו"ת חיים של שלום (סי' לז). ובשו"ת בית שלמה (ח"ב מיו"ד סי' קפז). ועוד אחרונים. ואכמ"ל יותר.
ט) במערכת א אות קצד, הביא דברי המהר"י אלפנדארי בספר מוצל מאש חלק ב' (סימן יב) שנסתפק במי שבישל ביו"ט לאכול אכילה גסה, אם יש בזה איסור או לא. והגהמ"ח כתב שהדבר פשוט שאסור, שכשם שלגבי איסורים שכתבו בהם לשון אכילה, האוכל מהם אכילה גסה פטור, ה"נ לגבי אוכל נפש שכתוב בו אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, אסור לו לבשל כדי לאכול אכילה גסה, וראיה לזה ממ"ש הרוקח דמה שכתוב אך אשר יאכל לכל נפש לאו דוקא אכילה, אלא הוא הדין לכל הנאות, וכדקי"ל בפסחים (כא:), ולא יאכל חמץ, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. וה"נ לגבי אכילה גסה ילפינן מדין איסורים שכתוב בהם לשון אכילה, ואין אכילה גסה בכלל אכילה. עכת"ד. והנה בשו"ת קול אליהו ח"א (חאו"ח סי' מב) הביא הספק של המוצל מאש הנ"ל, וכתב להעיר מהגמ' פסחים (מו:) שהקשה רבה לרב חסדא דלית ליה הואיל, ממתני' דקתני' בהמה המסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יש שהות לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום, יכול ואע"ג דלא בעי למיכל, בשלמא לדידי דאמרינן הואיל, ה"נ הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל מש"ה ישחוט,אלא לדידך אמאי ישחוט, אמר ליה, משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית וכו'. ופרש"י, גמר בלבו לאנס עצמו ולעבור על דעתו ולאכול כזית וכו'. הרי להדיא שאע"פ שאכל וגמר סעודתו, אף למאן דלית ליה הואיל, מותר לשחוט, שכיון שמאנס עצמו לאכול אכילה גסה ישחוט, דחשיב שפיר אכילה. ואין להקשות מיומא (פ:) שהאוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור, דשאני התם דלענין עונש לא חשיבא אכילה, משום דביתובי דעתא תליא מילתא, אבל הנאה כל דהוא אית ליה, ולכן פטור אבל אסור, לפיכך המבשל ביו"ט כדי לאכול אכילה גסה פטור, הואיל ויש לו הנאה כל דהוא. עכת"ד. והנה הראיה שהביא מההיא דפסחים לא שמה מתיא, וכמו שהרגיש בעצמו לאחר מכן, לפמ"ש התוס' (פסחים קז:) שיש שני מינים באכילה גסה, שאכילה גסה עד שנפשו קצה מלאכול, פטור עליה ביוהכ"פ, אבל יש אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול אבל יש בה טעם אכילה, וחשיבא אכילה. לפ"ז גבי השוחט את המסוכנת מיירי באכילה גסה שאינו קץ במזונו, ומוצא בה טעם. משא"כ אכילה גסה שקץ במזונו חייב עליה ביו"ט. ובאמת שכ"כ להדיא הגאון מהר"י עייאש בספר לחם יהודה (דף כט ע"ב). וכן מוכח בפרישה (ס"ס תצ"ח). ע"ש. (ומה שהקשה הקול אליהו ע"ד התוס' פסחים הנ"ל יש ליישב. ואכמ"ל). ומה שדחה הקול אליהו דשאני ההיא דיומא (פ:) דלענין עונש לא שמה אכילה וכו', דבריו תמוהים, שהרי מבואר ביבמות (מ.) שגם לענין מצות אכילה בקרבנות דכתיב מצות תאכל במקום קדוש, אכילה גסה לא שמה אכילה, וילפינן לה מהאוכל אכילה גסה ביוהכ"פ שפטור. ע"ש. ובתוס' פסחים (קז:) הנ"ל כתבו כן גם לענין אכילת פסח, דהוי מצוה. והרב קול אליהו עצמו הביא