כִּ֥י בְשִׁגָּע֖וֹן יִנְהָֽג:

[מעיין]

בגמ' אין מבואר שהולכת כך ברה"ר רק שהאשה עונדת את הטבעת באצבעה בעת שמוליכתה לחדר פנימי להצניעה בקופסא, והבעל ע"פ רוב אין נוטל מאצבעו רק כשכבר היא בביתו, וכיון שסוכ"ס עונדת את הטבעת שיש עליה חותם על אצבעה אף רק בדרך הילוכה בביתה חשיב כדרך הוצאה [ואם כנים הדברים טובא איכא למשמע מינה לא רק שיחת חולין שצריכה לימוד אלא גם דין לגבי דרך הוצאה, שאין נצרך דרך הוצאה ממש]
רק האיש מוליך את טבעת האשה על אצבעו לאומן לתקנה והוא עונד את טבעת האשה גם בלכתו ברה"ר, שכדי ללכת להאומן צריך לילך דרך רה"ר.

ועצם ענידת הטבעת על אצבעה ועל אצבעו הוא שלא תאבד או תפול מחמת קטנות הטבעת

[פרנקל תאומים]

רטנו והלהיגו כאן רבות מהכא להתם על עניין הטישויים ועל נעבאך אותם האנשים שלא שפר מזלם, והאלרגיות והצינים פחים עומדים עליהם תמיד לרועץ עד אשר שלא בטובתם אין הם יכולים כמעט להיפרד מהחברותא האדוקה שלהם עם הטישויים. וכבר שפכתי כאן את מררתי על חוסר הרגישות ועל האטימות לצערם של הבריות אנוסי דליפת הבית שהופגנה כאן כלאחר יד.
כלומר - אילו רק היו מתנים כאן על אותם שמשאירים/מניחים ממחטות אף מלוכלכות על השולחן הייתי מצטרף כיהודה ועוד לקרא, זה באמת מעשה שמצביע על ניתוק בסיסי ממידת דרך ארץ וכבוד הבריות. אבל שעה שהתחילו כאן גם למדוד בעיזוז את הדציבלים של הקינוח, ואף לקבוע בידענות מפתיעה אם הקינוח של פלוני היה מיותר, ואם החוטם שלו גם בלאו הכי היה נקי דיו (כנראה נעזרו במיקרוסקופ), ואם המחיטה הקולנית היתה כורח המציאות אם לאו וכדו', כאן כבר תפסתי שחוסר הרגישות הינו לא של המוחטים אלא של המקוננים, שמחרפים ומלעיגים על אנשים שסובלים מחרון האף ומלמדים ביקורת וחובה על אנשים שמתנסים בקושי כרוני שהמקוננים כפי הנראה לא מתנסים בו, וככל שכתבתי לעיל, קחנו משם. א"כ כאמור, עיקרה של קינה זו לטעמי הוא הבל ויסודה באטימות, כיוון שאין עניין זה נתון לבחירתם של הסובלים ולשווא התאנו להם כאן, וביודעי ובמכירי קאמינא (לא אליכם..), ע"כ.

אבל ברשותכם, הנה לעיונכם אחד מהגדולים שבשגעונות הקונים שביתה במחנינו, אולי הגדול שבהם, שיגעון אמיתי, כסילות לשמה, מעשה שטות שלא ראוי אפילו לתבונתם של ילדים, ולמרבה התימהון והשיממון צעירים ברי דעת (לכאורה) וגם אנשים מבוגרים רבים משתגעים ומתלהטים בו מבחירתם האישית ולא בגזירת שמים, וכמעט אין פוצה פה ומצפצף (למעט אחדים פה ושם), וזה הדבר:

סיגריות!, סיגריות!!

למען ד', מה גורם לאנשים שלפחות חלקם נבונים להתנהג כטפשים מטופשים? כילדים שוטים! מה?? הלא לשחוק דמינו, אנשים מבחוץ שרואים זאת תופסים אותנו בעיניי רוחם כעדר פרימיטיבים חסרי אחריות, שוטים מופלגים. מה רואים אצלנו עדיין לשטות זאת?
יש בנותן טעם להעלות את הנושא המצער הזה על ראש אשכולינו עם פטירתו של הגאון המופלג ר' ברוך ויייסבקר זצ''ל שהתאמץ רבות לעקור את מעשה הרדידות האווילי הזה מעל תלמידיו (ונראה לי שלא בהצלחה יתירה..).
אני יודע שהמצב היום טוב בהרבה מבעבר, אומרים שלפני כמה עשרות שנים כל בתי המדרש הגדולים של הישיבות ובכלל היו אפופים בעשן המחניק והמחליא הזה, ועדיין...
אני יושב בחתונות ובפאתי האולם, באיזור הבר, תמרות עשן, גאר גיוואלדיג, בחורונים בני עשרים מעשנים ומעלים קיטור כדבר שבשיגרה, הם אפילו לא מעלים על דעתם שלכה''פ צריך לצאת החוצה לאוויר הפתוח, כדי לא לאנוס את באי האולם להתבשם ולהיחנק (ואולי אף להיפגע חלילה בריאותית, אם כי מן הסתם זה רק בהיחשפות קבועה וממושכת) מעשנם. וכל כך למה? איך מאפשרים עדיין את העניין הזה בחלק ניכר מהישיבות?
בימינו, כשכל העולם יודע באופן ברור וחד משמעי שהעישון (גם של סיגריות אלקטרוניות!) הינו אחד ממפגעי הבריאות הגדולים ביותר, וההיזק שנוצר ממנו לאורך זמן, והחלאים הרעים (רח"ל), והסיבוכים הרפואיים, וההשלכות המזיקות לכל ענייני הגוף, הן של המעשנים בפועל והן של הקרבנות שלהם הנמצאים בסביבתם (מעשנים פאסיביים), אינם מוטלים במחלוקת או בספק. ורק אצלנו עם חכם ונבון, למדנים וברי דעת, חסידים ואנשי מעשה, מפטירים (כמעט) כדאשתקד..

