פורום אוצר החכמה

דף ב.
רש"י השור והבור כו' וכ"ה ברש"י שברי"ף אולם בנמוקי יוסף לא כתב כו' ועיין הגהות הב"ח שמוסיף כו'. ויל"ע בזה. ועיין פנ"י ברד"ה הבער ובאמת ליעקב.

רש'י לא זה וזה כו' אלו שלשתן כו' כוונתו לפרש דהול"ל במתניתין לא זה וזה וזה ... ודוק'! ובאמת מצינו כמה פעמים שהגמרא מקצר. אולם מהנמוקי יוסף מבואר דלא כמש"כ עיין שם. שו"מ בלחם אבירים שביאר כוונת רש"י כמוש"כ וברוך שכיונתי. ועיין רא"ש "ולא הרי אלו" כו' ובספר נחל שלמה.

רש"י לא מחייב אלא חדא... פירש שעל התולדה ליכא חיוב. ואח"כ כתב רש"י ולר"א דמחייב 'תרתי' כו' ובגמרא איתא "ולר"א דמיחייב אתולדה במקום אב"
ויל"ע אם יש חילוק ביניהם. ועיין תפארת שמואל (בסוף הגמרא) ועיין חידושי רבי נחום ז"ל.

ברש"י ולר"א דמיחייב... סיים בכו' שמעתי פעם שכונתו בזה דכיון דבסו"ד הביא שכולהו אבות ממשכן גמרינן , לכן כתב כו' להראות שהדיבור המתחיל קאי נמי אסוף דברי הגמרא ודוק'

דף ב:
רד"ה הכא מאי כו' עיין שם. ולכאורה אינו מובן מדוע האריך כל כך...

רד"ה רגל דריסה לשבור את הכלים.
האם דוקא כלים? ועיין רש"י להלן ד"ה רגל הזיקה מצוי כו' כלום תחת רגליה.... וראיתי מגיהים שצ"ל כלים במקום כלום... ולא ידעתי הטעם בזה.

רש"י בבא קמא ג. ומ"ש שן מהנך דקא מוקמת מילתיה דרב פפא בתולדה דשן ורגל...

א. מדוע לא כתב רש"י מ"ש שן דמיחייב כו' כמוש"כ אצל קרן רגל ובור.

ב. מדוע כתב שן ורגל. (ואת"ל משום שהגמרא בדף ב: אומרת "אלא .... קאמר רב פפא אשן ורגל" על הגמרא גופא יש להקשות מדוע כוללם יחד)

ס' דברי אמת

ברש"י ד"ה הגלל, שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל.
קצת תמוה שהשן הטוחנת את המאכל, יהי' שמה נקראת ע"ש מה שנעשה מן המאכל אחרי האכילה והעיכול וכו'.
וי"ל דנקרא כן לרמז מה שכתבו המוכיחים שבעת האכילה יתן אל לבו מה נעשה מן המאכל.

תודה רבה ר' אברהם!

א) ר' יהודה ארס נחש בין שיניו כו' חכמים ארס נחש מעצמו מקיא. ותמוה טובא דמשמע דפליגי במציאות וזה לא יתכן.

ב) רד"ה לפיכך מכיש בסייף- דהו"ל כאילו הרגו בסייף כו'
אינו מובן כוונתו בזה.

שמואל דוד כתב:א) ר' יהודה ארס נחש בין שיניו כו' חכמים ארס נחש מעצמו מקיא. ותמוה טובא דמשמע דפליגי במציאות וזה לא יתכן.

ב) רד"ה לפיכך מכיש בסייף- דהו"ל כאילו הרגו בסייף כו'
אינו מובן כוונתו בזה.

שאלה א. בודאי שאפשר שיחלקו במציאות שאין אפשרות לבררה.
שאלה ב. כיון שהארס בין שיניו עומד, והוא בא ותוקע את שיניו המורעלות בידו של האדם, הרי זה כאדם ההורג את חברו בסיף, ולפיכך דינו כרוצח בסיף.

בסנהדרין לז: מי שנתחייב שריפה או נופל בדלקה או נחש מכישו, וא"כ אי"ז דומה להורג בסייף אלא למבעיר חבירו. [ויש ליישב בקל וק"ל].

הלשון של רש״י ק״ק ״כאילו הרגו בסייף״ שהרי כוונת הגמרא שחייב סייף

א)נג: אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין כו'
וברש'י לענין נזקין- כגון אם דחפו שם 'אדם' והוזק כו' דהא דקיימא לן לגבי בור שור ולא אדם, בקטלא קיימא לן כגון אם נפל לתוכו 'עבד' ומת כו'
לכאורה צריך עיון דפתח באדם וסיים בעבד ומה כוונתו בזה.

