חלמישצור כתב:חשוב לציין שאין לכרטיס אדי שום תוקף משפטי ממשי. עניינו הוא רק הצהרת כוונות, דומה לאמירת האדם לבני משפחתו שבמידה וח"ו - מוכן לתרום את איבריו. בכל מקרה, במקרה אירוע חמור בני המשפחה הקרובים הם שיקבעו מה לעשות.
8. (א) רופא המטפל במטופל ... יידע בני משפחה של המטופל שניתן לאתרם במאמץ סביר, כי קיים חשש שהמטופל הוא במצב של מוות מוחי-נשימתי, וישמע את דעתם בדבר רצון המטופל בעניין זה, וכן יביא בחשבון את רצונו של המטופל, אם הביע את עמדתו בעניין, בכתב; בסעיף זה, "בן משפחה" – קרוב משפחה מדרגה ראשונה או אפוטרופוס של המטופל.
...
(ד) על אף האמור בחוק זה, נקבע מוות מוחי-נשימתי וקביעה זו מנוגדת לדתו או להשקפת עולמו של המטופל לפי מידע שהתקבל מבני משפחתו, לא ינותק המטופל ממכשיר ההנשמה ולא יופסק הטיפול התומך ישירות בטיפול הנשימתי בו, עד להפסקת פעולת הלב.
חלמישצור כתב:לגבי הפסקת טיפול רפואי, גם כאן נדרשת הסכמת המשפחה.
רופא המטפל במטופל... יידע בני משפחה של המטופל... כי קיים חשש שהמטופל הוא במצב של מוות מוחי-נשימתי, וישמע את דעתם בדבר רצון המטופל בעניין זה, וכן יביא בחשבון את רצונו של המטופל, אם הביע את עמדתו בעניין, בכתב.
נקבע מוות מוחי-נשימתי, רשאים בני משפחתו של המטופל לקבל לידיהם את הרשומה הרפואית, ככל שהיא נוגעת לעניין קביעת המוות המוחי-נשימתי; נוסף על כך, יידע הרופא המטפל את בני המשפחה כי באפשרותם להתייעץ... עם איש דת בהתאם לדתו של המטופל.
8. (א) רופא המטפל במטופל (בסעיף זה – הרופא המטפל) יידע בני משפחה של המטופל שניתן לאתרם במאמץ סביר, כי קיים חשש שהמטופל הוא במצב של מוות מוחי-נשימתי, וישמע את דעתם בדבר רצון המטופל בעניין זה, וכן יביא בחשבון את רצונו של המטופל, אם הביע את עמדתו בעניין, בכתב; בסעיף זה, "בן משפחה" – קרוב משפחה מדרגה ראשונה או אפוטרופוס של המטופל.
(ב) רופאים שהוסמכו לפי הוראות חוק זה רשאים לפעול לקביעת מוות מוחי-נשימתי של המטופל בהתאם להוראות החוק; מועד מותו של המטופל יהיה המועד שבו נקבע מוות מוחי-נשימתי, ככל שנקבע.
(ג) נקבע מוות מוחי-נשימתי, רשאים בני משפחתו של המטופל לקבל לידיהם את הרשומה הרפואית, ככל שהיא נוגעת לעניין קביעת המוות המוחי-נשימתי; נוסף על כך, יידע הרופא המטפל את בני המשפחה כי באפשרותם להתייעץ עם עובד סוציאלי, עם פסיכולוג וכן עם איש דת בהתאם לדתו של המטופל;
...
(ד) על אף האמור בחוק זה, נקבע מוות מוחי-נשימתי וקביעה זו מנוגדת לדתו או להשקפת עולמו של המטופל לפי מידע שהתקבל מבני משפחתו, לא ינותק המטופל ממכשיר ההנשמה ולא יופסק הטיפול התומך ישירות בטיפול הנשימתי בו, עד להפסקת פעולת הלב.
יידע בני משפחה של המטופל שניתן לאתרם במאמץ סביר, כי קיים חשש שהמטופל הוא במצב של מוות מוחי-נשימתי, וישמע את דעתם בדבר רצון המטופל בעניין זה, וכן יביא בחשבון את רצונו של המטופל, אם הביע את עמדתו בעניין, בכתב.