אתם יודעים כמה חילול השם יש בדבר? אין לכם מושג. אין לכם מושג. ראיתי בעיניי איזה ישיבע בחור כסיל שמעשן באלגנטיות לתוך הפרצוף של יהודי מבוגר חובש כיפה סרוגה, כאילו כלום.. וההוא לא ידע את נפשו, הוא נזף בבחור, ובצדק גמור, ואמר לו: "אתם מזיקים לכולם, לפחות תצאו החוצה". והבחורצ'יק הסתכל עליו כמו שמסתכלים על אחד שנפל מן הירח..
אתם יודעים כמה הטפשות הרדודה וחסרת האחריות הזו מורידה את ערכם של בני התורה בעיניי אנשים מבחוץ? אין לכם מושג. הם רואים זאת כעדות אילמת לבורות, ולחוסר התחשבות, ולאטימות, ולרדידות. באוזניי שמעתי אחד (כיפ"ס) בראותו את כבשן האש העולץ הזה בכניסה לאיזה אולם מפטיר לקרובו החרדי: "אתה רוצה להגיד לי שאלה באמת יושבים ולומדים ברצינות?..". הוא לא צודק, הוא מגזים, הוא לא מבין, הוא לא תופס שיש כאן סתם סוג של משובת נערות ופורקן רגשי ואין בזה סתירה לשקדנות וכיו''ב, הוא באמת לא צודק, והעוינות המובנית של חלק ניכר מהמגזר הדת''לי לחרדים ידועה לי היטב, הם לא יושבים שבעה נקיים לפני שהם מלמדים עלינו חובה, אני יודע זאת. ואעפ"כ, א"א לכה"פ להחדיר בצעירים שלנו (וגם במבוגרים..), שאם כבר אתם מתנהגים בכסילות מופלגת ומפילים את עצמכם ביודעין לפחת המצחינה הזו של רעת העישון, לכה"פ אל תזיקו את הבריות, אל תצערו אותם, אל תחללו שם שמים, אל תוציאו את דיבתינו רעה, אל תתנו חרב ביד העוינים אותנו! א"א לכה"פ להסביר לבחורים בעברית רהוטה שהעישון נתפס היום בכל העולם המתורבת כמתועב ומזיק ודוחה, ושאנשים שאינם מעשנים נחנקים ונגעלים מניחוחות העישון וגם חוששים לבריאותם? א"א לחנך את הבחורים לכה"פ למינימום הזה? מה זו הרעה החולה הזו?

זהו, גמרתי לשפוך...

[הרואה]

היותר משונה שלפעמים דווקא במחוזות שבהם יותר מעשנים מצטטים יותר את דברי הרב שך שלגור בהתנחלויות זה חשש פיקוח נפש.
כמו שכתבתי במקום אחר עוד ראיה שההתמסרות לדרך הרב שך/הרב שטיינמן/נגד פאות/בראקל/מקווה ריין במקרים מסוימים נובעת מאותו מקום של אהדה לקבוצת כדורגל.

[ונתנו ידידים]

ואלו שמקילים בתענית משום חומרת חשש ספק ספיקא של פיקוח נפש, משום מה כשזה מגיע לעישון (ולעוד כמה דברים) אינם חוששים.
וצריך לומר שגם על זה יש להם מסורת, ולא כל סכנת חיים נכלל בכלל דין פיקוח נפש.

[אור עולם]

ואלו שמקילים בתענית משום חומרת חשש פיקוח נפש, משום מה אינם חוששים לזה כשמגיע לעישון (ולעוד כמה דברים).
כי גם על זה יש מסורת, מהו חשש פיקוח נפש.

בקהילה מסוימת בעשרה בטבת בקורונה לא צמו כי זה חשש פיקו"נ, ולמחרת עשו חתונה המונית בלי שום זהירות...

[עובדיה חן]

סיגריות תחילתו גאווה סופו תאווה,אבל מפורסם בשם כמה גדולי ישראל שתאווה זו מדכאת תאווה אחרת, ולכן לא נלחמים בבחורים שמעשנים.

[עקביה]

סיגריות תחילתו גאווה סופו תאווה,

צ"ל: תחילתו גאווה המשכו תאווה וסופו דאבה.

[פרנקל תאומים]

סיגריות תחילתו גאווה סופו תאווה,אבל מפורסם בשם כמה גדולי ישראל שתאווה זו מדכאת תאווה אחרת, ולכן לא נחלמים בבחורים שמעשנים.

נו באמת..

[ישעיהו לוריא]

מע’’כ כל כך צודק וכתבת היטב היטב.

צריך לזה אשכול בפני’’ע וזה נושא חמור לא סתם שגעון בהנהגה ומשובת נעורים.

