יונה מצאה בו מנוח ושבת?

[עליך עיננו]

מה כוונת הפייטן לקשר בין היונה של נח ליום השבת?
רק ענין המנוחה? הרי בפסוק כ' ולא מצאה מנוח....

[עזריאל ברגר]

נראה דקיימא ליה, שראש השנה שנת תר"א לחיי נח - בו מצאה היונה מנוח לכף רגלה ולא שבה אל התיבה - חל בשבת.

[מה שנכון נכון]

יונה הכוונה עם ישראל, יונתי בחגוי הסלע, וכד' חז"ל למה נמשלו ליונה.
כ"ה בעוד הרבה משירי ריה"ל (יונה נשאתה על כנפי נשרים. ועוד ועוד) ומשוררים אחרים.

[עזריאל ברגר]

ראו גם viewtopic.php?p=108213#p108213

וכן מ"ש "אריה הכהן" - viewtopic.php?p=584224#p584224

בספר מטה יהודה מפרש, שזה היה ביום השביעי בשבת ואז מצאה היונה מנוח לכף רגלה כמו שאנו מזמרים ביום השבת 'יונה מצאה בו מנוח'.

[עליך עיננו]

יישר כח!

[עזריאל ברגר]

וראו גם viewtopic.php?p=48946#p48946

[אשרי יושבי ביתך]

ראה בפרדס יוסף עה"ת (בראשית ח, יא) שכתב בשם היעב"ץ בספרו מגדל עוז (ח"ג בסידור בית יעקב), דשמע שיש מופת גלוי על קדושת השבת ממה שהיונה אינה תולשת מן המחובר בשבת. וא"כ כפי החשבון המבואר, ההוא יומא, שבת קודש היה, וכל אותו היום לא שבה- ורק לעת ערב, במוצאי שב"ק- שבה אליו עם עלה זית בפיה. ולפי"ז א"ש כוונת הפייטן רבנו יהודה הלוי ז"ל בעל הכוזרי, בזמירות יום השבת "יונה מצאה בו מנוח- ביום שבתון", ודו"ק (עי' בפירוש מטה יהודה על הזמירות שם, ובדברי שאול לבעל שו"ת שואל ומשיב, פרשת נח, ד"ה ולא מצאה, ובעיון יעקב על עין יעקב בסוטה לח, ב ד"ה מכירין, ובפירוש 'פרחי שושנים' על הזמירות).

[נוטר הכרמים]

ראה בפרדס יוסף עה"ת (בראשית ח, יא) שכתב בשם היעב"ץ בספרו מגדל עוז (ח"ג בסידור בית יעקב), דשמע שיש מופת גלוי על קדושת השבת ממה שהיונה אינה תולשת מן המחובר בשבת. וא"כ כפי החשבון המבואר, ההוא יומא, שבת קודש היה, וכל אותו היום לא שבה- ורק לעת ערב, במוצאי שב"ק- שבה אליו עם עלה זית בפיה. ולפי"ז א"ש כוונת הפייטן רבנו יהודה הלוי ז"ל בעל הכוזרי, בזמירות יום השבת "יונה מצאה בו מנוח- ביום שבתון", ודו"ק (עי' בפירוש מטה יהודה על הזמירות שם, ובדברי שאול לבעל שו"ת שואל ומשיב, פרשת נח, ד"ה ולא מצאה, ובעיון יעקב על עין יעקב בסוטה לח, ב ד"ה מכירין, ובפירוש 'פרחי שושנים' על הזמירות).

יונה הכוונה עם ישראל, יונתי בחגוי הסלע, וכד' חז"ל למה נמשלו ליונה.
כ"ה בעוד הרבה משירי ריה"ל (יונה נשאתה על כנפי נשרים. ועוד ועוד) ומשוררים אחרים.

בלקט יושר על ר' ישראל איסרלין בעל תרומת הדשן:

ובליל שבת אמר כל מקדש שביעי ומה ידידות מנוחתך, לפעמים מה יפית. לפעמים זמר אחר השייך לענינו של יום, כגון מעוז צור ישועתי בחנוכה. ובשבת שחרית ברוך ה' יום יום וברוך אל עליון ויום זה מכובד, ולפעמים זמר אחר מענינו של יום כגון יום שבתון לפ' נח.

הרי לנו שהפירוש על מנוחת היונה של נח בשבת הוא עיקר, דאל"כ מה ענינו של זמר זה לפרשת נח?

