הרב שמואל אהרן שזורי ובר - אשישות
פורסם: ו' דצמבר 06, 2019 1:48 pm
בשבת זו יתפרסם ב'מקור ראשון' מאמרו של חברנו הרב צוריאל חלמיש, המוכר לנו כאן כ'חלמישצור'. המאמר הוא מאמר ביקורת על הספר אשישות שכולל את כתבי הרב שמואל אהרן שזורי ובר. תחילתו של המאמר נמצאת כאן: viewtopic.php?p=583685#p583685.
המחבר נענה לבקשתי, וצירף את המאמר המלא (לפני שעבר 'מיטת סדום', כמקובל אצל עורכים) לפרסום כאן. תשוח"ח לו:
המחבר נענה לבקשתי, וצירף את המאמר המלא (לפני שעבר 'מיטת סדום', כמקובל אצל עורכים) לפרסום כאן. תשוח"ח לו:
אברהם מרדכי רוטבלט, "אשישות: מאת הגאון החסיד רבי שמואל אהרן וועבר זצ"ל" (900 עמ'), כרך א: חידושי ש"ס ותולדות חייו, כרך ב: הערות והגהות, שו"ת, מאמרים ומכתבים, עובדא דצדיקיא, ירושלים תש"פ
העיקר חסר מן הספר / צוריאל חלמיש
"כל מילתא דעבידא לאיגלויי, לא משקרי בה" – חזקת חכמים המפורסמת לפיה כל דבר שסופו להתגלות אין בני אדם משקרים בו, הועמדה בשבועות האחרונים בפני בחינה מחודשת.
שני כרכים המוקדשים לתורתו ולאישיותו של הרב שמואל אהרון שזורי (ובר), המנכ"ל המייסד של הרבנות הראשית ומזכיר בית הדין הרבני הגדול, יצאו לאור לאחרונה בידי נכדיו תחת הכותר "אשישות". בלמעלה מ-900 עמודים נדפסו חידושי התורה הענפים של המחבר, מייסד ועורך הירחון הרבני "קול תורה", התכתבויותיו עם חכמי דורו, שמועות חסידיות מפיו וכן תולדות חייו.
ר' שמואל אהרון (רש"א) נולד בירושלים בשנת תרמ"ה (1885) למשפחה מחסידי קרלין. בנעוריו למד בישיבות "אור חדש" בחצר שטרויס ו"אוהל משה", ונודע בשקדנותו ואהבתו לתורה. הוא התקרב לאדמו"ר מלעלוב ר' דוד מקרלין והיה לחסידו המובהק כל ימיו. בעידן של איסור לימוד השפות בבתי הספר האשכנזים בירושלים, למד רש"א עצמאית את השפות טורקית, צרפתית, גרמנית ואנגלית, והיה לאחד ממנהלי "כולל גליציה" בעיר.
עם זאת "גולת הכותרת" של פעילותו הציבורית, לדבריו, היתה ייסוד וניהול הרבנות הראשית לארץ ישראל ובית הדין העליון שלה. ממסד ועד טפחות, עוד בגלגולה הראשון ב"משרד הרבנות" הירושלמי, היה רש"א הלב הפועם של הרבנות בישראל. הוא ניהל את רכישת מבניה, היה חבר מועצת המקימים ומעורב בסידור התקציב. הוא עמד בקשר עם רבנויות בארץ בעניינים שוטפים כמו הקמת בתי כנסת ומקוואות, מינוי רבנים שוחטים ומשגיחים, סידור קידושין גיטין וירושות ועוד.
רש"א היה מזכירו האישי, יד ימינו ואיש סודו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון. במשך חמש עשרה שנה היה רש"א שלוחו של הראי"ה ונציגו במעמדים רבים, ליווה אותו במפגשים דיפלומטיים, היה כאמור מזכיר בבית דינו ושלח וחתם בשמו ועמו על אלפי מכתבים ומסמכים. כמעט ואין סוגיה ציבורית השייכת לרבנות הראשית שרש"א לא היה מעורב בה. הוא התמסר לעבודתו גם בתקופות בהן תקציב הרבנות היה רעוע ביותר ומשכורתו שלו הייתה דלה במיוחד.
