מי יוכל לשערה, מי הכותב טהור הלבב.הנני יושב כאן בישיבת עץ חיים שבאליזבת ויל, עיירה ליד פאריז. על שפת נהר הסן נמצאת הישיבה. בנין בודד רחוק מבתי העיר הסמוכה. מחלון בית המדרש אני משקיף על הנהר במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד. פרק קל"ז שבתהילים, על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון, חוזר ונשנה בפי כמה פעמים ביום. הנהר משמש בשבילי תמונה של החורבן מהפרק הנ"ל. ומבלי לחשוב, כל אימת שאני מרגיש את הנחת רוח מהנוף של הנהר, והרגשת הרגיעה ומי הנהר המהלכים במנוחה, נקלט בי מיד המזמור על נהרות בבל. ולא תרגע נפשי עד שאומר את המזמור ואתרגש בו. ועד שאמדוד לנפשי מנה של יסורי גלות מן העבר וההוה, לא תנוח דעתה.
וכשאני מטייל קצת כל יום עם אשתי מהישיבה לעיירה הסמוכה עד תחנת הרכבת, בדרך יש בתי טומאה שלהם, ואלו כאילו מצלמים בתודעתי תמונות זוועה מהזמן של האינקוזיציה, ואני חוזר שוב למזמור קל"ז המתסיים אשרי שישלם לך את גמולך וכו'. כך שאין לי מנוחת הנפש, וארצה לומר תהילים, סליחות ולבכות על החורבן...'
[והשווה עם זה:
viewtopic.php?f=7&t=5839&p=50623#p49782]