[מה שנכון נכון]

הנה ליקוט חלקי מריפרוף בשירי ריה"ל (ירדן בעיקר כרכים ב-ג) על ה"יונה במשנת ריה"ל":

יונה נשאתה על כנפי נשרים וקננה בחיקך בחדרי חדרים.
יונות הושתו שכם בארץ ערבה ושוחה.
יונה נכאבה נפשה דאבה היכל דר ערבות יום סובבה... ולמתי קצוצת אבר תהיה יונתך.
יונים אשר גלו מר יהמו.
יונה איך תדמי כי איבתיך.
יונה מה תהגי ומה תהמי.
יונה יפת עלמות אם אלי תכלי.
יונת רחוקים נגני היטיבי.
יונתי לילה רחובות סבבה.
יונת רחוקים נדדה יערה.
ויונה תקנן בעברי פי פחת בין נשרים.
יונה בפח מצרים בין אויבים וצרים קנה עזבה.
יונה מה לך מקוננת תרבי תלונות ואנחות... ויונה שכחה את קנה כמעט צדוה נשרים.
יוני גאיות הומות בפחדן גלה מחמדן ונקלה נכבדן.
אז בהאסף יוסף נותרה ביד משסף יונה נחפה בכסף ככלי אין חפץ בו.
יונה מה לך תתנודדי כצפור על גג תתבודדי.
יונת רחוקים לאוהבך עופפי.
יונת אלם צקי לחשך.
יונת אלם רחוקים שושנת העמקים.
יונת אלם יפת תואר פלטת מחנה נשאר.
ועוד ועוד.

כך שלכאו' אין ספק בכוונתו גם ב"יונה מצאה בו מנוח".

אם כבר יש שיר אחר של ריה"ל שנראה לכאורה שמשמעותו על היונה דנח:
בצל השבת מימי נח מצאה היונה מנוח.

אמנם כד דייקת גם שם הכוונה לעם ישראל, ור"ל השבת שהיא מימי מנוחה. [ולא ששבתה בימי נח, או ששובתת מימי נח ועד כעת (ולא אוכלת מהנקטף בו וכו')].
וכך ממשיך באותו שיר עצמו: יונה לבשי הוד תפארתי ולכי אתי כי בא עתי.

[עזריאל ברגר]

דאל"כ מה ענינו של זמר זה לפרשת נח?

הוא מסיים "כאשר נשבעת על מי נח".

[אשי ישראל]

ראו גם viewtopic.php?p=108213#p108213

וכן מ"ש "אריה הכהן" - viewtopic.php?p=584224#p584224

בספר מטה יהודה מפרש, שזה היה ביום השביעי בשבת ואז מצאה היונה מנוח לכף רגלה כמו שאנו מזמרים ביום השבת 'יונה מצאה בו מנוח'.

אצלי רשמתי פעם שכן הוא ב'עץ יוסף' בתוך סידור 'אוצר התפילות'. וכ"כ ה'מטה יהודה, וכן ב'בית ישראל' מגור (נח, תשי"ד) שמצא לכך רמז במילים "ויחל עוד שבעת ימים".

[צופה_ומביט]

בזמנו עסקתי בנושא, ואכתוב מה שיש לי להוסיף על מה שכבר כתבו כאן:

העוקב אחר הקישורים שצוינו לעיל יראה בצדק שהעיון יעקב והיעב"ץ לא אמרו שאינה תולשת בשבת, אלא שאינה אוכלת ממה שנתלש ממחובר בשבת.

אמנם לכאורה א"כ כל שכן הוא שאינה תולשת בעצמה בשבת. ולכן צדקו מי שפירשו את הפיוט על פי זה. כי בכאן הלוא מפורש בקרא "עלה זית טרף בפיה" וכתבו המפרשים (חזקוני, רד"ק) שהיונה חתכה ושיברה העלה מן העץ כדי שיכיר נח שהיה זה מן העץ בעצמו ולא עלה תלוש שצף על פני המים, ובכך ידע נח שקלו המים מעל הארץ, וא"כ לא יכלה היונה לעשות כן כל היום משום ששבת היה, אלא חיכתה היונה "לעת ערב" למוצאי שבת ורק אז "עלה זית טרף בפיה".

יש להעיר שבתיקוני זוהר (תיקון כא דף נד, ב) איתא 'ותבוא אליו היונה לעת ערב, דא ערב שבת' (וכך ממש איתא בזוהר חיי שרה קפא, ב ושם במדרש הנעלם קכז, ב לגבי אליעזר), והיינו ש'יונה מצאה בו מנוח' הכוונה שבליל שבת מצאה היונה מנוח לכף רגלה על עץ הזית שממנו הביאה את העלה, וא"כ נח שלח אותה ביום ששי, והיא תלשה מן העץ דוקא בליל שבת (ואולי כי שבת הוא "יום מנוח" כמו שביאר הדברי שאול שצוין באחד הקישורים).

