אוסיף כאן עוד שתי כתבות.
י. בן חגי [=פסבדון של יעקב יהושע], רבנים ספרדים ורבנים אשכנזים: פרק שני (במערכה, י"ח טבת תשכ"ד, עמ' 15; הפרק הראשון כאן; ככל הנראה פרק שלישי לא פורסם)
א.
אי אפשר להגיד כי היה קיים מגע תמידי בין בתי הדין הספרדים ובין בתי הדין לקהילות האשכנזים. בעלי דין אשכנזים לא באו להתדיין בפני בתי הדין הספרדים, ובפני בתי הדין של קהילות האשכנזים - לא באו להתדיין בעלי דין ספרדים. לרשות כל עדה עמדו המומחים והעוסקים בעניני הלכה. כשם שהיו גדולי תורה בעדה האשכנזית, כך היו גדולי תורה בעדה הספרדית. רק בימי צרה ומצוקה, בימי גזרות ובשעות חרום, באו ראשי אבות בתי הדין משתי העדות במגע ופרסמו מודעות ארוכות לעם היושב בציון ובשוליהן התנוססו שמותיהם של בתי הדין הספרדים, החסידים והפרושים.
הקשר בין חברי בתי הדין משתי העדות נתחזק לאחר הכבוש הבריטי, עם הקמתה של מועצת הרבנות הראשית המשותפת ששלושה מחבריה היו ספרדים ושלושה אשכנזים. בראש המועצה עמדו שני הרבנים הראשיים. המושב הראשון של המועצה נערך בבית היתומים הספרדי בירושלים. לאחר מכן ישבה המועצה בקומה התחתונה בבנין קמיניץ שחלונותיו פנו לעבר בית החולים האנגלי המסיונרי ברחוב הנביאים.
למועצה היתה צורה שונה מזו של בתי הדין הספרדים ובתי הדין האשכנזים הנפרדים. סופר בית דין הספרדי לא היה רב, אלא צעיר בעל השכלה עברית ותורנית, יוסף חי פניז'יל בנו של רבי אליהו פניז'יל, שהיה ידוע בקרב הספרדים בשם "חיוג'ו". המזכיר דמה לפאשה תורכי צעיר, מאלה אשר התהלכו בחצרו של השולטאן התורכי עבד אל חמיד. דבורו היה שקט והליכותיו נעימות. בקומתו הקצרה ובקלסתר פניו דמה לאביו.
ההיפך הגמור ממנו היה המזכיר האשכנזי רבי שמואל אהרן ובר (שזורי). גבה קומה שלבש את הקאפטן והג'יבה האשכנזיים המסורתיים, בעל זקן גדול ועבה. עינים פקחות ומחייכות, דבורו שקול ומדוד. לפעמים הופיע כשהגלימה תלויה בכתפיו וזרועותיו חופשיות או שלבש רק שרוול אחד מגלימתו ואילו השרוול השני היה תלוי באויר. בולט היה הנגוד בין שני המזכירים הראשונים של הרבנות הראשית.
ומה קשה היה היה לרבנים הספרדים להבין את דבורם העברי של הרבנים האשכנזים ולתאם ביחוד את דבורם להברה האשכנזית. וכשקצה נפשם היו נאנחים ואומרים "כפרת עונות נו מי איסטה אינדנדיינדו" (כפרת עונות אינו מבין אותי). לעתים הצליחו הרבנים הספרדים לסגל לעצמם את המבטא האשכנזי אולם היו מגוחכים. ואילו הרבנים האשכנזים עמדו בשלהם ולא ניסו לדבר בהברה ספרדית. והרבנים הספרדים הטו אזנם כאפרכסת כדי לעמוד על כוונות דיבורם.
ב.
לא היה רב אשכנזי אשר בימי השלטון התורכים לא השתדל להשיג הסכמתו של "הראשון לציון" הספרדי על חבורו התורני. רבות הן ההסכמות התנוססות בחבוריהם של הרבנים האשכנזים מאת הראשון לציון "יש"א ברכה", הוא יעקב שאול אלישר, ראש אבות בתי הדין הספרדים, ומעט מזעיר היו החבורים של הרבנים הספרדים שעליהם באו ההסכמות של הרבנים האשכנזים ובתי דינם.