אחר כך מה שאמרו בב"ק (קי.) לגבי אכילת קדשים שאכילה גסה לאו כלום היא. ע"ש. וע' בספר מועד דוד (דף מג ע"ד). ע"ש. ולכאורה יש לדון עוד בנ"ד לפמ"ש הטורי אבן באבני מלואים (מגילה ז:) שהמבשל ביו"ט דבר מר, וכמ"ש הרמב"ם (פרק ה' מהלכות יסודי התורה), חשיב צורך יו"ט ואינו לוקה. וכתב ליישב בזה קושית התוס' ביצה (יב:) אהא דתניא המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש, ואחד מהם הבערה, ואמר ריו"ח דהא מני בית שמאי היא, דאי בית הלל מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והקשו התוס', ומה צורך יש במבשל גיד הנשה כיון שהוא אסור, ותירצו, כיון שהיה בדעתו של זה לאוכלו חשיב צורך יו"ט. ולפי האמור לק"מ, דמיירי שרוצה לאוכלו בהיתר מן התורה, דהיינו שלא כדרך אכילה וכו'. ע"ש. וא"כ יש לומר דמכ"ש אם רוצה לאכול אכילה גסה, שהמאכל מצד עצמו ראוי לאכילה, דחשיב צורך יו"ט, ואינו לוקה עליו, אף למ"ד דלית ליה הואיל. ועיין במשנה למלך (פרק ה' מיסודי התורה), שנסתפק במי שאכל איסור דרך אכילה גסה אם לוקה, ואע"פ שהאוכל שלא כדרך אכילה בודאי אינו לוקה, שאני הכא שהמאכל מצד עצמו ראוי לאכילה וכו'. וחזר ופשט ספיקו מכמה דוכתי שאכילה גסה לא חשיבא אכילה. ע"ש. הרי שצדד תחלה שאכילה גסה שהמאכל מצד עצמו ראוי לאכילה עדיפא משלא כדרך אכילה, וכ"כ בשו"ת נחפה בכסף ח"א (בחידושי הרא"ם דף קס ע"א). ע"ש. וא"כ אם איתא לדברי הטורי אבן הנ"ל, י"ל שהמבשל לצורך אכילה גסה פטור. אולם השאגת אריה (סימן עו) העלה שאע"פ שהאוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור. האוכל שלא כדרך אכילה ביוהכ"פ חייב, כיון דלא כתיב לשון אכילה, אלא לשון עינוי וכו', ושאני אכילה גסה דאמרינן ביומא (פ:) אשר לא תעונה פרט למזיק. (ופירש רש"י פרט לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי ע"י אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלים ואת עצמו). ע"ש. נמצא שיש צד לומר להיפך, שאע"פ שהאוכל שלא כדרך אכילה חשיב צורך יו"ט, אכילה גסה גרע טפי, דהו"ל כמזיק את האוכלים ואת עצמו. ועיין בשו"ת בנין ציון (סי' לה), ובשו"ת בית אב (חאו"ח סי' צא), ובשו"ת עמק יהושע (סי' י), ובשו"ת כתב סופר (סי' קיא), ובשו"ת עולת שמואל (סי' צב), מ"ש בדין האוכל שלא כדרך אכילה ביוהכ"פ. וע"ע בשדי חמד (מערכת יוהכ"פ סימן ג אות ח). ואכמ"ל. ובעיקר חידושו של הטורי אבן הנ"ל, יש להעיר מהגמ' ביצה (כא.) במעשה של שמעון התימני, ששחטו לבולשת עגל והאכילום ביו"ט, וא"ל ר' יהודה בן בבא שעברו על מה שנאמר לכם ולא לעכו"ם, ופריך, והא חזי למיכל מניה, ומשני, עגל טריפה הוי. וקשה דאכתי הא חזי לאכול שלא כדרך אכילה. א"ו שיש בזה איסור תורה משום דלא חשיב צורך אוכל נפש. וכן הוכיח במישור בשו"ת אמרי בינה (דיני יו"ט סימן ג) דלא כהטורי אבן הנ"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת שמע אברהם (סימן כ' אות ד' וח') שעמד בספיקו של המוצל מאש בדין המבשל ביו"ט לצורך אכילה גסה, ושם עמד ג"כ ע"ד הקול אליהו. ע"ש. ודו"ק.