[גביר]

א. מן הראוי לציין את מלחמתו של האדמו"ר בעל 'לב שמחה ' מגור בעישון ; הרב'ה מרחובות היה בזמנו מעשן כבד, כשעוד היה פחות מבן שלושים [התאדמ"ר, כידוע, בגיל צעיר, עקב פטירתו הפתאומית של אביו] כבר היה קולו צרוד מאד. בעשורים האחרונים האחרונים לא רק שנגמל אלא אף הפך ללוחם נגד עישון.

ב. בשעתו הישבה"ק היתה ידועה בכך שיש בה מעשנים מועטים ביחס לשאר הישיבות, היו שתלו זו בכך שהקבוצה הדומיננטית שם הגיעה מ'הישוב' שם אסור היה לעשן, וכשהגיעו לישיבה גדולה כבר היו בוגרים מכדי להיתפש לשטות זו.

ג. לי נראה שאחוז המעשנים בישיבות כיום נמוך יותר משהיה לפני שלושים שנה זה אכן כך או שסתם נדמה לי [או אולי נכון רק למאור התלמוד לשם יותר מזדמן לי להגיע]?

ג. יש לתת את הדעת לכך שישנו יחס הפוך בין עישון למעמד סוציו-אקונומי והשכלה, כלל שהללו גבוהים יותר כך אחוז המעשנים נמוך יותר.

[אליסף]

הרב'ה מרחובות היה בזמנו מעשן כבד, כשעוד היה פחות מבן שלושים [התאדמ"ר, כידוע, בגיל צעיר, עקב פטירתו הפתאומית של אביו] כבר היה קולו צרוד מאד.

בעשורים האחרונים האחרונים לא רק שחדל מהרגל זה, אלא אף הפך ללוחם נגד עישון.

האדמו"ר מקרעטשניף למי שלא יודע

[יוסף חיים אוהב ציון]

לא לשכוח שגדולי עולם עישנו וכעת איני יכול להאריך בעש"ק.

[לבי במערב]

צריך לזה אשכול בפני’’ע

יש כבר יותר מאשכול אחד, ובחיפוש ימצאו עוד כהנה וכהנה...

[לבי במערב]

לא לשכוח שגדולי עולם עישנו וכעת איני יכול להאריך בעש"ק.

וכמובן, אין עישוננו כעישונם.

[צופה_ומביט]

וגם לא ידעו אז מה שיודעים היום.
אא"כ נאמר שכל רז לא אניס להו בטבעיות.
ואולי נשתנו הטבעים מאז.
ואולי יש גם חילוק בין לולקע לציגאר.
ואולי כל עוד שלא נודעה הסכנה אין הדבר בגדר נס גלוי, משא"כ בימיהם שלא נודעה הסכנה [ורופאים אף היו רושמים סיגריות לפציינטים לבעיות עיכול] אזי גם מי שכן ידע את רז הסכנה אבל הנהגתו לעשן בלי נזק לא היתה בגדר נס גלוי אלא נסתר.
ויל"ע.

[גביר]

אולי כדאי לתאר את ההרגשה במפגש הראשון, במדשאת בית החולים, במעשן, ביציאה מביקור חולים במחלקה האונקולוגית בסורוקה -

כמו להתבונן באדם העומד בראש אחד המגדלים הגבוהים שממול ועומד לקפוץ ממנו

[כן מסתבר]

... מביקור חולים במחלקה האונקולוגית בסורוקה -

האם אכן החולים שם, או לפחות רובם, עישנו כמות רצינית במהלך חייהם?

שואל ברצינות, אין לי מושג בנושא זה.

[כן מסתבר]

עוד דוגמא ל’כי בשגעון ינהג’:

אותם ההולכים ללמוד הוראה כי החבר (בעל כישורים להוציא מסוגיא הלכה למעשה) קיבל היתר הוראה.
ואותם ההולכים ללמוד דיינות כי החבר (בעל הכישורים התואמים) הפך לדיין.
אותם ההולכים ללמוד כתיבת סת”ם כי החבר (בעל עקביות וסבלנות ברזל) מרוויח שם המון.
ואותם ההולכים להשקיע בנדל”ן כי החבר (בעל חוש מסחרי משופשף) מרוויח שם המון.
ואותם ההולכים ללמוד היי-טק כי החבר (בעל חוש מתאים) מרוויח שם המון.

וכן על זה הדרך.

[ונתנו ידידים]

איני יודע אם זה שגעון כי כך היא דרכו של עולם.

[גביר]

... מביקור חולים במחלקה האונקולוגית בסורוקה -

האם אכן החולים שם, או לפחות רובם, עישנו כמות רצינית במהלך חייהם?

שואל ברצינות, אין לי מושג בנושא זה.

חולי סרטן הריאות ברובם מעשנים או שנחשפו לעישון

[לבי במערב]

וגם לא ידעו אז מה שיודעים היום.
אא"כ נאמר שכל רז לא אניס להו בטבעיות.
ואולי נשתנו הטבעים מאז.
ואולי יש גם חילוק בין לולקע לציגאר.
ואולי כל עוד שלא נודעה הסכנה אין הדבר בגדר נס גלוי, משא"כ בימיהם שלא נודעה הסכנה [ורופאים אף היו רושמים סיגריות לפציינטים לבעיות עיכול] אזי גם מי שכן ידע את רז הסכנה אבל הנהגתו לעשן בלי נזק לא היתה בגדר נס גלוי אלא נסתר.
ויל"ע.

