אך בכל האחרונים פשוט דלא כהבנת כת"ר (מג"א ס"ק יב, שו"ע אדה"ז סי"ט, משנ"ב ס"ק לג, כה"ח ס"ק נה).באמונתו כתב:לענ"ד, השמיטם בכוונה, לפי שמכל הפוסקים יוצא בפירוש להיפוך, כנ"ל.
לבי במערב כתב:אך בכל האחרונים פשוט דלא כהבנת כת"ר (מג"א ס"ק יב, שו"ע אדה"ז סי"ט, משנ"ב ס"ק לג, כה"ח ס"ק נה).באמונתו כתב:לענ"ד, השמיטם בכוונה, לפי שמכל הפוסקים יוצא בפירוש להיפוך, כנ"ל.
לבי במערב כתב:א"כ, למה הזהירו ע"ז - אחר שכבר נמצא בדבריהם כי אין נהוג להטעים פסוקי ק"ש?
פשוט וברור שהחלוקה אינה כה דיכוטומית, וד"ב למבין.
גם בהודעה הקודמת, כבר ביארתי, שהמקף ודאי משליך גם לעניין המדקדק, הקורא בלי טעמים, אלא ששורש יסוד המקף בטעמים, ולא בתיבות ממש, מפני שהמילים בעצמם ודאי מופרדות, אלא שיש צירוף מסוים ביניהם לעולם מפני הטעמים.צריך לקרות קריאת שמע בטעמים כמו שהם בתורה. הגה: אבל לא נהגו כן במדינות אלו, ומ"מ המדקדקים מחמירים בכך.
כדכד כתב:עוד בענין המקף
אם אין מצמידים את המלים ע"י המקף איך יודעים אם להטעים את המילה הראשונה במלרע או במלעיל?
מה יענו לקושיית הרד"ק מדוע "בכל" שלפני "לבבך" בקריאת שמע מנוקד הכ' בקמץ קטן ולא בחולם?
על דרך זה - מדוע "את" שלאחריו מקף מנוקד בסגול ואילו "את" שיש בו טעם ואין אחריו מקף מנוקד בצירי כמו בפסוק שבפרשת ויקרא (א, ח): "וְעָרְכ֗וּ בְּנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים אֵ֚ת הַנְּתָחִ֔ים אֶת־הָרֹ֖אשׁ וְאֶת־הַפָּ֑דֶר"
כדכד כתב:ודאי שזה שהמקף מצמד את המילים זה בקריאה שנקראות כאחת ויש הטעמה אחת לשתיהן אבל הן מלים שונות ונכתבות גם ברווח ביניהן ואם לא יהיה רווח בס"ת הוא פסול ולכן אין שום טעם ושום ריח להצריך שווא באות האחרונה של המילה הראשונה
מה שכתב מר על עיקר מקף יסודו בטעמי המקרא - הרי הטעמת המלים במלעיל ובמלרע נוהגת גם כאשר אין קוראים בטעמי המקרא וכן הניקוד הנכון ולכן שאלתי דווקא מזה ולא מנגינת הטעמים
לא הבנתי מה זה קשור מתי יסוד הטעמים והנקודות אבל הרד"ק הביא שזה מסיני וכן מבואר בתלמוד ריש מסכת מגילה
וכן העתיקו בטור ובשולחן ערוך, ללא אזכור רמז של מלעיל - מלרע!כיצד מדקדק--ייזהר שלא ירפה החזק, ולא יחזק הרפה; ולא יניד הנח, ולא יניח הנד.