עם הסתלקות התורה מקרב העדה הספרדית, אנו מוצאים בחבוריהם של אחרוני הרבנים הספרדים, הסכמותיהם של הרבנים האשכנזים. כך אנו מוצאים בחבורו של הרב חנניה גבריאל, משיירי הרבנים הספרדים בירושלים, "מנחת הח"ג", את הסמותיהם של הרבנים יוסף צבי דושינסקיא, איסר זלמן מלצר, צבי פסח פראנק, יעקב צבי הלוי, יעקב משה חרל"פ ויצחק יעקב וכטפויגעל.
הרב הספרדי אשר קשר קשרים עם גדולי התורה האשכנזים בדור שקדם לנו, היה הרב בן ציון קואינקה, בקובץ התורני שלו "המאסף" התפרסמו דברי הלכה של גדולי הרבנים האשכנזים בארץ ובגולה, בצדם של דברי ההלכה של הרבנים הספרדים. הרב המנוח שימש מעין מקשר בין הרבנים משתי העדות בארץ ובגולה.
הרבנים הספרדים ידעו כי מקורות הכספים שבידי עמיתיהם האשכנזים רבים ושונים הם, ורובם לא קיימו את התורה מעוני. ואכן תודות לתמיכות גדולות אשר זרמו מקהלות האשכנזים באירופה ואמריקה, יכלו האשכנזים להחזיק את תלמודי התורה והישיבות שהיו מלאים תלמידים ואברכים. הם לא חיכו ל"גביר" מאמסטרדם, מסלוניקי או מבגדד אשר ישלח מספר נפוליונים בשנה, לתמוך במספר מצומצם של תלמידי חכמים ספרדים שלמדו "בישיבות". שהנהלתן היתה בידי הרב הראשי. ישיבות אלו שמשו אמנם מקום מפגש לרבנים, לחדש ולרענן את ידיעותיהם בתלמוד ובפוסקים, אבל תלמידי-חכמים חדשים חדשים לא הכשירו.
שעות מצוקה קשות היו לרבנים הספרדים מאז תחילת המאה הנוכחית. אבל הם נשאו את סבלם בשקט ובדומיה ולעתים פנו לעזרת חבריהם הרבנים האשכנזים.
הרבנים הספרדים ידעו כי אם ברצונם לבקש בקשה מאת אחד הכוללים או מאת אחד הרבנים האשכנזים, עליהם לעבור דרך השמש. שכן השמש מיישר הדורים ומכשיר את הקרקע והוא הנותן עצות והדרכות לפונים אל המוסד או אל הרב. זאת לא יכלו הרבנים הספרדים להבין. שכן השמש הספרדי, בין אם היה שמש הכולל הספרדי ובין אם היה שמשו של הרב, לא הצטיין בדרך כלל בפקחות יתירה ולא העיז להוציא הגה מפיו בנוכחות הרב או יושב ראש הועד, וציית לכל פקודה בהכנעה, בהרימו את כף היד למצחו היה אומר "סוברי לאקבאסה פרונטו" (על ראשי מוכן ומזומן).
מי אינו זוכר את שלטונו של השמש הראשון של מועצת הרבנות הראשית ששמש גם שמשו של הרב קוק, הרב ליבוש שוכמן (ליבושקה). כחו וגבורתו היו מלא עולם. זוכר אני אותו בקומתו הבינונית, בתנועותיו הזריזות ובדיבורו הערבי והאיספניולי. הוא "סידר" לא רק את בעלי הדין אלא גם את מזכירי המועצה ולפעמים גם את חברי המועצה ואת הרב קוק עצמו. הוא נהל לא רק את עניני האשכנזים, אלא גם את עניני הספרדים ושימש מעין לשכת ייעוץ מיוחדת במינה.
בתמונה: הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בדרכו לטקס הכתרת הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה, י' תמוז תרצ"ט. מימינו מזכירו רש"א ובר-שזורי (כזכור, מי ששכנע את הראשל"צ להיעתר לתפקיד).