החילוקים אפשריים, אך עצם הסכנה (גם אם שלא במלא חריפות חומרתה) ידוע הוא זה למעלה מק"ל שנה.

[פרנקל תאומים]

וגם לא ידעו אז מה שיודעים היום.
אא"כ נאמר שכל רז לא אניס להו בטבעיות.
ואולי נשתנו הטבעים מאז.
ואולי יש גם חילוק בין לולקע לציגאר.
ואולי כל עוד שלא נודעה הסכנה אין הדבר בגדר נס גלוי, משא"כ בימיהם שלא נודעה הסכנה [ורופאים אף היו רושמים סיגריות לפציינטים לבעיות עיכול] אזי גם מי שכן ידע את רז הסכנה אבל הנהגתו לעשן בלי נזק לא היתה בגדר נס גלוי אלא נסתר.
ויל"ע.

החילוקים אפשריים, אך עצם הסכנה (גם אם שלא במלא חריפות חומרתה) ידוע הוא זה למעלה מק"ל שנה.

לא בהיקפה ובחד המשמעות שלה כמו שיודעים בימינו.

[לבי במערב]

כמובן (כמו שכתבתי מפורש במוסגר), אך יש לדון בכ"ז אחר ידיעת העובדה הפשוטה הנ"ל (יוזכר כי למרות שלא היתה זו ידיעה חד־משמעית - הזהיר הח"ח מנזק זה).

[כן מסתבר]

איני יודע אם זה שגעון כי כך היא דרכו של עולם.

דרכו של עולם היא להתנהג בשיגעון, וממילא, אם דרכו של עולם היא לחקות כל אחד את חבירו, בהכרח שזהו שיגעון אשר נתן א’ לבני האדם לענות בו את נפשם, ולהיפך מדברי מר...

[ישראליק]

לא לשכוח שגדולי עולם עישנו וכעת איני יכול להאריך בעש"ק.

חיי מוהר"ן, סימן רעג

רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הִתְפָּאֵר שֶׁלֹּא הִתְחִיל לַעֲשֹוֹת שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם קֹדֶם שֶׁיָּדַע הַסּוֹד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לְהַעֲלוֹת עֲשַׁן הַטִּיטוּן עַל יְדֵי לִילְקֶע וְצִבֶּעךְ (שֶׁקּוֹרִין לוּלְקֶא רֵייכֶערְן) [עִשּׁוּן טַבַּק] לֹא הִתְחִיל בָּזֶה עַד שֶׁיָּדַע סוֹד בְּהַנְהָגָה זוֹ. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הַנְהָגוֹת לֹא הִתְחִיל שׁוּם דָּבָר לַעֲשֹוֹת עַד שֶׁיָּדַע סוֹד הַדָּבָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יָדַע סוֹד בְּעִנְיַן עֲשַׁן הַטִּיטוּן, אַף עַל פִּי כֵן הִזְהִיר אוֹתָנוּ הַרְבֵּה לְהִתְרַחֵק מִזֶּה מְאֹד, וּפַעַם אַחַת דִּבֵּר הַרְבֵּה מֵעִנְיַן זֶה שֶּׁנּוֹהֲגִין הָעוֹלָם לְהַעֲשִׁין טִיטוּן וְאָמַר שֶׁהוּא שְׁטוּת גָּדוֹל, וּלְעִנְיַן נְקִיּוּת אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלָל. וְכֵן הָרֵיחַ טַבַּק שֶׁהוּא גָּרוּעַ עוֹד יוֹתֵר, כַּמְבֹאָר שִֹיחָה זֹאת בְּמָקוֹם אַחֵר:‏