עוד יש להעיר לגבי המבארים "לעת ערב" על פי הנ"ל דהיינו שחיכתה למוצאי שבת, דלפי חידושו הנודע של בעל המקנה וההפלאה על הפסוק "יום ולילה לא ישבותו" שקודם מתן תורה (וכן לבני נח אף לאחר מתן תורה) הלילה הולך אחר היום, א"כ אם נשלחה היונה בשבת ביום היה עליה להמתין עד הבוקר שלמחרת כדי שתצא שבת, ואילו 'לעת ערב' עדיין היה אז שבת.

[שיף]

יש להעיר שבתיקוני זוהר (תיקון כא דף נד, ב) איתא 'ותבוא אליו היונה לעת ערב, דא ערב שבת' (וכך ממש איתא בזוהר חיי שרה קפא, ב ושם במדרש הנעלם קכז, ב לגבי אליעזר), והיינו ש'יונה מצאה בו מנוח' הכוונה [b]שבליל שבת[/b] מצאה היונה מנוח לכף רגלה על עץ הזית שממנו הביאה את העלה, וא"כ נח שלח אותה ביום ששי, והיא תלשה מן העץ דוקא בליל שבת (ואולי כי שבת הוא "יום מנוח" כמו שביאר הדברי שאול שצוין באחד הקישורים).

קשיא רישא לסיפא ובפסוק כ' שלא מצאה מנוח לכף רגלה כשהביאה העלה
ובענין ההפלאה זהו כמובן רק לשיטתו המחודשת

[צופה_ומביט]

קשיא רישא לסיפא

לא הבנתי מה קשיא.

ובפסוק כ' שלא מצאה מנוח לכף רגלה כשהביאה העלה.

זה כתוב בשילוח הראשון, לא בשילוח השני שבו הביאה את העלה, ואדרבה, משמע להדיא שבשני כן מצאה מנוח.

ובענין ההפלאה זהו כמובן רק לשיטתו המחודשת

כמובן.

[שיף]

אכן ולא מצאה מנוח הוא בשילוח הראשון, אמנם גם בשני לא כ' שמצאה מנוח, אלא שאחר שהסתובבה זמן מסוים באה חזרה עם העלה.
וע"פ הזוהר דכ' על לעת ערב דא ערב שבת, זאת אומרת שאז היא כבר חזרה, ששלחה בשישי בבוקר וחזרה לעת ערב קודם השבת, עכ"פ את העלה ודאי תלשה או שמצאה תלוש לפני שבת וא"כ יורד גם הראיה דלעיל, ואולי הכוונה שמצאה מנוח בתיבה בשבת אחר שחזרה.

בכל אופן נראה שעדיין לא מצאנו מקור לשירו של ריה"ל ממישהו שהיה לפניו, אלא רק הסברים מפי האחרונים על משמעות כונתו, ועל שהוא המקור הראשון לזה שהיה בשבת [אם באמת זהו כונתו, ולא כפי שכתבו שהשתמש רק במליצה על עם ישראל ולא התכון כלל לרמז את מה שהאחרונים הבינו בדבריו]

[צופה_ומביט]

אכן ולא מצאה מנוח הוא בשילוח הראשון, אמנם גם בשני לא כ' שמצאה מנוח, אלא שאחר שהסתובבה זמן מסוים באה חזרה עם העלה.

אם העלה והענף שאליו היה מחובר היו גלויים במידה שהיונה יכלה לטרוף אותו, מדוע שלא תוכל לעמוד על אותו הענף? אין שום סיבה שהתורה תכתוב להדיא כרוכלא שעכשיו מצאה מנוח, אין לזה סיבה, וגם אין בזה צורך.

וע"פ הזוהר דכ' על לעת ערב דא ערב שבת, זאת אומרת שאז היא כבר חזרה, ששלחה בשישי בבוקר וחזרה לעת ערב קודם השבת, עכ"פ את העלה ודאי תלשה או שמצאה תלוש לפני שבת וא"כ יורד גם הראיה דלעיל, ואולי הכוונה שמצאה מנוח בתיבה בשבת אחר שחזרה.