כתב רב עמרם (בסדורו ח"א סי' כו) וצריך להפסיק בין תיבה לתיבה דעל ההיא (פסחים פ"ד מ"ח) דאנשי יריחו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים מפרש בירושלמי (שם ה"ט) שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה. כך כתוב בקצת ספרי רבינו, וכן נראה שהיה גורס רבינו הגדול מהרי"א ז"ל, וכתב על זה, הירושלמי הזה נראה שאינו מסכים עם גמרא שלנו, שבגמרא (ברכות טו:) לא אמרו אלא צריך שיתן ריוח בין הדבקים כגון על לבבך וכו' אלא שי"ל שהוא יותר הפסק ממה שאמר בכאן שמפסיק בין תיבה לתיבה ע"כ:
באמונתו כתב:כדכד כתב:ודאי שזה שהמקף מצמד את המילים זה בקריאה שנקראות כאחת ויש הטעמה אחת לשתיהן אבל הן מלים שונות ונכתבות גם ברווח ביניהן ואם לא יהיה רווח בס"ת הוא פסול ולכן אין שום טעם ושום ריח להצריך שווא באות האחרונה של המילה הראשונה
מה שכתב מר על עיקר מקף יסודו בטעמי המקרא - הרי הטעמת המלים במלעיל ובמלרע נוהגת גם כאשר אין קוראים בטעמי המקרא וכן הניקוד הנכון ולכן שאלתי דווקא מזה ולא מנגינת הטעמים
לא הבנתי מה זה קשור מתי יסוד הטעמים והנקודות אבל הרד"ק הביא שזה מסיני וכן מבואר בתלמוד ריש מסכת מגילה
לבי במערב כתב:הרב 'באמונתו', אחר רוב מחכ"ת - יואיל נא להותיר את העיסוק בעניני דקדוק להבקיאים בכך, וד"ב.
כדכד כתב:באמונתו כתב:כדכד כתב:ודאי שזה שהמקף מצמד את המילים זה בקריאה שנקראות כאחת ויש הטעמה אחת לשתיהן אבל הן מלים שונות ונכתבות גם ברווח ביניהן ואם לא יהיה רווח בס"ת הוא פסול ולכן אין שום טעם ושום ריח להצריך שווא באות האחרונה של המילה הראשונה
מה שכתב מר על עיקר מקף יסודו בטעמי המקרא - הרי הטעמת המלים במלעיל ובמלרע נוהגת גם כאשר אין קוראים בטעמי המקרא וכן הניקוד הנכון ולכן שאלתי דווקא מזה ולא מנגינת הטעמים
לא הבנתי מה זה קשור מתי יסוד הטעמים והנקודות אבל הרד"ק הביא שזה מסיני וכן מבואר בתלמוד ריש מסכת מגילה
צורת כתיבתם בס"ת אינה נוגעת אלינו, מפני שהשאלה הייתה על הניקוד, ובס"ת אין ניקוד כלל.
מן הצורך להדגיש, שהניקוד, כל עניינו - אופן ההגייה והקריאה, ולא שייך כלל למהות של מילים, אם מילה היא אחת או יותר.
מאידך, ברד"ק הנ"ל מפורש, שהמקף כן הינו משפיע על הניקוד, ובכ"ז, עדיין לא מנקדים אותה האות שחותמת תיבה הראשונה, וע"כ יש לחפש סיבתו בקריאה, ולא בכתיב, כנ"ל שהניקוד קשור רק אל הקריאה וההגייה, ואכן הנימוק כאן הינו וודאי, מאחר שהקריאה היא לא כאחת ממש, ע"כ לא מנקדים אותה האות שבסוף.
צורת כתיבתם בס"ת כן נוגעת אלינו כי צורת כתיבתם בס"ת מלמדת שהן שתי מלים אע"פ שנקראות כאחת
משום שהן נכתבות כשתי מלים בס"ת הן נכתבות כשתי מלים גם בחומש ובסידור ובמקומות שכותבים אותן גם עם ניקוד ולכן גם אין שום צורך לסמן את האות האחרונה שבמילה הראשונה בשווא ואין שום צורך לחפש את הסיבה לכך שאין ניקוד שווא כי אי צורך בכך כלל
דברי הרד"ק שהמקף משפיע על הניקוד נאמרו משום שהמקף משפיע על ההטעמה וההטעמה משפיע על הניקוד
אין אלו מערכות נפרדות אלא הכל אחד
הכלל הוא שההברה שבה מוטעמת המלה (האחרונה במלרע וזאת שלפניה במלעיל) אמורה להיות מנוקדת בתנועה גדולה אך הברה סגורה (שמסתיימת באות שאינה מנוקדת ואינה אות ניקוד) כשאינה מוטעמת מנוקדת בתנועה קטנה. לכן "בכל" או "כל" שאין מקף אחריהם הכ' מוטעמת והיא מנוקדת בחולם שהוא תנועה גדולה ואילו כאשר יש מקף אחריהם ההטעמה היא בהברה האחרונה שבמלה הבאה והכ' של ה"כל" או "בכל" אינה מוטעמת ואז היא מנוקדת בקמץ קטן שהוא תנועה קטנה.