שם, סימן תעג

הִזְהִיר אוֹתָנוּ מְאֹד לִבְלִי לְהַרְגִּיל עַצְמֵנוּ לְהַעֲלוֹת עֲשַׁן הַלּוּלְקֶי וּלְהָרִיחַ טַבָּק. וְהֶאֱרִיךְ בְּשִֹיחָה זוֹ וְאָמַר שֶׁרָאוּי לְאִישׁ כָּשֵׁר לִבְלִי לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּזֶה, כִּי הֵם בִּטּוּל תּוֹרָה וּתְפִלָּה בְּחִנָּם. וְהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִצְרָךְ כְּלָל, וּלְעִנְיַן נְקִיּוּת אֵין מוֹעִיל עֲשַׁן הַלּוּלְקֶי כְּלָל. בִּפְרָט מִי שֶׁכְּבָר רָגִיל בַּעֲשַׁן הַלּוּלְקֶי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵין מוֹעִיל לוֹ כְּלָל, כִּי דָּבָר הָרָגִיל אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלָל כַּיָּדוּעַ בְּחוּשׁ. וּכְבָר מְבֹאָר (שִֹחוֹת הָרַ"ן סִימָן ל) שֶׁאֵין צְרִיכִין לְבַלְבֵּל עַצְמוֹ בִּשְׁבִיל נְקִיּוּת רַק בְּעֵת שֶׁנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו מַמָּשׁ, וְחוּץ מִזֶּה אֵין צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה כְּלָל. וְאָמַר עַל עַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ רָגִיל בָּזֶה לְהַעֲלוֹת עֲשַׁן הַלּוּלְקֶי, אַף עַל פִּי כֵן קֹדֶם הַתְּפִלָּה אֵינוֹ לוֹקֵחַ הַלּוּלְקֶי בְּיָדוֹ כְּלָל. וּמִיָּמָיו לֹא הָיָה מַעֲלֶה עֲשַׁן הַלּוּלְקֶי קֹדֶם הַתְּפִלָּה. וּלְהָרִיחַ טַבָּק אָמַר שֶׁזֶּה מַזִּיק וּמְבַטֵּל יוֹתֵר מֵעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא. כִּי מִי שֶׁרָגִיל בָּזֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת בְּלֹא זֶה אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, וְהִיא בִּלְבּוּל וּבִטּוּל גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶמְצַע הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה בִּפְרָט לִפְעָמִים כְּשֶׁאֵין לוֹ טַבָּק. כַּיָּדוּעַ לְמִי שֶׁרָגִיל בָּזֶה. וְגַם קָשֶׁה לְהַשְׁלִיךְ אֶת עִנְיַן הַטַּבָּק מִי שֶׁנִּתְרַגֵּל בָּזֶה. עַל כֵּן טוֹב וְנָכוֹן מְאֹד לִבְלִי לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּעִנְיַן הַנְהָגוֹת אֵלּוּ שֶׁל הַטִּיטוּן וְהַטַּבָּק שֶׁאֵינָם נִצְרָכִים כְּלָל, רַק מַזִּיקִים וּמְבַטְּלִים אֶת הָאָדָם מִתּוֹרָה וּתְפִלָּה וְכַיּוֹצֵא:‏

[גביר]

לא לשכוח שגדולי עולם עישנו וכעת איני יכול להאריך בעש"ק.

חיי מוהר"ן, סימן רעג

רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הִתְפָּאֵר שֶׁלֹּא הִתְחִיל לַעֲשֹוֹת שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם קֹדֶם שֶׁיָּדַע הַסּוֹד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לְהַעֲלוֹת עֲשַׁן הַטִּיטוּן עַל יְדֵי לִילְקֶע וְצִבֶּעךְ (שֶׁקּוֹרִין לוּלְקֶא רֵייכֶערְן) [עִשּׁוּן טַבַּק] לֹא הִתְחִיל בָּזֶה עַד שֶׁיָּדַע סוֹד בְּהַנְהָגָה זוֹ. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הַנְהָגוֹת לֹא הִתְחִיל שׁוּם דָּבָר לַעֲשֹוֹת עַד שֶׁיָּדַע סוֹד הַדָּבָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יָדַע סוֹד בְּעִנְיַן עֲשַׁן הַטִּיטוּן, אַף עַל פִּי כֵן הִזְהִיר אוֹתָנוּ הַרְבֵּה לְהִתְרַחֵק מִזֶּה מְאֹד, וּפַעַם אַחַת דִּבֵּר הַרְבֵּה מֵעִנְיַן זֶה שֶּׁנּוֹהֲגִין הָעוֹלָם לְהַעֲשִׁין טִיטוּן וְאָמַר שֶׁהוּא שְׁטוּת גָּדוֹל, וּלְעִנְיַן נְקִיּוּת אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלָל. וְכֵן הָרֵיחַ טַבַּק שֶׁהוּא גָּרוּעַ עוֹד יוֹתֵר, כַּמְבֹאָר שִֹיחָה זֹאת בְּמָקוֹם אַחֵר:‏

שם, סימן תעג

הִזְהִיר אוֹתָנוּ מְאֹד לִבְלִי לְהַרְגִּיל עַצְמֵנוּ לְהַעֲלוֹת עֲשַׁן הַלּוּלְקֶי וּלְהָרִיחַ טַבָּק. וְהֶאֱרִיךְ בְּשִֹיחָה זוֹ וְאָמַר שֶׁרָאוּי לְאִישׁ כָּשֵׁר לִבְלִי לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּזֶה, כִּי הֵם בִּטּוּל תּוֹרָה וּתְפִלָּה בְּחִנָּם. וְהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִצְרָךְ כְּלָל, וּלְעִנְיַן נְקִיּוּת אֵין מוֹעִיל עֲשַׁן הַלּוּלְקֶי כְּלָל. בִּפְרָט מִי שֶׁכְּבָר רָגִיל בַּעֲשַׁן הַלּוּלְקֶי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵין מוֹעִיל לוֹ כְּלָל, כִּי דָּבָר הָרָגִיל אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלָל כַּיָּדוּעַ בְּחוּשׁ. וּכְבָר מְבֹאָר (שִֹחוֹת הָרַ"ן סִימָן ל) שֶׁאֵין צְרִיכִין לְבַלְבֵּל עַצְמוֹ בִּשְׁבִיל נְקִיּוּת רַק בְּעֵת שֶׁנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו מַמָּשׁ, וְחוּץ מִזֶּה אֵין צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה כְּלָל. וְאָמַר עַל עַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ רָגִיל בָּזֶה לְהַעֲלוֹת עֲשַׁן הַלּוּלְקֶי, אַף עַל פִּי כֵן קֹדֶם הַתְּפִלָּה אֵינוֹ לוֹקֵחַ הַלּוּלְקֶי בְּיָדוֹ כְּלָל. וּמִיָּמָיו לֹא הָיָה מַעֲלֶה עֲשַׁן הַלּוּלְקֶי קֹדֶם הַתְּפִלָּה. וּלְהָרִיחַ טַבָּק אָמַר שֶׁזֶּה מַזִּיק וּמְבַטֵּל יוֹתֵר מֵעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא. כִּי מִי שֶׁרָגִיל בָּזֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת בְּלֹא זֶה אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, וְהִיא בִּלְבּוּל וּבִטּוּל גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶמְצַע הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה בִּפְרָט לִפְעָמִים כְּשֶׁאֵין לוֹ טַבָּק. כַּיָּדוּעַ לְמִי שֶׁרָגִיל בָּזֶה. וְגַם קָשֶׁה לְהַשְׁלִיךְ אֶת עִנְיַן הַטַּבָּק מִי שֶׁנִּתְרַגֵּל בָּזֶה. עַל כֵּן טוֹב וְנָכוֹן מְאֹד לִבְלִי לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּעִנְיַן הַנְהָגוֹת אֵלּוּ שֶׁל הַטִּיטוּן וְהַטַּבָּק שֶׁאֵינָם נִצְרָכִים כְּלָל, רַק מַזִּיקִים וּמְבַטְּלִים אֶת הָאָדָם מִתּוֹרָה וּתְפִלָּה וְכַיּוֹצֵא:‏