אני הבנתי שערב שבת וליל שבת חד הם, שהרי הזוהר קאי על לשון הכתוב "לעת ערב" והפסוק לא מדבר בלשוננו שליום ששי החל מהבוקר קוראים "ערב שבת". במקרא ערב הוא ההיפך של בוקר. ממילא הזוהר רק הסביר שמדובר בליל שבת ולא בלילה אחר.
לא ברירא לי מאי פשיטא לך שאת העלה ודאי תלשה לפני הערב. בפשטות מיד כשמצאה ותלשה - מיד חזרה. למה לה להתעכב עוד? ואם חזרה בלילה מאן יימר שתלשה ביום?

בכל אופן נראה שעדיין לא מצאנו מקור לשירו של ריה"ל ממישהו שהיה לפניו, אלא רק הסברים מפי האחרונים על משמעות כונתו, ועל שהוא המקור הראשון לזה שהיה בשבת [אם באמת זהו כונתו, ולא כפי שכתבו שהשתמש רק במליצה על עם ישראל ולא התכון כלל לרמז את מה שהאחרונים הבינו בדבריו]

[בחפשי כותב]

וע"פ הזוהר דכ' על לעת ערב דא ערב שבת, זאת אומרת שאז היא כבר חזרה, ששלחה בשישי בבוקר וחזרה לעת ערב קודם השבת, עכ"פ את העלה ודאי תלשה או שמצאה תלוש לפני שבת וא"כ יורד גם הראיה דלעיל, ואולי הכוונה שמצאה מנוח בתיבה בשבת אחר שחזרה.

אני הבנתי שערב שבת וליל שבת חד הם, שהרי הזוהר קאי על לשון הכתוב "לעת ערב" והפסוק לא מדבר בלשוננו שליום ששי החל מהבוקר קוראים "ערב שבת". במקרא ערב הוא ההיפך של בוקר. ממילא הזוהר רק הסביר שמדובר בליל שבת ולא בלילה אחר.

ראה ב'דעת זקנים' מבעלי התוספות ז"ל (פרשת נח, ח ח) שנח שלח את היונה ביום 'שבעה עשר בתמוז'. ובשו"ע (או"ח סימן תכח, סעיף א) נפסק: דשבעה עשר בתמוז אינו חל אלא בימי אגה"ז, ולא בימי בד"ו.

[צופה_ומביט]

ראה ב'דעת זקנים' מבעלי התוספות ז"ל (פרשת נח, ח ח) שנח שלח את היונה ביום 'שבעה עשר בתמוז'. ובשו"ע (או"ח סימן תכח, סעיף א) נפסק: דשבעה עשר בתמוז אינו חל אלא בימי אגה"ז, ולא בימי בד"ו.

רק כשהקביעות היא על פי הלוח [שכך נסדר], ולא בקידוש על פי ראיה.

[בחפשי כותב]

ראה ב'דעת זקנים' מבעלי התוספות ז"ל (פרשת נח, ח ח) שנח שלח את היונה ביום 'שבעה עשר בתמוז'. ובשו"ע (או"ח סימן תכח, סעיף א) נפסק: דשבעה עשר בתמוז אינו חל אלא בימי אגה"ז, ולא בימי בד"ו.

רק כשהקביעות היא על פי הלוח [שכך נסדר], ולא בקידוש על פי ראיה.

נכון, ובמשך המבול לא נקבעו החדשים עפ"י הראיה, שהרי בשנת המבול לא שמשו המאורות, ואעפ"כ מצינו במקרא 'חדשים' בשעת המבול. אלא ודאי נקבעו החדשים עפ"י החשבון. [עיין ב'חזון איש' (או"ח סימן קלח אות ג) שהמאורות אכן סבבו תנועתם, אלא שלא פעלו על הארץ, ולא הי' רישומן ניכר].

וקידוש החדשים בתקופת המבול, היה כאופן קידוש החודש במשך הארבעים שנה ששהו בני ישראל במדבר, שכתב רבינו בחיי (פרשת בא, עה"פ החדש הזה לכם) בשם רבינו חננאל ז"ל, וזה לשונו: "..כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה הענן מכסה אותם ביום, ועמוד האש לילה, ולא ראו בכולם שמש ביום, ולא ירח בלילה וכו', ומהיכן היו קובעים חדשים על פי ראיית הלבנה, אלא בודאי עיקר המצוה בכתוב על פי החשבון".

[ובפרט ליש אומרים 'צהר' תעשה לתיבה וגו' שפירושו 'אבן טובה', לא היה חלון לתיבה לקדש החודש.]

[צופה_ומביט]

כמדומה שהלשון בחז"ל ובמפרשים שבשנת המבול לא שימשו המזלות, אבל המאורות - לשיטה אחת [מתוך 2] בחז"ל צוהר תעשה לתיבה היינו חלון שמשם תיכנס האורה. והרי שלפחות השמש כן שימשה [רק יתכן שלא היתה התחלפות יום ולילה אלא יום תמידי, (ולכן נאמר אחרי המבול "ויום ולילה לא ישבותו" כפי ששבתה התחלפותם בימי המבול). יש כמה חשבונות שתלויים בזה ואכמ"ל].