ב)נג: לענין ד' דברים ודמי ולדות אדם חייב ושור ובור פטור (פטורין) כו'
וברש'י אדם שדחפו חייב אבל השור והבור פטורין דקיימא לן איש בעמיתו ולא שור בעמיתו וכן בדמי ולדות אנשים כתיב ולא שוורים. עכ"ל
המיעוט הוא איש ולא שור , אנשים ולא שוורים , ומנ"ל למעט בור. וצע"ק

ג) נג:-נד. ר' יהודה מיחייב על כלים בבור כו' ונפל שמה שור או חמור .... ולא כלים ורבי יהודה או לרבות את הכלים ורבנן או לחלק (דלא תימא אינו חייב עד שיפול שם שור וחמור ביחד - רש"י) ורבי יהודה לחלק מונפל משמע (לשון יחיד - רש'י) ורבנן ונפל טובא משמע (כמו ועשה בצלאל ואהליאב , ובא האות והמופת , ובא הארי ואת הדוב - רש'י)

יש לעיין אם "טובא משמע" היינו אפילו הרבה (יותר משנים) או דילמא רק שנים , דהנה המקורות שהביא רש'י רק מלמדנו שלשון יחיד קאי גם על שנים ואפשר שעל שלש ויותר לא או דילמא לא שנא.

ד)נד: אמר רב ירמיה .... לא מיבעיא שור שהוא פקח דחייב אבל שור חרש שוטה וקטן אימא חרושתו גרמה לו קטנותו גרמה לו וליפטר קמ"ל
ויל"ע מדוע לא קאמר גמרא "אימא שטותו גרמה לו" וצע"ק

ה) נה. אווז ואווז הבר כו' אריך קועיה (חרטומו ביק בלע"ז - רש'י) גמלא פרסא כו' אלים קועיה (צוארו עב - רש"י)
לכאורה צ"ע בשינוי פירושו.

א.

ב. בדיבורים למעלה מזה כבר פירש רש"י לפחות שני פעמים דבור פטור מנזקי אדם.
ג. אם היה שנים דוקא לא היה שייך בזה לשון טובא לכאורה. גם איני מוצא שום סברא לחלק בין שנים לשלשה או יותר. ואולי אין לנו פסוק על יותר משנים, ולכן רש"י לא הביאו. כך שאין נפ"מ בזה כלל.
ד. בככל כתבי היד כתוב ג"כ שטותו גרמה לה, והוא טעות המעתיקים. כ"ה בדק"ס.
ה.

תודה! בור חייב על נזקי אדם

רש"י כמדומה מדבר שם על פטור ממיתה.

לא הבנתי

אתה צודק שלא הבנת. טעות שלי.
לעצם שאלתך, מן הסתם איש בעמיתו, או כי ינצו אנשים, בא למעט בור כמו שור, ורש"י חדא מינייהו נקט.

הא מני ב"ש היא דאמרי שינוי במקומו עומדת ולא קני דתניא נתן לה באתננה חיטין ועשאן סולת זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין תני חדא אסור ותני חדא מותר ואמר רב יוסף תני גוריון דמאספורק ב"ש אוסרין ובית הלל מתירין כו'

וברש"י סה: תני חדא אסור "לקרבן"
ובדף צג: תני חדא אסור "למזבח"
וצריך ביאור בשינוי הלשון.
ועיין רש"י צד. שכתב מאספורק שם מקום.
ויש לעיין מדוע לא פירש כן לעיל סה: ועיין תמורה ל: גוריון דמן אספורק ופירש"י שאספורק הוא שם מקום וכאן משמע שמאספורק הוא שם המקום ודוק' בזה

הביא פשט מפי עוקר הרים.
מי זה.??

בבא קמא דף קט:

תנו רבנן מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה תלמוד לומר(דברים יח, ו) ובא בכל אות נפשו ושרת כו'

ויש לעיין אם יש חילוק בין עת לשעה ומה הביאור בהכפילות. ולא מצאתי מי שהעיר בזה. וחיפשתי קצת ומצאתי כדלהלן:

בתפילת שמונה עשרה בשים שלום " בכל עת ובכל שעה בשלומך" ועיין רמב"ם סדר התפילה ובשנו"ס פרנקל שם.

ועיין רמב"ם ד' כלי המקדש ז' בא למקדש ומקריב בכל "יום" שירצה כו'

ובפרשת אחרי מות פט"ז לא יבוא בכל עת כו' ועיין מלבי"ם שם

ועיין ראש השנה טז.

ועיין שמות רבה לח-ח, ובויקרא רבה כא-ז ובמפרשים שם ושם ודוק'

ובברכת המזון "בכל יום ובכל עת ובכל שעה"
ועיין בטור או"ח קפז-ג , ובדרכי משה שם העיר בזה. ועיין עוד במגן אברהם ודעת תורה (למהרש"ם) שם.