י) מערכת ב' אות ו', הביא מ"ש הכנה"ג בשם המהרלנ"ח סי' כח, שאין איסור שביתת בהמתו חל על האדם אלא כשהוא בעצמו מוציאה, אבל אם תלך מעצמה בלי סיועו כלל אין לנו למונעה. והגהמ"ח האריך לדחות סברא זו, ושאין דבריו אלא מן המתמיהים, אלא חייב לשומרה ולמונעה מעשיית כל מלאכה ואפילו עושה מעצמה בלא סיוע ישראל כלל. ע"כ. ולא זכר שר שהמגן אברהם (סי' שה ס"ק טז) הביא מ"ש מהרלנ"ח שאם מעצמה יוצאת לרה"ר ומשא עליה א"צ למונעה. ותמה עליו דבגמ' ובתוס' בפרק במה בהמה מוכח איפכא, שאפילו אם יוצאה מעצמה צריך למונעה. אולם האליה רבה (שם ס"ק כג) כתב, והנה גם בספרי אליה זוטא סמכתי על ספר עולת שבת שהעתיק כן בשם הרלנ"ח, ועתה עיינתי בתשובת הרלנ"ח (סי' כח), וראיתי שלא כתב שם "ומשא עליה", אלא מיירי שיוצאת חוץ לתחום בלא משא. ונ"ל שבזה בודאי א"צ למונעה, וגדולה מזו אמרו (שבת נג:) שאם היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה. ופירש רש"י שאינו מוזהר על תחום בהמתו, ובלבד שלא יביאנה ממש בידיו. (וע"ע בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' מא). אבל כשמשא עליה בודאי שצריך למונעה כשיוצאת לרה"ר. ע"ש. וכן משמע ממ"ש הריטב"א ע"ז (טו:) סוף ד"ה מי דמי, שיש להזהר ולהשמר שמירה מעולה בבהמתו שלא לעשות בה מלאכה אפילו על ידי אחרים, ואפילו כשנטלוה ממנו למידי דהיתרא, "כמו שהוא מוזהר על עצמו". ע"כ. ומסוף לשונו מוכח שגם אם עושה מעצמה, ואפילו אין לו הנאה כלל, אסור. ובספר תורת שבת (סי' שה ס"ק כד) הביא דברי המג"א הנ"ל, וחלק עליו שכל שיוצאת מעצמה נייחא דילה הוא ושרי, וכמו שפסק בשו"ע לקמן (סי' שכד סעיף יג) מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים וכו'. ע"ש. ולא דמי, שכאן כיון שיש משא עליה, ולא ניטל ממנה בע"ש, יש לאסור אפי' יוצאת מעצמה. איברא שראיתי להחתם סופר (חאו"ח סי' סב בד"ה והנה חזי הוית) שהביא מ"ש אליו הגאון ר' אפרים זלמן מרגליות שלא נאסר משום שביתת בהמתו אלא מלאכת ישראל אבל במלאכת גוי ואין ישראל נהנה ממנה כלל לא נאסר. ושיש סיוע לזה מתשובת הרשב"א (סי' נט) וכן מדברי הרוקח וכו'. וכתב עליו החתם סופר, שכיוון האמת, ודבריו דברי אלהים חיים וכו'. ע"ש. וא"כ כ"ש כשעושה מעצמה, אם המשא עליה. כל שאין הישראל נהנה מיציאתה כלל מותר. וכן מוכח בחדושי הר"ן (שבת נג.) בד"ה מובלע בתחום שלו. ע"ש. וראיתי בשו"ת אמרי בינה (דיני שבת סי' א) שישב על מדוכה זו, ודייק מתשובת הרשב"א סי' נט שכל שעושה הבהמה מעצמה מותר. ושוב הביא דברי החת"ס, וכתב שמדברי הרשב"א אין ראיה להתיר כשאחרים עושים בה מלאכה, שמכל מקום הוא מצווה עליה. ומיהו אם עושה מעצמה מותר. ושכ"כ המאירי. אלא שהמגן אברהם והא"ר מחמירים לגמרי, וכן דעת המהרש"ל (פ"ה דביצה סי' ו), ולכן גם בזה אין להקל לכתחילה. ושכן מוכח מדברי הריטב"א הנ"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת שערי רחמים פרנקו ח"א (חאו"ח סי' טז). ודו"ק.