ואם נאמר שהיתה התחלפות יום ולילה במבול ואורם של השמש והירח הגיע לארץ, לא צריך יותר מזה כדי לקדש חודשים. [וראו דרך החלון כנ"ל. ונמצא שעכ"פ לשיטה זו אין הכרח].

גם אם בימי המבול קידשו לפי חשבון - מי אמר שכבר אז התחשבו בהכרחים של מתיא וירקיא שמחמתם לא אד"ו ראש, או חשבונות של פסח בזמנו וכיו"ב? עשו חשבון, אולי ממוצע ימים לחודש, וקידשו על פיו. יש שיטה גם בתנאים [נדמה לי רבי מאיר / אחרים] שהחודשים כסדרם אחד מלא ואחד חסר תמיד. אולי כך נהג נח כשלא [אם לא] יכול לקדש על פי ראיה. [התחלפות יום ולילה (כדי לדעת מתי עוברים כו"כ ימים) יכלו לדעת בתיבה על ידי אור המרגלית שבוהק יותר בלילה, כדאיתא במדרש, או ע"י טבע החיות שיש שאוכלות ומבקשות את מזונן ביום ויש בלילה].

יש גם להוסיף לדיון הנ"ל את השיטה [ספורנו, אבל נדמה לי שאינו היחיד] שעד המבול היה אורך היום והלילה שוה תמיד ולא היו עונות מתחלפות בשנה, אלא אביב תמידי. [ויל"ע מתי בדיוק השתנה ד"ז, בתחילת המבול, באמצע, בסוף?]

[בחפשי כותב]

כמדומה שהלשון בחז"ל ובמפרשים שבשנת המבול לא שימשו המזלות, אבל המאורות - לשיטה אחת [מתוך 2] בחז"ל צוהר תעשה לתיבה היינו חלון שמשם תיכנס האורה. והרי שלפחות השמש כן שימשה [רק יתכן שלא היתה התחלפות יום ולילה אלא יום תמידי, (ולכן נאמר אחרי המבול "ויום ולילה לא ישבותו" כפי ששבתה התחלפותם בימי המבול). יש כמה חשבונות שתלויים בזה ואכמ"ל].

ואם נאמר שהיתה התחלפות יום ולילה במבול ואורם של השמש והירח הגיע לארץ, לא צריך יותר מזה כדי לקדש חודשים. [וראו דרך החלון כנ"ל. ונמצא שעכ"פ לשיטה זו אין הכרח].

גם אם בימי המבול קידשו לפי חשבון - מי אמר שכבר אז התחשבו בהכרחים של מתיא וירקיא שמחמתם לא אד"ו ראש, או חשבונות של פסח בזמנו וכיו"ב? עשו חשבון, אולי ממוצע ימים לחודש, וקידשו על פיו. יש שיטה גם בתנאים [נדמה לי רבי מאיר / אחרים] שהחודשים כסדרם אחד מלא ואחד חסר תמיד. אולי כך נהג נח כשלא [אם לא] יכול לקדש על פי ראיה. [התחלפות יום ולילה (כדי לדעת מתי עוברים כו"כ ימים) יכלו לדעת בתיבה על ידי אור המרגלית שבוהק יותר בלילה, כדאיתא במדרש, או ע"י טבע החיות שיש שאוכלות ומבקשות את מזונן ביום ויש בלילה].

יש גם להוסיף לדיון הנ"ל את השיטה [ספורנו, אבל נדמה לי שאינו היחיד] שעד המבול היה אורך היום והלילה שוה תמיד ולא היו עונות מתחלפות בשנה, אלא אביב תמידי. [ויל"ע מתי בדיוק השתנה ד"ז, בתחילת המבול, באמצע, בסוף?]