סוגיית הסרטיפיקטים, אישורי העלייה ארצה, הייתה אחת ממפעליו ההיסטוריים החשובים ביותר. במאמרו "פרקים מימיה הראשונים של הרבנות הראשית" ציין שזורי בשנת תשכ"ו (1966), בקובץ "שנה בשנה" שיצא לאור מטעם הרבנות הראשית, כי תחת ניהולו העלתה הרבנות ארצה 3,000 משפחות רבנים, אשר "אסירות תודה על פדות נפשן והמלטן לארץ החיים" מאימי השואה באירופה. אלפי תיקי עלייה משנות המנדט הבריטי נגישים לעיון הציבור באתר ארכיון המדינה, ומאפשרים לכל אדם להתרשם מן המרץ והחיוניות שאפיינה את רש"א.
אחד מקווי האופי הבולטים של רש"א היו כתיבה, עריכה ועיתונות. בין הפרסומים שייסד וערך היה "קול יעקב" בטאון הציבור החרדי בירושלים בהנהגת הרב קוק, ובהמשך "קול תורה" – ירחון רבני תורני בולט, בו פרסמו גדולי הרבנים את חידושיהם והתכתבויותיהם בתורה ובנושאים שעל סדר היום הציבורי. מלבד המאמרים התורניים בגיליון, ערך רש"א את מדורי החדשות של פרסומיו, בהם עיצב והבהיר את עמדת הציבור הדתי בירושלים בהנהגת הראי"ה.
כרבו הראי"ה התנגד רש"א במיוחד לבדלנות שאפיינה חוגים קטנים בירושלים הדתית. הוא סבר ששגיאה הייתה ביד ממשלת המנדט להעניק עצמאות דתית לקהילות קטנות לייסד בתי דינים, מערכת כשרות, נישואין וכדומה. הוא פעל רבות כדי לבסס את עצמאותה ומעמדה של הרבנות הראשית.
הרב שזורי המשיך לכהן כמזכיר הכללי של הרבנות הראשית גם תחת הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, והיה השליח להזמנת הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל לכהן כראשון לציון, על כסאו של הרב יעקב מאיר. כארבעים שנה, משנת תרפ"א ועד סוף שנות התש"י, כיהן רש"א כמזכיר הכללי של הרבנות ובהמשך – החל משנת תש"ה – אף שימש אף כמזכיר בית הדין הרבני הגדול שלה. מפרישתו ועד לפטירתו בשיבה טובה בשנת תש"מ (1980) שימש מזכיר הכבוד של הרבנות הראשית.
רש"א העריץ במיוחד את מורו ורבו הראי"ה. הוא כינה אותו בקביעות "מרן ראש הרבנים לארץ ישראל" וכיוצא בזה, וגם עשרות שנים לאחר הסתלקותו פרסם מאמרים לזכרו והקדיש זמן לראיונות אודותיו. בראיון במעריב לעיתונאי לוי יצחק הירושלמי בשנת תש"ל (1970) התבטא: "הרב קוק היה רבם של כולם. בשבילו תל־אביב, נהלל וראשון לציון היו אותו דבר. כל היהודים וכל ארץ־ישראל היו בשבילו אותו דבר".
אפס, כי דבר מכל אלה לא נזכר בספר החדש "אשישות". שמה של הרבנות הראשית, המשרה העיקרית של נשוא הספר נעדר מן החיבור כולו, ותחת זאת הושמטו וסולפו במכוון תולדות חייו. עיסוקו העיקרי של המחבר נותר עלום וסתום, וקורא בלתי מתמצא יוכל לסבור שר' שמואל אהרן היה עסקן מן השורה, שבזמנו הפנוי טיפל בהעלאת רבנים ותו לא.
גם לשמו של רבו הראי"ה קוק אין כל זכר. בעוד כל מפגש בין רש"א ואישיות תורנית, כל התכתבות קצרה או מסירת שמועה כלשהי, זוכים לטיפול חסר פרופורציות – הדמות העיקרית בחיי רש"א זוכה להתעלמות גורפת. לעתים הדבר ניכר היטב, עד כדי תדהמה של ממש, כיצד 'נגזר' הראי"ה קוק מחייו של מזכירו האישי.
זה אולי המקום לציין כי הרב שזורי לא היה אך מזכירו של הראי"ה אלא פעמים רבות גם לחם למען שמו הטוב ושמה של הרבנות הראשית בכלל. מאורע חריף במיוחד הוא הפצה המיוחסת לרב שזורי של מכתב גנוז, שנועדה לסכסך בין הרב יצחק ירוחם דיסקין ובין הרב יוסף חיים זוננפלד, "שהיו בתחילה במחלוקת זה עם זה" כלשונו של הראי"ה באגרותיו, ובתחילת שנות התר"פ (1920) חברו לערער יחד על חזקת הרבנות של הרב קוק.