על סמך דברים אלה הופצה בעבר בגאולה מדבקה עם הכיתוב 'רבי נחמן אמר שאסור לעשן'.
אאל"ט היתה זו יוזמה של בעל חנות האופטיקה שהיתה [ואולי עדיין ישנה] ברחוב יחזקאל.

[איש_ספר]

עוד שתי שגינות.

בחור מבוגר שלא מתחתן, ולא משנה מה גילו, חמישים, שישים, יושב בבית הכנסת בלי טלית גדול. גם מפסיד קיום המצוה בשלימותה בשביל איזה רמז קל (כי יקח וגו' גדילים וגו'), ובעיקר יושב בוש ונכלם, ובין כל המתפללים העטופים ללבן בטליתות צחורות, בולטת דמותו קשורה ליעק"ב, עטוי בגד כהה, וכאילו לא די לו במצבו, הוא גם צריך לבייש עצמו בכל שבת ושבת. ואם לא ראיתי בעיני לא האמנתי, בבית כנסת אחד ביוה"כ ישב בחור מבוגר, בלי טלית וכמובן בלי קיטל, לחשבוני הוא נושק לשישים, בחור מופלג מאד מאד בתורה ובירא"ש, והגבאי השוטה נתן לו... גלילה ! מדהוא בחור...!

שגיון יותר מצוי, גם הוא מתחום הציצית, ותתנפלו עלי כאוות נפשכם. בני תורה, לובשים ט"ק עם שיעור גדול (מ"ב, לא לצרף הפתח, ויחידים אפילו שיעור גדול מזה, עד הברכים וכו'), חוטי ניפוץ לשמה. והט"ק עשויה מכותנה. מפסידים שיטות הראשונים, אשכנזים וספרדים ששאר מינים אינם מה"ת, ושיטת מהר"ם (שי"א שרמ"א ס"ט ס"ב חש לה ושהמג"א שם סק"ד קורא למתעלמים ממנה, 'המקילים') שצמר פוטר בשאר מינים רק עם פשתן, ומקיימים שיטה יחידית של ניפוץ לשמה ('ולא ראינו מי שחשש לכך', ל' הב"י). ומילא אם היה מדובר באלו הלובשים ט"ק זעירות שהציציות טופחות על בית החזה, אבל כאמור במה אנן קיימין בבני תורה שרודפים אחרי כל חומרא רחוקה, ורק בענין זה השתנתה ההנהגה. תאמרו, כן נהג גדול הדור פלוני, וגדול שלפניו וכו', ג"ז שגיון לעצמו, במקום לעיין בגוף הדברים, נתלים בסיפורים ונאחזים בחיקויים.

[במסתרים]

תאמרו, כן נהג גדול הדור פלוני, וגדול שלפניו וכו'

מה עם תפלין דר"ת?

מתי יש לנהוג ע"פ ספרים וסופרים ומתי כפי הנראה לדעת עצמו?

[צופה_ומביט]

שגיון יותר מצוי, גם הוא מתחום הציצית, ותתנפלו עלי כאוות נפשכם. בני תורה, לובשים ט"ק עם שיעור גדול (מ"ב, לא לצרף הפתח, ויחידים אפילו שיעור גדול מזה, עד הברכים וכו'), חוטי ניפוץ לשמה. והט"ק עשויה מכותנה. מפסידים שיטות הראשונים, אשכנזים וספרדים ששאר מינים אינם מה"ת, ושיטת מהר"ם (שי"א שרמ"א ס"ט ס"ב חש לה ושהמג"א שם סק"ד קורא למתעלמים ממנה, 'המקילים') שצמר פוטר בשאר מינים רק עם פשתן, ומקיימים שיטה יחידית של ניפוץ לשמה ('ולא ראינו מי שחשש לכך', ל' הב"י). ומילא אם היה מדובר באלו הלובשים ט"ק זעירות שהציציות טופחות על בית החזה, אבל כאמור במה אנן קיימין בבני תורה שרודפים אחרי כל חומרא רחוקה, ורק בענין זה השתנתה ההנהגה. תאמרו, כן נהג גדול הדור פלוני, וגדול שלפניו וכו', ג"ז שגיון לעצמו, במקום לעיין בגוף הדברים, נתלים בסיפורים ונאחזים בחיקויים.