אריה אלדד:
מה זה "ישמע את דעתם לעניין זה"?
עתניאל שנלר:
היה ויכוח גדול לעניין מעמד המשפחה בכל התהליך. מחד גיסא המערכת המשפטית רצתה בדין ובצדק עצמאות מוחלטת לגבי כל התהליך. מצד שני סבר חבר הכנסת רביץ, שיש חשיבות לכך שהמשפחה תתנגד או לא תתנגד לעניין קביעת המוות המוחי, אם היא כן או לא מכירה במוות המוחי. האיזון בין הדברים נקבע בשני דברים. סעיף (ד) אומר, כי גם אם הפרוצדורה הרפואית המלאה הגיעה לקביעת מוות מוחי, היא רשאית. ההליכה הנוספת של קהילת הרופאים כלפי הרגישות של החרדים, הדרוזים ואחרים, אלה שמתנגדים, שזו לא הודעה לקונית והם רוצים שישמעו את מה שאומרים. למה זה חשוב? אם המשפחה תגיד: מה שלא תעשה, אני לא מקבלת את הקביעה הזו, יכול להיות שבית החולים לא יזדרז לחפש רופא כונן שיבוא עכשיו, אלא רק בעוד יום-יומיים, כי הוא יודע שממילא אין לו מה לעשות והוא לא יכול לנתק מהמכונה. לכן, זה יקל על העצמאות הרפואית, זה יקל על הפרוצדורה כי אז יעשו את הדברים בכפוף לסוף הדרך, אם יתרמו או לא יתרמו איברים, ולכן זו פשרה ראויה.
אריה אלדד:
אבל משמעות המשפט כפי שהוא, היא שאם בית החולים רוצה לקיים את ההליך של קביעת המוות, זה שהוא שומע את עמדת המשפחה לא מונע ממנו לקבוע מוות מוחי.
ג'ודי וסרמן:
הוא צריך לנסות לאתר אותה במאמץ סביר, ולשמוע את עמדתה.
ערן סגל:
אנחנו יכולים לחיות עם הנוסח הזה. גם היום אנחנו מדברים איתם, שומעים אותם ורק אז מקבלים את ההחלטות.
(ד) על אף האמור בחוק זה, נקבע מוות מוחי-נשימתי וקביעה זו מנוגדת לדתו או להשקפת עולמו של המטופל לפי מידע שהתקבל מבני משפחתו, לא ינותק המטופל ממכשיר ההנשמה ולא יופסק הטיפול התומך ישירות בטיפול הנשימתי בו, עד להפסקת פעולת הלב.
חוק השתלת איברים אינו מחייב לקבל את הסכמת בני המשפחה לתרומת האיברים כאשר הנפטר הסכים לתרומת האיברים, אולם נוהגים להתחשב בעמדת המשפחה ולאפשר לה לסרב לתרום את איברי הנפטר.
על פי דעת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, אין לחתום על כרטיס "בלבבי", כשם שאין לחתום על כרטיס "אדי". ואמנם דעת כמה פוסקים שמותר לחתום על כרטיס זה, כמו שהדברים מובאים על ידי הרב פרופ' שטיינברג, מכל מקום מה שהובא בשם מרן שליט"א כאילו הוא אישר בחתימתו את פסק הרבנות הראשית לגבי עקירת אברים, אין הדבר נכון, וכמו שכתבנו בזה בספר רוח יעקב. ורק לגבי ניתוק ממכונות ההנשמה, לדעת מרן שליט"א, כל שנקבע מוות סופי ומוחלט של גזע המוח, מותר לנתק את החולה מן המכונות. אבל אין זה נוגע לעקירת אברים.
בצמוד לרשיון הנהיגה של כל אזרח בישראל, מצורפת הצהרה על תרומת איברים לצורך השתלה. וזה נוסח ההצהרה, "בתקווה כי אוכל לעזור לזולת, אני מצווה בזה ותורם לאחר מותי כל איבר שהזולת יוכל להיעזר בו". השאלה היא, האם ראוי לחתום על ההצהרה הזו?