יא) במערכת ב אות רז בדין האוכל כזית פת ושבע מתבשיל ושאר מאכלים, אם חייב לברך ברכת המזון מן התורה. ונפקא מינה אם נסתפק אחר כך אם בירך ברכת המזון או לא. נ"ב, עיין במש"כ בשו"ת יחוה דעת חלק ו' (סימן י בהערה בעמוד ס-סא) שהבאתי דברי האחרונים בזה, ומכללם דברי הגהמ"ח, והעלתי בס"ד שאף באופן כזה חייב בברכת המזון מן התורה, ואם נסתפק אם בירך ברכת המזון או לאו, חוזר ומברך, ומשם בארה.
יב) במערכת ב' אות רט, האריך למעניתו בדין איסור ברכה שאינה צריכה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. והעיר מתשובת הרמב"ם (סימן קה) שמפורש להדיא דס"ל דאיסור דאורייתא הוא, אא"כ נדחוק לומר דלאו דוקא הוא, וכמ"ש הרב זרע אמת סימן א' וכו'. ע"ש. ובאמת שרוב האחרונים הסכימו בדעת הרמב"ם שאיסור ברכה שאינה צריכה הוי מדאורייתא, וסמכו ג"כ על תשובת הרמב"ם הנ"ל. ומכללם מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' מו סקל"ו) ובספרו יעיר אוזן (מערכת ב אות א.) והגאון רבי יצחק טייב בספר ווי העמודים (סי' יז אות י), ושזהו טעמו של הרמב"ם. שפסק שאסור לנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא. ע"ש (וכ"כ רבינו מנוח בפרק ב' מהלכות שופר). וכ"כ הצל"ח (ברכות ס.). וכ"כ בתשובה מאהבה חלק ב' (דף יג ע"ג). ובשו"ת שאילת שמואל (סימן ב). ובשו"ת אבני צדק (חאו"ח סימן יז וסימן מו). ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סימן ז). ובשו"ת שבט סופר (סימן כה). ובספר רב ברכות (דקט"ו ע"ב). ובספר השומר אמת (סי' יד אות ב). ועוד. [והחזון איש או"ח סי' קלז אות ה כתב לפקפק על מ"ש המגן אברהם שהרמב"ם ס"ל שאיסור ברכה שאינה צריכה מדאורייתא, ואשתמטיתיה דברי הרמב"ם בתשובה ודברי האחרונים הנ"ל.] וכן עיקר. ועיין במש"כ בשו"ת יביע אומר חלק א' (סימן לט והלאה) בענין האיסור לנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, ואכמ"ל.
יג) במערכת ב' אות ריג, הביא מ"ש המגן אברהם סימן קנג שמותר לעשות מבית הכנסת אף ביהמ"ד של יחיד. והגאון המחבר דחה ראיותיו והעלה לאסור. ויש להוכיח כן מדברי המאירי מגילה שם שכתב, ביהמ"ד קבוע והוא של רבים קדושתו גדולה מבית הכנסת ואין עושים ממנו בית הכנסת, אבל עושים מביהכ"נ ביהמ"ד כמו שביארנו. עכ"ל. ומוכח שאין לעשות מביהכנ"ס ביהמ"ד אלא כשהוא קבוע ושל רבים, שאז קדושתו גדולה יותר מביהכ"נ. הלא"ה לא. וכ"כ הגאון מהר"ש אלגאזי בספר תאוה לעינים (סוף מגילה) שביהכ"נ עדיף מתלמוד תורה של יחיד, ודוקא ביהמ"ד של ר' אמי ור' אסי שלימודם הוי ת"ת דרבים עדיף מביהכ"נ. ע"ש. וכן מתבאר באליה רבה ובברכי יוסף. וכן הביא כ"ז הפתח הדביר בסימן קנג סק"א. ע"ש. ועיקר.