זה גם ההסבר ל"את" שאינו במקף מנוקד בצירי ואילו אם יש מקף אחריו מנוקד בסגול
מגדל עוז:וכתב הראב"ד ז"ל לא ידעתי וכו'... עכ"ל. ואני אומר, שלא נתכוון רבינו לכך, אלא למ"ד בכל נחה, ואם יסמוך למ"ד בכל לבבך, נמצא אומר בכ לבבך, והרי הוא מניע למ"ד בכל, שמשפטה להיות נחה, ואם יסמוך בענין שיראה כאומר בכל בבך, הרי הוא מניח למ"ד לבבך, שמשפטה להיות נעה. וז"ש רבינו "לפיכך", כלומר, כיון שאמר שלא יניח הנד, ולא יניד הנח, צריך ליתן ריוח בין הדבקים:
מפורש אפוא, אשר כל ניקוד למ"ד בכל, שמשפטה להיות נחה, וכך למ"ד לבבך, שמשפטה להיות נעה, הם מפני הריווח ביניהם דווקא.כתב הראב"ד ז"ל ולא ידעתי כו'... עכ"ל: ואני אומר, אין זו חוסר ידיעה חלילה, וכי מי שגולות עליות וגולות תחתיות מגולות לו, יאמר לא ידעתי דקדוק הנקדנים, והחכם הר"ר דוד קמחי ז"ל חיבר בזה שער אחד, קרא שמו שער השב"א, בתחלת עט סופר, וכך קבלנו דרכו, שכל שב"א הנחטפת נקראת נחה, וכן כל אות נחטפת בין בסוף תיבה בין באמצע תיבה, וכשהיא מתנענעת, כגון הבאה בראש תיבה, או הבאה באמצע תיבה אחר תנועה גדולה, נקראת נדה, ופקח עיניך וראה לשון הגמרא כמו שפירשו רמז"ל יפה, שכתב לפיכך צריך ליתן ריוח בין כל שתי אותיות הדומות, שאחת מהן סוף התיבה, והאחרת תחלת תיבה הסמוכה, כגון על לבבך, עכ"ל. וכן בפ' היה קורא, בפי' המשנה דקרא ולא דקדק כו', ושם כתב שא"א להתברר בכתב, אלא ילך אצל חכם ויברר לו, והנני מבאר כפי כחי והבן, כי למ"ד בכל נחה, ולמ"ד לבבך נעה ונדה, ואם יניע ויניד למ"ד בכל, יחתכנה תחת לשונו, ויחלטנה מן מלת בכל, ויתננה במלת לבבך, ויראה כמו שקורא בכה לבבך, וכן אם יניח למ"ד לבבך, בעודה בכפו יבלענה עם למ"ד בכל שהיא נחה, וא"א להוציא שתי נחים כאחד, ונראה כמו שקורא בכל בבך, וכן בכולן, ומזה תבין לנשבע ה', ולכל היוצאים ממוצא אחת, עם כל הנוספים בירושלמי על הבבלי...
כדכד כתב:כל דברי מר אינם מחוורים לי
אי אפשר לנתק בין הניקוד והקריאה כיוון שאי אפשר לקרוא בלי ניקוד
אני מוכן לקבל שמערכת הטעמים היא שונה כי אפשר לקרוא בלי טעמים אבל בלי ניקוד אי אפשר לקרוא.
לרגע לא טענתי שמילים המוצמדות במקף הן מילה אחת ולא שתים.
בדרך כלל באות אחרונה שבמלה אין ניקוד אלא אם המילה מונעת כמו "לבבך, נפשך, מאדך" אבל אם אינה מונעת בדרך כלל לא יבוא שו"א באות האחרונה אך אמנם מר צודק שיש בזה יוצאים מן הכלל.
לכן המלים הללו נחשבות כשתים לכל ענין שהוא אלא שבגלל המקף צריך לקרוא אותן יחד וכיוון שהניקוד משתנה לפי ההטעמה המשותפת לשתיהן לכן הניקוד במלה הראשונה משתנה בהתאם כפי שביארתי בהודעה הקודמת.