במכתב שנתלה על קירות ירושלים מספר פעמים צוטט הרב דיסקין כמי שכתב בשנת תר"ע (1910) אל הרב שמעון סופר מפרשבורג: "הרב חיים זאנענפעלד העומד מצד מחותנו, הן ידענו כי זה דרכו כל הימים וזה טבעו, לעמוד לימין הרשע ולטהר את השרץ בק"ן טעמים פגומים ובפלפולים של הבל". המכתב פורסם מספר פעמים בגליונות "קול יעקב" בעריכת רש"א.
אמינות המכתב מוטלת בספק, אולם בהספד על הרב יונה ראם בשנת תרפ"ב ציטט אותו הרב שזורי עצמו, תוך הדגשה אקטואלית ביחס לאותו: "גוש של פקידים ולבלרים צעירים, ועמהם – על המחרחרים אני מדבר – חברה של ארבעה חמשה דילטנטים זקנים עם נערים. אלה – כמו שאומרים – 'שאינם יכולים להתפלל, שאינם רוצים להתפלל, ושסתם אינם מתפללים' – כל אלה התאזרו לפתע בקנאת התורה והיראה, ויחרידו את כל הסביבה מפני סכנתה – לא פחות ולא יותר – של הרבנות" (ההספד הובא ב"אשישות" תוך השמטת קטעים נרחבים).
עם פטירת הרב יוסף חיים זוננפלד בשנת תרצ"ב (1932), ביקשו ראשי החוג שהתלכד תחתיו להעמיד על מקומו רב חדש. כמי שהתנגד בכל נימי נפשו להיבדלות הפלג הירושלמי מרבנותו הכללית של הראי"ה, היה רש"א מחברי המאבק כנגד מינוי רב לעדה זו, ומינוי המחליף התעכב בשל כך זמן מה.
אנקדוטה חריפה נוספת קשורה לשמו של הספר: "אשישות". בחודש תשרי תש"ט (אוקטובר 1948) עיברת הרב ובר, כמו פקידי ממשל רבים, את שם משפחתו לכינוי התנאי "שזורי" (תרגום השם ובר הוא "אורג"). יכולים היינו לסבור שהיה זה רק אילוץ מבחינתו, אך לא כך הם פני הדברים. הוא שמח בשמו ובגיליון הבא של "קול תורה" בעריכתו, תשרי-טבת תש"ט, שינה את כותרת מדורו הקבוע מ"אשכולות" ל"אשישו"ת", והסביר כי בשם החדש רמוזים ראשי תיבות שמו: "תורת שמואל אהרן שזורי (ובר) ירושלים". הרב שזורי השתמש וחתם בשמו העברי, לעתים עם שמו הקודם, עד לפטירתו.
ובכן לאורך 900 עמודי "אשישות" אין כל אזכור לשמו העברי של רש"א. לרוב גם שמו הראשון נכתב בכתיב היידישאי "וועבר". זו איננה השמטה שבמקרה. עורך הספר מציין מפורשות במבוא כי השם "אשישו"ת": "ניתן לספר בידי המחבר עצמו, ובשולי מאמרו להא דמועד קטן כ"ח ע"א מציין הוא 'בשם זה הרומז לשמי תורת שמואל אהרן ובר ירושלים'". התיבה "שזורי" וכן הכנסת השם "ובר" בסוגריים הושמטו מן המקור במכוון. כך ניטל רוב עוקצו של שם הספר.
בזיון התורה במחיקה האגרסיבית לה "זכה" הראי"ה קוק גרמה גם לביטולה של תורה. כמעט כל מכתב תורני שקיבל הרב שזורי, מכל אישיות שתהיה, צורפו אל הספר, בעוד מכתביו התורניים של הראי"ה לרב שזורי או מכתבים הנוגעים לרב קוק (למשל התשובה הבהולה של ר' חיים עוזר גרודזינסקי אל רש"א בהיוודע לו מצבו הבריאותו של הראי"ה בקיץ תרצ"ה), הועלמו לבלי זכר. מכתבים אלה נדפסו במקורות גלויים, חלקם בגיליונות "קול תורה" הנמצאים בידי עורך "אשישות".
מכתב הברכה ששלח הראי"ה למזכירו עם ייסוד הירחון "קול תורה", אשר נדפס בהבלטה בפתח הגיליון הראשון, נעלם. מכתבי תורה נוספים שנדפסו בספרי שו"ת של הראי"ה אף הם הושמטו. אין ספק שגם מכתבי הרב הרצוג אל מזכירו האישי היו בידי העורכים, ואף הם צונזרו. אזכור אחד של הרב אונטרמן "שרד". "פספוס" מעניין הוא הכנסת מכתבו של הרב יעקב אריאל אל רש"א. מן סתם עבר את המסננת בזכות השימוש שבו בשם המשפחה הקודם והנשכח של הרב אריאל: "שטיגליץ".