יד) במערכת ז' אות רעח, בדין שנים שעשאוה, הוכיח במישור מפירוש רש"י (שבת קנג:) שאין בזה איסור מה"ת אלא מדרבנן. ושכ"כ מהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יום טוב (דף רח סע"ב). ע"כ. הנה הפרי מגדים בספר תיבת גומא (פרשת פקודי אות ב) כתב, שי"ל שבשבת מיעטה התורה שנים שעשאוה מחטאת קבועה ומכרת, אבל לעולם איסור תורה יש בדבר, וממילא ביו"ט לוקה מן התורה, דשאני שבת דהו"ל לאו שניתן לאזהרת בית דין שאין לוקין עליו וכו'. ע"ש. גם בשו"ת שם אריה (חאה"ע ס"ס צה) בד"ה ובאמת, כתב, דבשנים שעשאוה אכתי איכא עשה דאורייתא דכתיב וביום השביעי תשבות, דשביתה ממלאכה היא מ"ע, וכמ"ש הרמב"ם. וסיים, ששוב נזכר שכ"כ הגאון מליסא בספר מקור חיים בהל' פסח. ע"ש. גם בשו"ת באר יצחק (חאו"ח ס"ס יד) כתב, שיש לו ראיות להוכיח כדברי המקור חיים בהל' פסח, דמ"ש ששנים שעשאוה פטורים, היינו דוקא מחטאת אבל מכלל איסור תורה לא יצאו. וע"ע בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' עח) מ"ש בזה. אולם מלשון הזהב של הרמב"ם (פ"א מהל' שבת ה"ג) שכתב, וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור, ה"ז פטור מן הכרת ומן הקרבן, אבל אסור לעשותו בשבת, "ואיסורו מדברי סופרים, והוא הרחקה מן המלאכה". עכ"ל. ושם (בפ"א מהל' שבת הט"ו) כתב: כל מלאכה שהיחיד יכול לעשותה לבדו ועשאוה שנים בשותפות, כגון שאחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות, שניהם פטורים. ע"כ. מוכח להדיא שאף בשנים שעשאוה אין איסור אלא מדרבנן, להרחקה מן המלאכה. וכן מוכח להדיא בפירוש רש"י (שבת קנג:) ד"ה כל שבגופו. וכמ"ש הגהמ"ח. וכ"כ בפשיטות בשו"ת מהר"ץ חיות (סי' טז), דבשנים שעשאוה ליכא עשה דביום השביעי תשבות, אלא הוי רק איסור דרבנן. וכ"כ בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג (סי' סב), ובשו"ת האלף לך שלמה (סי' קמד), שהאיסור של שנים שעשאוה אינו אלא מדרבנן. ע"ש. וכ"כ בפשיטות בשו"ת מהר"י שטייף (סוף סי' יא). ע"ש. ושו"ר שכן הוכיחו ג"כ בשו"ת לבושי מרדכי (מהדורא בתרא סימן קלז אות ג), ובשו"ת היכל יצחק (חאו"ח סימן לב) מלשון הרמב"ם הנ"ל. וכתבתי עוד בזה במקום אחר. וע' בספר חמדת ישראל (סי' יא אות ב). ודו"ק.
טו) במערכת ח אות רפה, בענין חצי שיעור במצות עשה, כתב להביא ראיה ממ"ש מהרא"י בפסקים וכתבים (סימן נב) בדין אתרוג פחות מכשיעור שכל פחות מכשיעור כאילו אינו, ומוכח שאין שום מצוה בחצי שיעור, ותמה על האחרונים שלא הרגישו בזה. ולפעד"נ דשאני הכא דלא חזי לאצטרופי כלל, ואפילו באיסורים לא נאסר חצי שיעור אלא היכא דחזי לאצטרופי, כדאיתא ביומא (עד.). וידוע מ"ש הצל"ח פסחים (מד.) ובשו"ת נודע ביהודה תנינא (חאו"ח סימן נג), כי מה שהוצרך הרמב"ם (ריש הל' חמץ ומצה) לאסור חצי שיעור בחמץ מן התורה, מדכתיב ולא יאכל חמץ, משום דטעמא דחזי לאצטרופי לא שייך באוכל חצי שיעור בשביעי של פסח סמוך לבין השמשות, שא"א לצרף עוד חצי שיעור. וקמ"ל מקרא דאיכא איסורא מה"ת. ע"ש. וע"ע בשו"ת רעק"א (סי' קנד). ובשו"ת חתם סופר חלק ו' (סימן סה) וחלק ז' (סימן מב). וחתן סופר (ס"ס קכד). ושואל ומשיב תליתאה (ח"ג סי' קכט). ושאילת שמואל (סימן ל). ויהודה יעלה אסאד (חאו"ח סי' קכח). וקול אריה (חיו"ד סי' עז). ובשו"ת משנת יעבץ (או"ח סימן יד), ועוד. ודו"ק.