איך זה נהיה ראיה לשיטת מר לא הבנתי
בקיצור אין כאן מערכת של קריאה מול מערכת של כתיבה אלא הכל אחד
המובאות שהביא מר אינן קשורות לעניננו
בפרט שאחת מהן נשענת בפירוש על הרד"ק אשר בשיטתו הודה לי מר
בכל אופן זה לא נכון לומר שזה שהל' הראשונה נחה והשניה נעה זה בגלל שהראשונה היא סוף מילה והשנה היא תחילת מילה שכן כלל נוסף בעניני שווא נע הוא ששני שוואים רצופים באמצע מילה הראשון נח והשני נע ולפי זה גם אם "בכללבבך" או "עללבבך"היו מילה אחת לכל דבר וענין היתה הל' הראשונה נחה והשניה נעה
מעט דבש כתב:
כדכד כתב:המשפט שכתב מר
"צודק הנך בכלל של שני שוואים רצופים, אך כאן הרי הכול מודים אשר שוואים אלו לא באמת רצופים, וטעם נח בראשונה ונע באחרונה הינו משום ריווח חלוקת קריאתם דווקא, בהיות ראשונה המסיימת, וראשונה המתחילה".- אינו ברור לי. למה הכול מודים? הרי גם אילו הן היו מילה אחת לגמרי היה דין השוואים נח בראשונה ונע באחרונה.
עוד לא מובן לי - הרי השוו"אים הן ניקוד ואם המקף מחבר את המלים לצורך ההטעמה ולצורך הניקוד - הרי לדברי מר שההטעמה והניקוד הן מערכת אחת המנותקת מן הכתיב - למה אין שוו"א בלמ"ד של "בכל" ושל על" לפני לבבך?
אלא ודאי שגם למר זה מפני שהן מילים שונות הנקראות בהטעמה אחת
גם אני מסכים שאלו מלים שונות הנקראות כאחת.
אם כן בעצם הויכוח בינינו הוא רק אם המקף מחבר ממש את המלים בקריאה אחת שזו דעתי ע"פ הרד"ק או שהמקף רק מחבר את ההטעמה שהן מילים נבדלות ונקראות לחוד רק שההטעמה היא אחת, שזה מנה שהבנתי בעניי מדברי מר.
אם כך ההבדל אינו כה גדול ואפילו לא ברור לי אם קיים
אחרי שיש שם מקף, מה בין הקרי והכתיב.מזה־בידך: מה זה ק', והוא חד מן ט"ו מלי' דכתיבי' חדא מלה וקריין תרין מלין, וסימנהון נמס' במ"ג (ד"ה א' כ"ז)... [מזה כ', מַה זֶּה ק'].
הכוונה! וכמילתא דהוי א'לא' דקרינן 'לו'.באמונתו כתב:אחרי שיש שם מקף, מה בין הקרי והכתיב.
באמונתו כתב:כדכד כתב:המשפט שכתב מר
"צודק הנך בכלל של שני שוואים רצופים, אך כאן הרי הכול מודים אשר שוואים אלו לא באמת רצופים, וטעם נח בראשונה ונע באחרונה הינו משום ריווח חלוקת קריאתם דווקא, בהיות ראשונה המסיימת, וראשונה המתחילה".- אינו ברור לי. למה הכול מודים? הרי גם אילו הן היו מילה אחת לגמרי היה דין השוואים נח בראשונה ונע באחרונה.
מוכרח שיהא ביטוי מעשי בהגי' לכל שינוי במשמעות?!כדכד כתב:לא הבנתי כיצד הנפק"מ הזו באה לידי ביטוי
לבי במערב כתב:מוכרח שיהא ביטוי מעשי בהגי' לכל שינוי במשמעות?!כדכד כתב:לא הבנתי כיצד הנפק"מ הזו באה לידי ביטוי
כדכד כתב:מה שלא הבנתי זה איך מטעימים הטעמה אחת לשתי מלים הנקראות כמלים נפרדות
הבנתי שהנפק"מ היא כשאלה הפותחת מה בין "מזה" ל"מה-זה" אולם לא הבנתי כיצד הנפק"מ הזו באה לידי ביטוי
העניין קשה לפרש בכתב.דקדוק אותיות, הוא הדיוק בקריאה, שלא יניח הנד ולא יניד הנח, ויאריך תנועות שצריך להאריך בהן, ויחטוף בקלות תנועות שצריך לחטפן, ויבטא האותיות כתקונן, ולא יבליע אות בחברתה אם היתה אות שבסוף התיבה היא בעצמה בתחלת תיבה הסמוכה לה, כגון ואבדתם מהרה, בכל לבבך, ודומיהם. וכל הדברים האלו אי איפשר לכתבם על ספר - אלא נלמדים מפי מורה שמלמדם פה אל פה.