תשובה: כפי שלמדנו בהלכות הקודמות, לדעת רוב הפוסקים, מצוות הצלת נפשות דוחה את מצוות הקבורה וכבוד המת ואיסור ההנאה ממנו (נו"ב, חת"ס, חזו"א ועוד רבים). לפי זה הורה הרב ליאור, שמותר לתרום איברים, אלא שלא ניתן להגדיר זאת כמצווה, מאחר שיש פוסקים מעטים (בנין ציון) שאוסרים תרומת איברים. אולם הרב גורן זצ"ל פסק, שהואיל ומדובר בהצלת נפשות, אין להתחשב בדעת המיעוט, ולפיכך יש מצווה לתרום איברים למען הצלת הזולת (גיליון רבני יש"ע מס' 19).
אבל למעשה, למרות שהרבנות הראשית פסקה להתיר השתלת איברים, כולל לב וכבד, בפועל אין לחתום על טופס זה, מפני שהממסד הרפואי, מטעמי כבוד, לא הסכים לשתף רב בקביעת רגע המוות ואישור ההשתלה. ואין לחתום אפילו על הסכמה לתרום איבר אחד, כגון כליה, מפני שני חששות עיקריים. ראשית, בנוגע לקביעת רגע המוות, יש חשש מסוים שמא הרופאים יקבעו שהחולה מת, בשעה שעל פי ההלכה (גם לדעות המקילות) הוא עדיין נחשב חי. ובמצב כזה ברור שאסור ליטול איברים מגופו. עוד חשש ישנו, שמא ישתמשו באיבריו לצרכים שאינם נחשבים כפיקוח-נפש. כגון שכלייתו של המת אינה ראויה כלל להשתלה, ואם היו אנשים יראי-שמיים עוסקים בזה, היו מבררים תחילה אם יש סיכוי שהכליה תתאים להשתלה, ואם ייווכחו שלא – יוותרו מראש על נטילתה. אולם רופאים אחרים, עלולים ליטול בחינם את הכליה, ולאחר מכן לזורקה לפח ללא קבורה (וכך כתבתי בפניני הלכה ח"ג ע' 261 מהדורה קמא).
במשך הזמן, הממסד הרפואי התרכך מעט, והסכים לכלול בטופס כי התרומה תינתן "בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי". עלי לציין כי בתחילה סברתי כי על טופס מתוקן כזה נכון לחתום, ובתנאי שהתורם יודע שהוא יכול לסמוך על בני משפחתו שבמקרה שיצטרכו, חס וחלילה, לאשר את תרומתו, אכן ידעו לדרוש פיקוח הלכתי ראוי (וכך כתבתי בפניני הלכה ח"ג עמוד 261 מהדורה בתרא). אולם לאחר שכמה פעמים התקשרו בני משפחה מבוהלים מבית החולים לשאול הלכה למעשה, נוכחתי כי לרובם המוחלט של הרבנים אין כלים לענות על שאלת המשפחות, ומנגד חתימת ההרוג על הכרטיס יוצרת מחויבות שקשה למשפחות לקיימה. ופעמים שבלחץ הנסיבות מתרשלים מלקיימה כהלכה. לפיכך, הדרך היחידה לפקח על ההשתלות כהלכה היא, על ידי מינוי רבנים שיתמחו בזה, שהם יהיו הפוסקים בשאלות אלו, כפי שדרשה הרבנות הראשית בהנהגתם של הרב שפירא והרב אליהו. וכל זמן שהממסד הרפואי עדיין לא מסכים למינוי רבנים מומחים, או רופאים יראי שמים שמקובלים על הרבנות, שיהיו שותפים בהחלטה על קביעת רגע המוות ונטילת האיברים להשתלה, עדיין קשה לחתום על כרטיס כזה.[9]
ובינתיים, במקרה שיפנו אל משפחת ההרוג ויבקשו מהם להסכים שייטלו מגופת יקירם איברים כדי להציל חיי אחרים, באופן עקרוני ישנה מצווה לתרום, אלא שכדי לוודא שהתרומה תיעשה כהלכה, חובה עליהם להתייעץ עם רב שמבין בתחום הרפואה.
נסיים בתקווה שבעתיד הממסד הרפואי ישתף פעולה עם הוראת הרבנות, ואזי תהיה מצווה לחתום על כרטיס התרומה.