לא שמשו המאורות כל שנת המבול – והעולם היתה חושך ואפילה
כן מבואר בכמה מגדולי מפרשי התורה מרבותינו הראשונים ז"ל, שמפרשים 'מזלות' [המובא במדרש] שלא שמשו ה'מאורות' במשך י"ב חודש, והעולם היתה כולה חושך ואפילה. לא מיבעי למ"ד 'צהר' פי' 'אבן טובה', אלא אפילו למ"ד 'צהר' פי' 'חלון' לא נקבעה על מנת להאיר בתיבה, רק לצרכים אחרים. לדוגמא אעתיק לשון רבינו הטור ז"ל בפירוש הארוך (פרשת נח, ו טז), וזה לשונו: "ולמאן דאמר חלון קשיא, והלא לא שמשו המאורות כל שנת המבול וכו'. ומיהו אינו קושיא, כי אע"פ שלא שמשו המאורות, הוצרך לחלון לכמה דברים, שמצינו לבסוף שהוצרך לו בשליחות העורב וכו'". וכן כתב ב'חזקוני' (שם): "ואין לפרש חלון להאיר בה, ולהכניס בה אורה, שהרי לא שמשו המזלות להדיא כל ימי המבול". [ועיין עוד מהרש"א (סנהדרין דף קח ע"א, ד"ה צהר), 'מנחה בלולה' (בראשית ח כב), 'רמ"ע מפאנו' (חיקור דין ג כב), 'ביאור הגר"א' (חו"מ סימן סז, בהשמטה), 'שפתי חכמים' (בראשית ח כב), שו"ת 'רב פעלים' (ח"ב סוד ישרים סימן ד)]. וממילא הדבר פשוט שלא יכלו בשנת המבול לקדש החודש עפ"י הראיה.

נח קיבל חשבון קביעת חדשים וסוד העיבור ועיבר את השנה
בפרקי דרבי אליעזר (פרק שמיני) איתא: "שנים וחדשים וימים ולילות שעות וקצים ותקופות ומחזורות ועיבורין, היו לפני הקב"ה, והיה מעבר את השנה, ואח"כ מסרן לאדם הראשון בגן עדן וכו', אדם מסר לחנוך וכו', וחנוך מסר לנח סוד העבור, ועיבר את השנה, ואמר "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף", זרע זו תקופת תשרי, קציר זו תקופת ניסן, קר זו תקופת טבת, וחם זו תקופת תמוז, וקיץ בעתו, וחרף בעתו וכו'. מת יוסף ואחיו ונתמעטו העיבורין מישראל". ועיין עוד במדרש בראשית רבה (פמ"ז ה).

נח קיים כל התורה
מבואר, כי מאז ומקדם כבר ידעו אבות העולם כל פרטי החשבונות של קביעות חדשים ומועדים [וכפי שנמסרו אח"כ למשה רבינו בפרשת 'החודש הזה לכם' (עיין שם בפרקי דר"א)], ואף היה נהוג אצלם וכנז"ל, שהרי האבות קיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ונח בכללם, וזכר לדבר במדרש ויקרא רבה (פ"ב י) "נח קיים מה שכתוב בתורה". ועיין עוד ב'יפה תואר' על מדרש בראשית רבה (פל"א יב): "ומה שהוצרך [נח] להבחין בין יום ובין לילה וכו', וכל שכן אם שמר כל התורה, שהיה צריך לשמור שבתות וימים טובים, וזמן תפלה ותפלין וכמה מצות". ועיין ב'נפש החיים' (פרקים פרק ז): "האבות קיימו כל התורה, וכן אמרו ביקרא רבה פ"ב מלמד שלמד נח תורה וכו', שהמה קימו את התורה מחמת שהשיגו בנפלאות השגתם וכו'". ועיין ב'מהרי"ל דיסקין' (פרשת נח, ד"ה ויחל נח) שתמה איך שתה נח יין ולא חשש לאיסור ערלה. וממילא הדבר פשוט שבשנת המבול קידשו החודש עפ"י החשבון, וכדרך שעשו בני ישראל במשך מ' שנה ששהו במדבר, שהענן היה מכסה אותם, כדברי רבינו חננאל ז"ל. ועיין ברד"ק פרשת נח (ז כד) שכתב: "נח היה חכם בעניני התכונה".

נח שלח את היונה בשבעה עשר בתמוז שחל בליל שבת
ולפי כל הנ"ל, שפיר יש סעד ועזר לדברי מע"כ בביאור דברי הזוה"ק, שנח שלח את היונה בליל שבת [ולא בערב שבת, דהיינו ביום ששי], שהרי נשלח היונה ביום שבעה עשר בתמוז, ולא בד"ו צום תמוז.

[צופה_ומביט]

מעלתו האריך למעניתו והראה (שוב) את ידו החזקה בבקיאות וחריפות, ומי אני שאבוא אחריו.