כדכד כתב:באמונתו כתב:כדכד כתב:המשפט שכתב מר
"צודק הנך בכלל של שני שוואים רצופים, אך כאן הרי הכול מודים אשר שוואים אלו לא באמת רצופים, וטעם נח בראשונה ונע באחרונה הינו משום ריווח חלוקת קריאתם דווקא, בהיות ראשונה המסיימת, וראשונה המתחילה".- אינו ברור לי. למה הכול מודים? הרי גם אילו הן היו מילה אחת לגמרי היה דין השוואים נח בראשונה ונע באחרונה.
הלא אף אחד מאתנו לא חושב שהם מלה אחת לגמרי, ממילא אותו הכלל לא שייך כאן.
נמצא אפוא, אשר כאן, הסבר שווא נח בסוף ונע בתחילה, הוא אך לפי שהראשונה אכן מפסקת קריאה, והראשונה היא תחילת קריאה.
.../quote]
לא נכון לדעתי
אחרי שהקריאה של שתי המלים הנפרדות היא בהטעמה אחת ובקריאה אחת הרי שגם שני השוואים הללו דינם כשני שוואים באמצע מילה
וכמו שהניקוד משתנה בעקבות הסמכת המלים והטעמתם כאחד וכן יש דגש באות הראשונה של המלה השניה כאשר צריך לבוא רק אילו היה באמצע מילה אז גם דין השוואים הוא כמו היו מילה אחת
לבי במערב כתב:מוכרח שיהא ביטוי מעשי בהגי' לכל שינוי במשמעות?!כדכד כתב:לא הבנתי כיצד הנפק"מ הזו באה לידי ביטוי
באמונתו כתב:כדכד כתב:באמונתו כתב:כדכד כתב:המשפט שכתב מר
"צודק הנך בכלל של שני שוואים רצופים, אך כאן הרי הכול מודים אשר שוואים אלו לא באמת רצופים, וטעם נח בראשונה ונע באחרונה הינו משום ריווח חלוקת קריאתם דווקא, בהיות ראשונה המסיימת, וראשונה המתחילה".- אינו ברור לי. למה הכול מודים? הרי גם אילו הן היו מילה אחת לגמרי היה דין השוואים נח בראשונה ונע באחרונה.
הלא אף אחד מאתנו לא חושב שהם מלה אחת לגמרי, ממילא אותו הכלל לא שייך כאן.
נמצא אפוא, אשר כאן, הסבר שווא נח בסוף ונע בתחילה, הוא אך לפי שהראשונה אכן מפסקת קריאה, והראשונה היא תחילת קריאה.
.../quote]
לא נכון לדעתי
אחרי שהקריאה של שתי המלים הנפרדות היא בהטעמה אחת ובקריאה אחת הרי שגם שני השוואים הללו דינם כשני שוואים באמצע מילה
וכמו שהניקוד משתנה בעקבות הסמכת המלים והטעמתם כאחד וכן יש דגש באות הראשונה של המלה השניה כאשר צריך לבוא רק אילו היה באמצע מילה אז גם דין השוואים הוא כמו היו מילה אחת
כמדומני שאף מדקדק לא יסכים לרעיון הזה, לומר שבכל-לבבך על-לבבך, יש בל' הראשונה ניקוד השווא נח, ובל' השנייה היא שווא נע, משום שני שוואים רצופים!
אף במגדל עוז שלעיל, מבואר כדברינו בזה.
כדכד כתב:באמונתו כתב:כדכד כתב:באמונתו כתב:כדכד כתב:המשפט שכתב מר
"צודק הנך בכלל של שני שוואים רצופים, אך כאן הרי הכול מודים אשר שוואים אלו לא באמת רצופים, וטעם נח בראשונה ונע באחרונה הינו משום ריווח חלוקת קריאתם דווקא, בהיות ראשונה המסיימת, וראשונה המתחילה".- אינו ברור לי. למה הכול מודים? הרי גם אילו הן היו מילה אחת לגמרי היה דין השוואים נח בראשונה ונע באחרונה.