[9]. סוגיה זו כאובה במיוחד. במשך שנים טען הממסד הרפואי כנגד הרבנים, שאינם מוכנים לעודד תרומת איברים ואינם מוכנים להתגייס למען הצלת חיי אדם. הרבנות הראשית, בהנהגתם של מרן הרב אברהם שפירא שליט"א, והראשל"צ הרב מרדכי אליהו שליט"א, נטלה על עצמה אחריות כבדה, וכבר בשנת תשמ"ז הכריעה בסוגיה חמורה זו להתיר, כדי להציל חיי אדם. אלא שהממסד הרפואי מטעמי כבוד לא הסכים לשתף רבנים בתהליך ההחלטה. מבחינתו שהחולים יסתדרו בעצמם ובלבד שלא ייפגם ח"ו כבוד הממסד הרפואי. וכפי שכתבתי, גם התיקונים שנעשו לאחרונה אינם מספקים, ואין בהם כדי להחזיר את האמון הנדרש בין פוסקי ההלכה והממסד הרפואי. ומי יודע אם לא אבדה השעה, ואם יש כיום ביד הרבנות הראשית את הסמכות ההלכתית להורות היתר בזה.
הרב אליעזר מלמד כתב:ובינתיים, במקרה שיפנו אל משפחת ההרוג ויבקשו מהם להסכים שייטלו מגופת יקירם איברים כדי להציל חיי אחרים, באופן עקרוני ישנה מצווה לתרום, אלא שכדי לוודא שהתרומה תיעשה כהלכה, חובה עליהם להתייעץ עם רב שמבין בתחום הרפואה.
נסיים בתקווה שבעתיד הממסד הרפואי ישתף פעולה עם הוראת הרבנות, ואזי תהיה מצווה לחתום על כרטיס התרומה.
הגיונות כתב:דעתו של הגרשז"א באופן כללי שבשעה שכל גזע המוח מת ואין אף תא חי בו - האדם נחשב למת. אלא שבשעה שהלב עוד פועם, ייתכן שזוהי עדות שעדיין לא מת המוח כולו, ולכן זהו מצב של ספק מת ספק גוסס.
הגיונות כתב:דעתו של הגרשז"א באופן כללי שבשעה שכל גזע המוח מת ואין אף תא חי בו - האדם נחשב למת. אלא שבשעה שהלב עוד פועם, ייתכן שזוהי עדות שעדיין לא מת המוח כולו, ולכן זהו מצב של ספק מת ספק גוסס.
ושמעתי מיגאל שפרן שהיום ניתן לדעת בבירור מעל לכל ספק האם כל גזע המוח מת או שלא.
ישנו כתב:רק לציין, שהשאלה אם מוות מוחי מוגדר מוות או לא זה שאלה הלכתית (או אתית) ולא רפואית, השאלה האם כשהלב חי עדיין חי המוח זה שאלה רפואית לגמרי, ועליה להתברר ע"י מומחי רפואה ולא ע"י פוסקי הלכה.
הגיונות כתב:סלקא דעתך כתב:הרב מרדכי הלפרין בספר רפואה מציאות והלכה סיכם בקצרה ובתמציתיות את הדעות
שיטת הגר"מ פיינשטיין... קבעו שהמוות הוא מות גזע המוח
נשאלתי מכמה מהחברים דכאן לגבי עמדתו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, ששמעו שחזר בו מהדברים שכתב וכו'. ועל כן אמרתי לעלות מעדותו של הרב שבתי רפפורט (אסיא, כסלו תש"ן):אין ספק בעולם וכן ידוע לי בבירור משיחה שניהלתי עם מורי זקני זצוק"ל בטלפון ואחר כך פנים אל פנים, תוך כדי עריכת הספר, שהשאלה נשאלה במקרים שהלב פועם". על חולה כזה - שוכב כמת ואין לו נשימה עצמאית - כתב מו"ח זצ"ל בתשובה הנ"ל ע"י המכונה הוא שייך שינשום אף שהוא כבר מת דנשימה כזו לא מחשיבו כחי
עדויות נוספות ומסקנות חד-משמעיות אודות עמדתו של הגר"מ פיינשטיין ניתן למצוא גם במאמר שכתב הרב משה דוד טנדלר באחד מקבצי המעיין.