רק להעיר שהרבה ממה שכתב במחלוקת הוא שנוי. וכמדומה שכבר הבאתי הכל לעיל: פירוש צוהר והאם היה אור בזמן המבול (מפרשים רבים ובראשם אונקלוס כתבו שהיה לאורה), תאריכי המבול במחלוקת ר"א ור"י, כמדומה גם האם נח בכלל האבות שקיימו כל התורה או רק למד תורה לא מוסכם. לפי הספורנו (וכמדומה כבר קדמוהו) לא היו עונות השנה לפני המבול וממילא לא הוצרכו מקודם לעיבור שנה.
ממילא כדי להסיק את המסקנה של מעלתו צריך לצרף כמה הכרעות בכמה מחלוקות זו לזו, וממילא אין כאן הכרח.

ולגבי יום שליחת היונה שמעלתו בא לסייעני, אעמיד דבריי על דיוקם [חשבתי שכבר הבהרתי לעיל], וממילא הוי אתקפתא ולא סיוע:
היונה שבה לעת ערב, ומשמע שנשלחה מקודם באותו יום (ולא באותו ערב) ושבה בערבו של היום.
ולפי הזוהר (להבנתי) היא שבה בליל שבת, ומכאן שנשלחה ביום ששי.

יישר כוחו, וחילו לאורייתא.

[בחפשי כותב]

שוב ראיתי שטעיתי במה שאמרתי בשלבי את דברי הזוה"ק עם הדעת זקנים מבעלי התוספות ז"ל.

כי הדעת זקנים מדברים משליחת היונה בפעם ראשונה, שאז לא מצאה היונה מנוח. וע"ז כתבו, שמכאן רמז לתחילת חורבן הבית בשבעה עשר בתמוז, כי נשלחה היונה ביום י"ז בתמוז. משא"כ הזוה"ק מיירי משליחת היונה בפעם שניה.

ומה שכתבתי שנח קידש החדשים בשנת המבול עפ"י החשבון, כמובן שזה רק לפי הדעה שלא שמשו המאורות, כמו שכתבתי שם, ולא היה בדעתי לצאת כל הדעות והשיטות, וכדרכה של תורה.

[בחפשי כותב]

יש להעיר שבתיקוני זוהר (תיקון כא דף נד, ב) איתא 'ותבוא אליו היונה לעת ערב, דא ערב שבת' (וכך ממש איתא בזוהר חיי שרה קפא, ב ושם במדרש הנעלם קכז, ב לגבי אליעזר), והיינו ש'יונה מצאה בו מנוח' הכוונה שבליל שבת מצאה היונה מנוח לכף רגלה על עץ הזית שממנו הביאה את העלה, וא"כ נח שלח אותה ביום ששי, והיא תלשה מן העץ דוקא בליל שבת (ואולי כי שבת הוא "יום מנוח" כמו שביאר הדברי שאול שצוין באחד הקישורים).

מה שהעתיק והבין מע"כ את דברי התיקוני זוהר "דא ערב שבת" היינו בליל שבת. דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ובזוה"ק פרשת פנחס (דף רמב ע"ב) ביאר 'ותבא אליו היונה לעת ערב' בזמן תפילת מנחה. זאת אומרת שהיונה באה ביום ששי.

[באמונתו]

ראו גם viewtopic.php?p=108213#p108213

וכן מ"ש "אריה הכהן" - viewtopic.php?p=584224#p584224

בספר מטה יהודה מפרש, שזה היה ביום השביעי בשבת ואז מצאה היונה מנוח לכף רגלה כמו שאנו מזמרים ביום השבת 'יונה מצאה בו מנוח'.

רצ"ב מטה יהודה הנ"ל.
אכן נמצא מקורות מדרשיים שונים, אשר מלמדים שסתם "יום השביעי" מכוון לשבת, כמו מגילה יב, ב:

ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא? אמר רבא: יום השביעי שבת היה...

סדר עולם רבה פרק יא:

ויהי ביום השביעי וגו', רבי יוסי אומר יום השבת היתה מלחמתה של יריחו...

מדרש תנחומא (בובר) פרשת נשא סימן לא:

אפרים מעוז ראשי, אם יאמר לך אדם למה חילל יהושע את השבת ביריחו, אמור לו על פי הגבורה עשה, שנאמר ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו (יהושע ו ב), וכתיב וסבותם את העיר וגו', כה תעשה ששת ימים ושבעה כהנים וגו' וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות (שם שם /יהושע ו'/ ג ד), ומנין שהיתה שבת, שאין לעולם שבעת ימים בלא שבת, ועוד דבר אחר עשה יהושע מדעתו, מה שלא נאמר בו, כיון שנכבשה יריחו שבת היה, אמר השבת כולה קודש, וכל מה שכבשנו בשבת יהא קודש לה', שנאמר וכל כסף וזהב [וכלי] נחושת וברזל קודש הוא לה' וגו'... אמר הקדוש ברוך הוא הואיל וכך עשית הרי קרבנך מסייע את שבטך ודוחה את השבת, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים.