הלא אף אחד מאתנו לא חושב שהם מלה אחת לגמרי, ממילא אותו הכלל לא שייך כאן.
נמצא אפוא, אשר כאן, הסבר שווא נח בסוף ונע בתחילה, הוא אך לפי שהראשונה אכן מפסקת קריאה, והראשונה היא תחילת קריאה.
.../quote]
לא נכון לדעתי
אחרי שהקריאה של שתי המלים הנפרדות היא בהטעמה אחת ובקריאה אחת הרי שגם שני השוואים הללו דינם כשני שוואים באמצע מילה
וכמו שהניקוד משתנה בעקבות הסמכת המלים והטעמתם כאחד וכן יש דגש באות הראשונה של המלה השניה כאשר צריך לבוא רק אילו היה באמצע מילה אז גם דין השוואים הוא כמו היו מילה אחת
כמדומני שאף מדקדק לא יסכים לרעיון הזה, לומר שבכל-לבבך על-לבבך, יש בל' הראשונה ניקוד השווא נח, ובל' השנייה היא שווא נע, משום שני שוואים רצופים!
אף במגדל עוז שלעיל, מבואר כדברינו בזה.
מהמגדל עוז לא מצאתי ראיה לדבריך
ולגבי "אף מדקדק לא יסכים" צריך לשאול מדקדקים ולא להסתמך על מה שמדומה לך
תסביר לשיטתך שמערכת הניקוד ההטעמה והטעמים היא מערכת שונה ממערכת הכתיבה והקריאה של המלים - מדוע צרוף השוואים שהן נקודות יהיה במערכת המלים הקריאה והכתיבה ולא במערכת הניקוד?
באמונתו כתב:כדכד כתב:באמונתו כתב:כדכד כתב:באמונתו כתב:כדכד כתב:...
לדבריך יוצא, אשר בכל מקום מקף במקרא, שווא בסוף מילה הראשונה, היא שווא באמצע! אין נ"מ מה הניקוד המתחיל בתיבה הבאה אחרי המקף.
כיו"ב, כל שווא בתחילת תיבה הבאה אחרי מקף במקרא, שווא באמצע היא! אין נ"מ מה הניקוד המסיים מילה הקודמת שלפני המקף.
כמדומני שהדבר מופרך לגמרי.
.
באמונתו כתב:כדכד כתב:באמונתו כתב:[quתסביר לשיטתך שמערכת הניקוד ההטעמה והטעמים היא מערכת שונה ממערכת הכתיבה והקריאה של המלים - מדוע צרוף השוואים שהן נקודות יהיה במערכת המלים הקריאה והכתיבה ולא במערכת הניקוד?
לענ"ד, כי אינה הלכתא בלא טעמא, אלא שווא נח בסוף מילה, הולמת אותה האות, מאחר שבה העדר תנועה וחתימת תיבה, ומאידך, בלתי הולמת אות ראשונה הפותחת תיבה חדשה, ולא שייך בה העדר תנועה.
גם לדעתי אין חיוב כלשהו לקרותן בהפסק מסוים. והנפקותא היא לענין הכוונה.כדכד כתב:ועל כך שאלתי מה הנפק"מ
כדכד כתב:באמונתו כתב:כדכד כתב:באמונתו כתב:כדכד כתב:באמונתו כתב:כדכד כתב:...
לדבריך יוצא, אשר בכל מקום מקף במקרא, שווא בסוף מילה הראשונה, היא שווא באמצע! אין נ"מ מה הניקוד המתחיל בתיבה הבאה אחרי המקף.
כיו"ב, כל שווא בתחילת תיבה הבאה אחרי מקף במקרא, שווא באמצע היא! אין נ"מ מה הניקוד המסיים מילה הקודמת שלפני המקף.
כמדומני שהדבר מופרך לגמרי.
.