קודם כל, מעשה רב.
דבר שני, כמדומה הטענה היא שבארצות החמות בגד צמר מחמם [בפרט בקיץ, על החורף איני יודע] שאין לובשים שום בגד/בד כמותו, ונלבש בד מחמם זה רק עבור המצוה, ומזיעים בו הרבה וכו' - אינו נחשב בגד. וזוהי בעיה יותר עצמותית מכל דבר אחר.

[פלוריש]

עוד שתי שגינות.

בחור מבוגר שלא מתחתן, ולא משנה מה גילו, חמישים, שישים, יושב בבית הכנסת בלי טלית גדול. גם מפסיד קיום המצוה בשלימותה בשביל איזה רמז קל (כי יקח וגו' גדילים וגו'), ובעיקר יושב בוש ונכלם, ובין כל המתפללים העטופים ללבן בטליתות צחורות, בולטת דמותו קשורה ליעק"ב, עטוי בגד כהה, וכאילו לא די לו במצבו, הוא גם צריך לבייש עצמו בכל שבת ושבת. ואם לא ראיתי בעיני לא האמנתי, בבית כנסת אחד ביוה"כ ישב בחור מבוגר, בלי טלית וכמובן בלי קיטל, לחשבוני הוא נושק לשישים, בחור מופלג מאד מאד בתורה ובירא"ש, והגבאי השוטה נתן לו... גלילה ! מדהוא בחור...!

פעם ראיתי קובץ של אחד הישיבות, והיה של מאמר של "פלוני" רווק בן 32 שהוא ת"ח עצום, ו"הרב אלמוני", אברך בינוני בן 22 שהתמזל מזלו למצוא את זיווגו...[/quote]
עכשיו ראיתי ספר של ת"ח רציני שכבר פירסם ספרים על כמה וכמה מסכתות, אלא שלצערנו הוא לקראת גיל 40 ועדיין נותר ברווקותו. משום מה, חלק מנותני ההסכמה לספר לא פרגנו לו ב"בא לפני ספרו של הרב הגאון שליט"א" וכו' אלא כתבו "בא לפני הבחור השקדן פלוני".
האם הם רוצים להעליב אותו? האם הם חושבים שאחד מקוראי הספר יראה זאת ויציע לו שידוך?

[הרואה]

שגיון יותר מצוי, גם הוא מתחום הציצית, ותתנפלו עלי כאוות נפשכם. בני תורה, לובשים ט"ק עם שיעור גדול (מ"ב, לא לצרף הפתח, ויחידים אפילו שיעור גדול מזה, עד הברכים וכו'), חוטי ניפוץ לשמה. והט"ק עשויה מכותנה. מפסידים שיטות הראשונים, אשכנזים וספרדים ששאר מינים אינם מה"ת, ושיטת מהר"ם (שי"א שרמ"א ס"ט ס"ב חש לה ושהמג"א שם סק"ד קורא למתעלמים ממנה, 'המקילים') שצמר פוטר בשאר מינים רק עם פשתן, ומקיימים שיטה יחידית של ניפוץ לשמה ('ולא ראינו מי שחשש לכך', ל' הב"י). ומילא אם היה מדובר באלו הלובשים ט"ק זעירות שהציציות טופחות על בית החזה, אבל כאמור במה אנן קיימין בבני תורה שרודפים אחרי כל חומרא רחוקה, ורק בענין זה השתנתה ההנהגה. תאמרו, כן נהג גדול הדור פלוני, וגדול שלפניו וכו', ג"ז שגיון לעצמו, במקום לעיין בגוף הדברים, נתלים בסיפורים ונאחזים בחיקויים.

קודם כל, מעשה רב.
דבר שני, כמדומה הטענה היא שבארצות החמות בגד צמר מחמם [בפרט בקיץ, על החורף איני יודע] שאין לובשים שום בגד/בד כמותו, ונלבש בד מחמם זה רק עבור המצוה, ומזיעים בו הרבה וכו' - אינו נחשב בגד. וזוהי בעיה יותר עצמותית מכל דבר אחר.

כך אומרים בשם הסטייפלער.
לגופו של עניין מה שעוד יותר מגוחך בנושא החומרות בציצית, שמחמירים בכל כך הרבה שיטות דחוקות בציצית ועוברים על ביטול עשה של תכלת, שגם אם סוברים שלא בטוח שזה התכלת, בכל אופן רחוק מאד החשש שיש מה להפסיד בזה.

[פלוריש]

בקונטרס תפילת הדרך כתב הגר"ש דבליצקי שלפי הרבה ראשונים, לאחר שעבר פרסה מהעיר כבר אינו יכול לומר תפילת הדרך, ורבים מדקדקים בחומרת האחרונים שלא לברך עד כעבור 70 אמה מהבית האחרון, ומחמת דקדוק זה עוברים על דעת הראשונים הנ"ל, כי על פי רוב אי אפשר לדעת בדיוק היכן הבית האחרון. הוסיף: "ודבר זה הוא טעות גדול, לעבור על דעת ראשונים כדי לקיים דקדוק של האחרונים, נובע בעיקר מפני שלא לומדים כל דבר הנוגע למעשה במקורות".