שם במדבר רבה:

ד"א אפרים מעוז ראשי, מדבר בנשיא אפרים, שהקריב קרבנו לחנוכת המזבח ביום השבת, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו', מנין שיום השבת היה, לפי שכבר אמרנו אותו יום שהתחילו הנשיאים יום ראשון היה, מכאן את למד שיום ז' להקרבה שבת היה, שלא תאמר היאך חלל את השבת, והלא אין קרבן יחיד דוחה את השבת, וזה הקריב בשבת, אמר הקדוש ברוך הוא, לא על פיו עשה, שאני אמרתי למשה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריב את קרבנו לחנוכת המזבח, בלא הפסק יקריבו זה אחר זה, הוי אפרים מעוז ראשי, לכך נאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו'.

ושם מדרש אגדה:

ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו'. שלשה דברים יש בקרבן הנשיאים מה שאין כן בקרבן יחיד... היחיד אין קרבנו דוחה שבת, וקרבן נשיא אפרים דחה השבת, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים, ואותו יום שבת היה, שיום ראשון שהקריבו הנשיאים היה יום אחד בשבת, ובזכות שהיה יוסף משמר את השבת עד שלא ניתנה, דכתיב וטבוח טבח והכן (בראשית מ"ג ט"ז), ואין דרך מלכים [להכן] מיום לחבירו, אלא זה בשביל השבת, דכתיב והכינו את אשר יביאו (שמות ט"ז ה'), אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה, חייך שאני עושה לבן בנך מקריב ביום השבת, דכתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים ואתן ביד בן בנך יהושע [את] יריחו בשבת:

דברים רבה (ליברמן) פרשת עקב:

אפרים מעוז ראשי, כל מה שעשה יהושע, שהוא משבט אפרים, בשבילי עשה, שנא' וביום השביעי תסבו וגו'. תני שבת היתה, ואין שבעה בלא שבת, שלא תאמר יהושע צדיק היה והוא מחלל את השבת, אמ' הקדוש ברוך הוא אפרים מעוז ראשי, אני הוא שאמרתי לו והתרתי לו.

ועיין ס' עלי תמר מסכת שבת פרק א הלכה ח: ...

ורק שבסד"ע אמר סתם שכיבוש יריחו היה בשבת מבלי כל ראיה. ונראה שהיה הדבר מקובל אצלם... והמקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא, ועל יסוד שסתם ששת ימים הוא ששת ימי המעשה, וסתם יום השביעי הוא שבת...

אף במשנת רבי אליעזר פרשה כ', יש עוד ראיות.

[שיף]

יש להעיר שבתיקוני זוהר (תיקון כא דף נד, ב) איתא 'ותבוא אליו היונה לעת ערב, דא ערב שבת' (וכך ממש איתא בזוהר חיי שרה קפא, ב ושם במדרש הנעלם קכז, ב לגבי אליעזר), והיינו ש'יונה מצאה בו מנוח' הכוונה שבליל שבת מצאה היונה מנוח לכף רגלה על עץ הזית שממנו הביאה את העלה, וא"כ נח שלח אותה ביום ששי, והיא תלשה מן העץ דוקא בליל שבת (ואולי כי שבת הוא "יום מנוח" כמו שביאר הדברי שאול שצוין באחד הקישורים).

מה שהעתיק והבין מע"כ את דברי התיקוני זוהר "דא ערב שבת" היינו בליל שבת. דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ובזוה"ק פרשת פנחס (דף רמב ע"ב) ביאר 'ותבא אליו היונה לעת ערב' בזמן תפילת מנחה. זאת אומרת שהיונה באה ביום ששי.

וכן גבי אליעזר איתא להדיא בזוהר שם לעת ערב הוא יום השישי שהוא ערב שבת, ופשוט [וכי א"א לכתוב דא ליל שבת]
עוד אפשר לבאר בפשיטות דיונה מצאה בו מנוח היינו שחזרה ומצאה מנוח במקומה בתיבה, ולא על העץ , שהרי חזרה מיד עם העלה [אחר שמצאה].
והנה המעיין בתיקוני זוהר יראה שהביא פס' זה לרמז על הצדיקים שיש להם מנוחה, ולא מבאר בזה את מעשה היונה גופא, וא"כ זהו מקור שירו של ריה"ל וכדלעיל שגם הוא לא התכוון בשירו על היונה שבתיבה אלא על הצדיקים ודו"ק.