לא הבנתי מה כתבת כאן
אין כלל לשוו"א באמצע מילה
יש כלל לשוו"א בראש מילה אולי גם בסוף מילה
וכן יש כלל לשני שוו"אים רצופים
אין שום נפק"מ לניקוד של אותיות צמודות במלים שונות במקף אם לא שבשניהם שוו"א או שבראשונה אין תנועה ונקראת כשוו"א נח
כדכד כתב:לא נכון
י' של יבולה היא בשוו"א נע גם לשיטתי משום שהיא אחרי ת' שאינה מונעת ודינה כשוו"א נח.
ממילא כל שוו"א שבתחילת מילה שניה שלפניה יש מקף והאות האחרונה במילה שלפניה אינה מונעת יהיה שוו"א נע בין לשיטתי ובין לשיטת מר שכן לשיטת מר יהיה נידון כשוו"א בראש מילה ולשיטתי יהיה נידון כשוו"א שני מבין שני שוו"אים (הגם שהאות שלפניו אינה מונעת ואין בה שוו"א).
הנפק"מ תהיה בשו"א בראש מילה שניה מבין מלים שבמקף כאשר המילה הראשונה מהשתים מסתיימת בהברה פתוחה ולא באות שאינה מונעת, שאז לשיטת מר האות הראשונה במילה השניה תהיה בשוו"א נע כדין בראש מילה ולשיטתי לא
אך איני יודע אם והיכן יש מלים כאלה
כדכד כתב:לא נכון
י' של יבולה היא בשוו"א נע גם לשיטתי משום שהיא אחרי ת' שאינה מונעת ודינה כשוו"א נח.
ממילא כל שוו"א שבתחילת מילה שניה שלפניה יש מקף והאות האחרונה במילה שלפניה אינה מונעת יהיה שוו"א נע בין לשיטתי ובין לשיטת מר שכן לשיטת מר יהיה נידון כשוו"א בראש מילה ולשיטתי יהיה נידון כשוו"א שני מבין שני שוו"אים (הגם שהאות שלפניו אינה מונעת ואין בה שוו"א).
הנפק"מ תהיה בשו"א בראש מילה שניה מבין מלים שבמקף כאשר המילה הראשונה מהשתים מסתיימת בהברה פתוחה ולא באות שאינה מונעת, שאז לשיטת מר האות הראשונה במילה השניה תהיה בשוו"א נע כדין בראש מילה ולשיטתי לא
אך איני יודע אם והיכן יש מלים כאלה
"לפעמים" דווקא.כחלק מטעמי המקרא שימש המקף לסמן, בנוסח המסורה של המקרא, ששתי מילים או יותר מהוות יחידת הטעמה אחת, עם ההשלכה שיש לכך על חלוקת הטעמים, ולפעמים גם על הניקוד...
פנים יפות (שמות טו, א)
בפסוק רמה בים פירוש התרגום רמי' בימא, ובשירת מרים (פסוק כא) שדי בימא.
וכ"כ בנחלת יעקב [לבעל הנתיבות]
סוס ורכבו רמה בים ובתרגום מתרגם כמו כן רמא בים, וגבי שירת מרים תירגם שדא בימא.
"לפעמים" דווקא.באמונתו כתב:כדכד כתב:לא נכון
י' של יבולה היא בשוו"א נע גם לשיטתי משום שהיא אחרי ת' שאינה מונעת ודינה כשוו"א נח.
ממילא כל שוו"א שבתחילת מילה שניה שלפניה יש מקף והאות האחרונה במילה שלפניה אינה מונעת יהיה שוו"א נע בין לשיטתי ובין לשיטת מר שכן לשיטת מר יהיה נידון כשוו"א בראש מילה ולשיטתי יהיה נידון כשוו"א שני מבין שני שוו"אים (הגם שהאות שלפניו אינה מונעת ואין בה שוו"א).
הנפק"מ תהיה בשו"א בראש מילה שניה מבין מלים שבמקף כאשר המילה הראשונה מהשתים מסתיימת בהברה פתוחה ולא באות שאינה מונעת, שאז לשיטת מר האות הראשונה במילה השניה תהיה בשוו"א נע כדין בראש מילה ולשיטתי לא
אך איני יודע אם והיכן יש מלים כאלה
נכון
מ"כ:כחלק מטעמי המקרא שימש המקף לסמן, בנוסח המסורה של המקרא, ששתי מילים או יותר מהוות יחידת הטעמה אחת, עם ההשלכה שיש לכך על חלוקת הטעמים, ולפעמים גם על הניקוד...
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 22 אורחים