סלקא דעתך כתב:הרב מרדכי הלפרין בספר רפואה מציאות והלכה סיכם בקצרה ובתמציתיות את הדעות
א. שיטת החת"ס הגר"מ פיינשטיין הגר"ע יוסף הגר"מ שטרנבוך וועדת הרבנות הראשית שכללה את הגר"א שפירא, הגר"מ אליהו, הגר"ש ישראלי, הגרז"נ גולדברג, הגרי"מ לאו, הגר"ח שלוש, הרב ד"ר שטיינברג והרב ד"ר הלפרין שקבעו שהמוות הוא מות גזע המוח.
ב. שיטת החכם צבי הגרא"י ולדנברג והגר"ש וואזנר שתלוי במיתת הלב.
ג. דעת הגרש"ז בתחילה שמות כל המוח ולא רק גזע המוח (רקבון המוח) קובע את המות, לאחמ"כ חזר בו שמוות לבבי הוא רגע המות ולאחר ניסוי הכבשה חזר לסברתו הראשונה אם כי סבר שהוא רק חשש רציחה.
(דרך אגב נ"ל קשה לקבוע מהו "רוב רובם של הרבנים קבעו שהמות תלוי בגזע המוח" כשרק גדולי הדור מוסמכים להחליט בדברים אלו ולכל צד יש כמה פוסקים)
מנחם-כהן כתב:http://m.ynet.co.il/Articles/5123206
יואל שילה כתב:מרתק!
מי הכותב? היכן פורסם?
אוצר החכמה כתב:הסתכלתי קצת למעלה וראיתי שאתה מסכים עם הכותבים שהגריש"א והגרשז"א אסרו אז אני לא מבין למה אתה מלין על הציבור?
האם היית מלין באותה מידה על הציבור שאינו עולה להר הבית כי אינו עושה את זה בגלל שיש בזה איסור אלא רק מתוך אדישות?
אם אנשים נמנעים לעשות דבר ואפילו מתוך עצלות אם עושים כדין הרי הוא לשבחם וכמאמר חז"ל יש עצל ונשכר וכהא דנשי דמחוזא.
הערים התורמות: החרדים בראש, החילונים בסוף הרשימה
המציאות מדברת: כשההלכה מתירה - החרדים רצים לתרום איברים מגופם לכל הזקוק להם. התזה הפופולרית על השתמטות החרדים מעזרה לזולת, חוטפת מכה נוספת. כל הנתונים (חדשות, בארץ)
אלי רוטמן|י"ט בחשוון תשעז 15:32 20.11.16
הערים החרדיות ניצבות, כך מתברר, בראש רשימת הערים מצילות החיים - הערים שיש בהן את מספר תורמי הכליה הרב ביותר. הנתונים, פורסמו בעיתון "ישראל היום".
את ראשות הרשימה חולקות הערים ירושלים ובית שמש עם לא פחות מ־21 כליות שנתרמו שם. אחריהן, במקום השלישי, נמצאת בני ברק עם 14 תרומות כליה אלטרואיסטיות, ואז מודיעין עילית עם 11 תורמים וביתר עילית עם 8 תורמים - כשנתונים אלו מתייחסים לתקופה שמתחילת שנת 2014 ועד לראש השנה האחרון.
דווקא העיר תל אביב הגדולה, מאכזבת עם מספר תורמי הכליה של תושביה: תרומה אחת בלבד. כך גם ראשון לציון אילת וכפר סבא שגם מציגות תורם אחד בלבד.
בארגון שמתעסק בהתרמת כליות אומרים כי "אנשים שרוצים לתרום מפחדים על עצמם שמא יקרה להם משהו, ואדם מאמין קל יותר להתמודד עם הפחד הזה. הוא יודע שמי שעושה מצווה אינו ניזוק". לדבריהם: "יש סטיגמה על הציבור החרדי שהוא לא תורם איברים בכלל כי יש בעיה עם תרומת איברים כשקורה מוות מוחי. אז באמת יש בעיה הלכתית, אבל כשאין בעיה הלכתית - הם הראשונים לתת".
הגיונות כתב:משום מה, וזו נקודה די כואבת, יש חתך דיכוטומי מובהק בין חילונים (ודת"ל) לחרדים בסוגיא זו. החילונים תורמים ומדרבנים לתרום, ואילו החרדים נמנעים מלתרום או לחתום על 'כרטיס אדי'.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 31 אורחים