שוב אחר זמן רב מצאתי בשיטת מהריק"ש עמ"ס בבא קמא שהעיר כן על הגמרא הנ"ל עיין שם.

וז"ל ל"א - מה דבר (שלא נכנס ברשותו) כגון תרומות ומעשרות מפי עוקר הרים

כמדומני שרבי יצחק ב"ר משה ממגנצא (שנהרג בפרעות תתנ"ו, הי"ד) או רבנא ששון (רבי שלמה ברבי שמשון מוורמייזא, שכמדומני נהרג גם הוא בפרעות תתנ"ו, הי"ד)

מהיכ"ת?

למיטב זכרוני- גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ע"פ מקורות מכת"י

מעניין שבעמוד זה יש שלשה דברים יוצאים מן הכלל
כינוי תוארו של הקב"ה "השם" כמה פעמים, מה שלא זכור לי ממקום אחר
אמורא בשם רב אהרן
ומה שרש"י מביא בשם עוקר הרים

רב אהרן נזכר במנחות (מצפה איתן) ויש תשובה מהדברי יציב שהאריך בענין זה. כמודמני אה"ע סימן צ

ב"ק נג, א - שור ואדם שדחפו לבור
ב"ק נג א. לר"נ שור שדחף לבור בעל הבור חייב חצי או שלושת רבעי (תם, מועד).
מה הדין בשור הפקר שדחף לבור, האם אז משלם הכל מדין כי ליכא, או שכאשר אין שותף פשוט שמשלם הכל?

שור הפקר הוא שותף להיזק כמו שור איש, אלא שאין ניתן להשתלם ממנו, והרי הוא דומה לשור פסולי המוקדשין בעמוד ב.

ר' דוד פוברסקי (סי' נ"ז).

ביקורת תהיה כתב:שור הפקר הוא שותף להיזק כמו שור איש, אלא שאין ניתן להשתלם ממנו, והרי הוא דומה לשור פסולי המוקדשין בעמוד ב.

בפשטות אחרי המיעוט שור הפקר אינו בגדר מזיק כלל.

לענין כתב:ר' דוד פוברסקי (סי' נ"ז).

תודה רבה!
על איזה דף זה?

ישועת דוד חלק ה'.
עריכה - מופיע גם בשיעורים י"ג ב', כ"ח ב'.

ישנו כתב:בפשטות אחרי המיעוט שור הפקר אינו בגדר מזיק כלל.

שור הפקר ושור פסולי המוקדשין – שניהם נתמעטו מ'שור רעהו', ומה טעם להבדיל ביניהם?

ב"ק יד.
מבואר כל הסוגיא שיש חצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים ולהיפך,
מה הכוונה אם הוא קנה את החצר למה הוא לא יכול לעשות בחצר מה שהוא רוצה.
אפשר לשייר בבעלות על החצר שתהיה ברשותו רק לעניין תשמישים מסוימים?

בין שותפים - עושים הרבה פעמים הסכמי-בעלות-חלקית.
בפרט שכאשר מכניסים שוורים זה גורר חיובי שמירה הדדיים.

איזה הסכם יכול לחייב בעלים לא להשתמש ברשות שלו, זה קנין דברים.

בנמו"י שם כתוב שמיוחדת לפירות הכוונה שרגילים להניח שם פירות, ואין שוורים נכנסים לשם כדי שלא יטנפו את הפירות, נראה לכאורה בדבריו שמצד הבעלות שניהם בעלות, אבל השימושים הם לפירות, וממילא אי אפשר להכניס שוורים כי מפריע לשימוש הפירות.
השאלה היא אם דבר כזה יכול להפוך את החצר לחצר הניזק, ולמה לא יאמר המזיק שרוצה להשתמש לשוורים.

ישנו כתב:איזה הסכם יכול לחייב בעלים לא להשתמש ברשות שלו, זה קנין דברים.

הוא קונה את החצר עצמה, עם בעלות מוגבלת.
ובדיוק בגלל זה היא נקראת "רשות הניזק".

ב"ק קיז:
מסופר שם שרבי יוחנן והלך למערת הקבורה של רב כהנא. ראה נחש שומר על פתח המערה. אמר לו: "נחש, נחש, פתח פיך וייכנס הרב אצל תלמיד", ולא פתח; "ייכנס חבר אצל חבר", ולא פתח; "ייכנס תלמיד אצל הרב", פתח לו.
ביקש עליו רחמים והחזירו לחיים ודיבר עמו - האם הוא קם לאחר מכן?

בהנחה שקם יש ליישב קושית התוספת לגבי רבי כהנא אם היה כהן או לא ע"פ מה שמובא באחד מהאחרונים דכהן שקם לתחייה בטל ממנו שם כהונה..