גם נסיעתו החד־פעמית של הרב שזורי לאירופה בשנת תר"ץ (1930) מוצגת בספר באופן עמום כשליחות "לרגל פעילותו הציבורית המסועפת", בשעה שמטרת יציאתו מן הארץ הייתה בין השאר לטובת הרבנות הראשית ו"ועד הרבנות המאוחד" של רבני ירושלים. באגרת דחופה עמד הראי"ה על כך שמשכורתו של רש"א תמשיך לפרנס את בני ביתו גם בהיותו בשליחות (נושא זה ילובן אי"ה בכרכי אגרות הראי"ה משנות התרצ"א־תרצ"ה בהוצאת בית הרב בשיתוף מכון הר ברכה).
אפשר להמשיך כך עוד ועוד. ניתן יהיה לציין כיצד נבחרו בקפידה דוגמאות לסרטיפקטים ששם הרבנות הראשית לא הופיע עליהם במקרה. או כיצד כונה מאמרו של הרב שזורי "פרקים מימיה הראשונים של הרבנות הראשית", שנזכר לעיל, "תרשים מיוחד שנרשם ע"י המחבר". כך נמנע העורך מאזכור "מסוכן" של הרבנות הראשית. יש להניח כי בחינה שיטתית של כלל המאמרים תגלה עוד שלל השמטות מתוחכמות ונסתרות.
עד כמה שקשה להאמין, אבל אכן: יש אנשים המשקרים בדבר העשוי להתגלות בנקל. הקשת שמו של הרב שמואל אהרן שזורי (או ובר) ברשת האיטרנט תגלה מייד את עיסוקו המרכזי והעיקרי עשרות שנים. חיפוש זריז במאגרי מידע יגלה עד כמה היה איש סודו וחזונו של הרב קוק. אף על פי כן, מסתבר שיש כאלה שעבורם מציאות עובדתית היא פוקה ומכשול רעיוני.
נכדו הארץ־ישראלי של הרב שזורי, עורך "אשישות", שיתף פעולה עם בני משפחתו, נכדים חסידי סאטמר המתגוררים מעבר לים, המתכחשים לכבוד התורה ולכבוד סבם, ו"שיפץ" את תורתו ואישיותו של סבו הגדול. כך יגדלו הצאצאים יחד דור חדש האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו.
דור אשר לא ידע להכיר טובה לראי"ה אשר התגייס בשעתו למימון חתונת סבתם מרים פרידא, בתו הבכורה של הרב שזורי שנישאה בשנת תרפ"ט לרב יהודה זונדל האגר (לימים האדמו"ר מסאוורן). במכתב אל ועד הקהילה העברית בחיפה פנה הראי"ה בשעתו בבקשת נרגשת לסייע לרב שזורי, "שתפקידו הנעלה קשה אותו בקשרי שירות והתמסרות גם לקהלתכם הגדולה".
דור אשר לא יכיר את הספד עורך "קול תורה", סבם, על "רבנו הגדול" הרב קוק, שכותרות פרקיו הם "גאונות", "שאר רוח" ו"חזון". מן הגורן ומן היקב הדפיס עורך "אשישות" הספדים אשר נשא סבו על רבני דורו, אולם השמיט בזדון את ההספד על רבו הראי"ה, אשר נחתם במילים: "וכי לא רוח נבואה היתה בך, רבנו, בדברים אלה?!".
וכך, באירוניה היסטורית ייחודית, הפך סיפורו של הרב שזורי שלחם בעצמו נגד חוג קנאי ירושלים, לעוד לבנה בחומת השקרים של קנאי דורנו. אכן, כפרפרזה על לשון חכמים, "סבם דקרו".
אישיותו הירושלמית־חסידית של הרב שזורי הרב גוני, שטוב היה לה להתבסם מכמה עולמות יחד (דבר הניכר, אגב, גם מסגנונות הלבוש המתחלפים של רש"א), מסונפת בחיבור החדש אל גוון צר אחד. היות רש"א תלמיד חכם נפלא בכל נבכי התלמוד וההלכה מקבלת את מקומה הראוי ב"אשישות", אולם במקביל הופך מפעלו העיקרי של נשוא הספר בהחייאת הרבנות בארץ ישראל ובשימוש גדולי התורה שקוממו את תורת ישראל בארצו, לבושה היסטורית שמקומה לא יכירנה בקורות חייו.