[פלוריש]

כמדומה הטענה היא שבארצות החמות בגד צמר מחמם [בפרט בקיץ, על החורף איני יודע] שאין לובשים שום בגד/בד כמותו, ונלבש בד מחמם זה רק עבור המצוה, ומזיעים בו הרבה וכו' - אינו נחשב בגד. וזוהי בעיה יותר עצמותית מכל דבר אחר.

viewtopic.php?t=31055

[איש_ספר]

שגיון יותר מצוי, גם הוא מתחום הציצית, ותתנפלו עלי כאוות נפשכם. בני תורה, לובשים ט"ק עם שיעור גדול (מ"ב, לא לצרף הפתח, ויחידים אפילו שיעור גדול מזה, עד הברכים וכו'), חוטי ניפוץ לשמה. והט"ק עשויה מכותנה. מפסידים שיטות הראשונים, אשכנזים וספרדים ששאר מינים אינם מה"ת, ושיטת מהר"ם (שי"א שרמ"א ס"ט ס"ב חש לה ושהמג"א שם סק"ד קורא למתעלמים ממנה, 'המקילים') שצמר פוטר בשאר מינים רק עם פשתן, ומקיימים שיטה יחידית של ניפוץ לשמה ('ולא ראינו מי שחשש לכך', ל' הב"י). ומילא אם היה מדובר באלו הלובשים ט"ק זעירות שהציציות טופחות על בית החזה, אבל כאמור במה אנן קיימין בבני תורה שרודפים אחרי כל חומרא רחוקה, ורק בענין זה השתנתה ההנהגה. תאמרו, כן נהג גדול הדור פלוני, וגדול שלפניו וכו', ג"ז שגיון לעצמו, במקום לעיין בגוף הדברים, נתלים בסיפורים ונאחזים בחיקויים.

קודם כל, מעשה רב.
דבר שני, כמדומה הטענה היא שבארצות החמות בגד צמר מחמם [בפרט בקיץ, על החורף איני יודע] שאין לובשים שום בגד/בד כמותו, ונלבש בד מחמם זה רק עבור המצוה, ומזיעים בו הרבה וכו' - אינו נחשב בגד. וזוהי בעיה יותר עצמותית מכל דבר אחר.

כך אומרים בשם הסטייפלער.
.

הגרח"ק נשאל על ענין הצמר בלי סוף פעמים ע"י כל 'תלמידיו', ובכמה מקומות ראיתי שהוא מדגיש לשואליו שהסברא של הנאת לבישה כסיבה שלא ללבוש צמר, היא השערה שלו, לא של חזו"א (ולא של אביו).
לגופו של דבר כבר כתבו שאין בזה שביעה. א. הכל מבוסס על תוספות נדה ס"א ב ואינו מוסכם, ב, כולם הולכים עם ט"ג צמר בבני ברק כשרבו נוטפין על הזוחלין בימות החמה, גם בשבת ולא חוששים להוצאה, ד, בימות החמה הלוהטים גם בגד כותנה אין בו שום הנאת לבישה, ד, אם כך, למה לא ילבשו בימות החורף ט"ק צמר. הקיצור, גם רח"ק התייחס לזה כהשערה/הברקה ולא כמקור להנהגה.
ואגב, הנה טעם חדש לגמרי בהנהגת החזו"א, כפי ששיער ר' יעקב אדלשטיין זצ"ל, רצ"ב.

אוצר החכמה_בעקבי מנחת חינוך - ב - אדלשטיין, יעקב בן צבי יהודה_56_57.pdf

(1.76 MiB) הורד 55 פעמים

[יוצא פוניבז']

היום כבר מפלפלים אם יש חשש ללבוש ט"ק צמר מצד "שלא שינו לבושם", או דעכ"פ יש לצובעו שלא יהא ניכר ח"ו שהוא צמר!

שלא שינו.png (37.62 KiB) נצפה 1458 פעמים

[איש_ספר]

השמטת את הסוף...

בסוף נמצא היתר לאותה עגונה אומללה דוויה וסחופה הנקראת ט''ק של צמר.jpg (96.79 KiB) נצפה 1439 פעמים

"רשאין אנו לחתום הדברים...", התנצלות שנוהגין להקדים כשבאים לעקור בשעה"ד איזה דבר מדברי קבלה לכה"פ...

[דרומי]

והנה לנו ראיה נוספות שתופעת ה'זנבנות' חדרה גם אצל המכונים ליטאים.

[איש_ספר]

אגב, חזו"א עצמו, לא היה מרודפי החומרות וצירופי השיטות, הוא נהג כפי מה שעלה לו מלימוד הסוגיא ודברי הראשונים. כך למשל, 'ניפוץ לשמה' שהוזכר למעלה, לא החמיר להטיל בבגדיו. כך שהנהגתו ללבוש שאר מינים אינה מתמיה.

[חד ברנש]

רק אני לא מבין מהו "ט"ק צמר גפן" שבציטוט הנ"ל?

[מעיין]

אף שאיש ספר צודק בעיקרון
מ"מ יש להזכיר מדברי הגמ' פסחים קיד:

מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא

וסוכה לב:

אמר רב יהודה והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא רב כהנא אמר אפילו תרי וחד רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה.