בהרמוניא דחכמי אתרא הדין, אולי אוכל להרחיב קצת בעניין קושיית הרב להתהלך, ואני מתנצל על האריכות, אבל כולו נוגע לגוף הנדון.
הרב זיז, הלא הרמב"ן מתייחס לעניין זה להדיא.
הרי שכתב בבראשית (יא, כח) בזה הלשון:
והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו או נס נסתר שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו ואל יפתה אותך רבי אברהם בקושיותיו שאומר שלא ספר הכתוב זה הפלא כי עוד אתן לך טעם וראיה בזה ובכיוצא בו
וכוונתו למה שכתב להלן (בראשית מו, טו) בזה הלשון:
שלשים ושלש - ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושתים, אלא זו יוכבד שנולדה בכניסתן לעיר, שנאמר (במדבר כו נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, זו היא שיטת רבותינו (סוטה יב).
ורבי אברהם השיב ואמר כי זה תימה אם כן למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה והיא בת מאה ושלשים שנה, ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים, ולא די לנו זה הצער עד שעשו הפייטנים פיוטים ביום שמחת תורה יוכבד אמי אחרי התנחמי, והנה היא בת מאתים וחמשים שנה, וכי אחיה השילוני חיה כך וכך שנים דרך הגדה או דברי יחיד, אלו דבריו.
והנה פן יהיה חכם בעיניו בסתירת דברי רבותינו אני צריך לענות אליו, ואומר, כי על כל פנים יהיה בדבר יוכבד פלא גדול מן הנסים הנסתרים שהם יסוד התורה, כי היא בת לוי עצמו לא מתיחסת אליו כמו שכתוב (במדבר כו נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, ועוד כתוב (שמות ו כ) את יוכבד דודתו, והנה אם נאמר כי הוליד אותה בבחרותו כאשר הוליד כל בניו והיתה לידתה אחר רדתו למצרים מעט, הנה היא בלדת משה זקנה מאד כמנין שאמרו רבותינו או קרוב לו, ואם נאמר שנולדה לו אחר שבתו במצרים ימים רבים והנה נחשוב שהוליד אותה אחר רדתו למצרים חמשים ושבע שנה והוא יהיה בן מאה שנה כי ברדתו היה בן מ"ג שנים, והנה יהיו בזה שני פלאים שיהיה הוא זקן כאברהם אשר הזכיר הכתוב (לעיל יז יז) הלבן מאה שנה יולד וכתיב (לעיל יח יב) ואדני זקן, ותהיה היא זקנה בלדת משה בת ע"ג, ואם נאחר עוד לידתה לסוף ימי לוי הנה יהיה פלא גדול משל אברהם.
אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה, כי הנסים הנעשים על ידי נביא שיתנבא כן מתחילה, או מלאך נגלה במלאכות השם יזכירם הכתוב, והנעשים מאליהן לעזור צדיק או להכרית רשע לא יזכירו בתורה או בנביאים, וזהו זהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו בענין פינחס (במדבר כה יב) וזולתו במקומות הרבה, ולמה יזכירם הכתוב כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם, ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי יעודי התורה כולם אותות ומופתים כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות או האוכל חלב, ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית, וכן כל יעודי התורה בטובות ההן וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפלותינו נסים ונפלאות, אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם כאשר הזכרתי זה כבר (לעיל יז א) ועוד אפרשנו בעזרת השם (שמות ו ב ויקרא כו יא).
-----
הרי לך להדיא שהתורה אינו מספר על ניסים נסתרים אלא על הניסים משני הטבע. וכמו כן מפורש ברמב"ן שקריעת ים סוף היה נס משנה טבע.
וז"ל (בראשית יז, א)
אל שדי. שני שמות כל אחד תואר לעצמו. ופירוש "אל" תקיף מלשון אלי מואב (שמות טו טו) ופירוש "שדי" אמר רש"י שיש די באלהותי לכל בריה.
ובספר מורה הנבוכים (א סג) פירש הרב כלומר שאינו צריך במציאות מה שנמצא ולא בקיום מציאותו לזולתו אבל מציאותו תספיק בעצמה.
ורבי אברהם פירשו בשם הנגיד ז"ל מגזרת שודד כלומר מנצח ומשודד מערכות השמים.
וזהו הנכון כי היא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים (ב"ר לה ד) "מדת הדין של מטה", וטעם להזכיר עתה זה השם כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ולפדותם במלחמה מיד חרב ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות וככל הבאים בתורה בפרשת אם בחקותי (ויקרא כו ג-מו), ובפרשת והיה כי תבא (דברים כח א-סח) בברכות ובקללות שכולם נסים הם, כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו האלהים ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית וכן כל היעודים [ההבטחות מה יקרה אם יקיימו מצוות או לא יקיימו מצוות] שבתורה. אבל כולם נסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות אלא שאין בהם שנוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבינו בעשר המכות ובקריעת הים והמן והבאר וזולתם שהם מופתים משנים הטבע בפירסום והם שיעשו בשם המיוחד אשר הגיד לו
-----
ועל מה שכתוב בקריעת ים סוף שהיה רוח קדים כל הלילה, הלא לא היה זה למעט את הנס, חלילה לנו עירוב פרשיות כזאת, והלא הרמב"ן בעצמו ביארו מפורש ולא ברמז בזה הלשון:
ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים וגו' - היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כענין שכתוב (הושע יג טו) יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו וייחרב מעיינו השגיא למצרים ויאבדם (ע"פ איוב י"ב כ"ג), כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם. וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים ואין מידי מציל ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים.
הלא לא היה עניין רוח זה למעט את הנס, אלא שהטעה לב פרעה, וכמו כל עצת היצר כאשר ילך האדם לקראת נחשים, יתלה הרים וגבעות בשערה על מנת לעשות כתאוות לבו.
וגילה לנו הרמב"ן בחידוד מה חשב פרעה בכל המעשה הזה, והוא שפרעה תלה הכל על המקרה, כי לא אבה להאמין בה' אלקי ישראל. והנה אם בדרך מקרה הוכה פרעה והמצרים עשרה מכות, הלא בכל מכה ומכה יוקטן הסיכוי עד אפס מקום לה', שיבוא מכה להכות דווקא המצריים ולא יכה את אויביהם בני ישראל. ומעתה בבואו לים וראה רוח קדים גוזר את הים לגזרים הלא אפסו הסיכויים שבמקרה יטיב הטבע דווקא עם בני ישראל אחרי שהטיב עמהם עשרה פעמים ויותר בזה אחר זה, והלא גברו ועצמו כל הסיכויים שדווקא הפעם יטיב הטבע עם המצריים, ופרעה מלך חכם היה, ודווקא משום הכי רדף אחרי בני ישראל תוך הים. אבל חכמתו לא עמדה לו כי ראשית חכמה יראת ה', וזה הדבר אשר לא השכיל כי אין מקרה בעולם.
ועל כל פנים ברור שלא היה מטרת הרוח להמעיט את הנס, אלא להעצים את הנס, שפרעה ברוב אוולתו לא שת ליבו אף לזאת, וכמו שכתב הרמב"ן להדיא בהתחלת הפרשה בזה הלשון:
וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם - בעבור שפחד פרעה מהם במכת הבכורות ובקש מהם וברכתם גם אותי (לעיל יב לב) לא היה בלבו לרדוף אחריהם אפילו אם יברחו אלא שיעשה משה בהם כרצונו ועל כן הוצרך לומר כי הוא יחזק את לבו לרדוף אחריהם ולמטה (פסוק יז) אמר פעם אחרת הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם כי בראותם שנקרע הים לפני בני ישראל והם הולכים ביבשה בתוכו איך ימלאם לבם לבא אחריהם להרע להם ואין בכל המופתים כפלא הזה וזה באמת שגעון להם אבל סכל עצתם וחזק את לבם ליכנס בים
(וגם בזה נקט הרמב"ן כשיטתו, שעניין כבדות לב פרעה היה שמצא לו סמך על דרך הטבע לתרץ כל המופתים אשר ראו עניו. יעויין דברי רבינו (שמות ז, טז) וז"ל:
"והנה לא שמעת עד כה" - בעבור שזאת מכה ומעתה יחל להכותו אמר לו כי רשעו גורם לו להביא עליו עונש שלא שמע למצות בוראו והנה פרעה לא היה אומר להם בפירוש שלא ישמע ולא ישלח רק בפעם הראשון שאמר לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח (לעיל ה ב) ולא היה גוער בהם רק שומע דבריהם ושותק כי יפחד מהמכות מעת שעשו לפניו מופת התנין ובלע מטותם אך במכות הראשונות מנסה את החרטומים לעשות כהם כלומר שהם מעשה כשפים והנה הוא ירא ומתחזק וזה טעם ויחזק לב פרעה
.
-----
ולגוף קושיית הרב להתהלך, אין ספק שכוונת הרמב"ן הוא לפרש הפסוקים כפי פשוטם, וכמו שכבר הורו הרב סגי נהור והרב אברהם. ואכתי יש בזה מן הקושי לאור דברי הרמב"ן במקום אחר, הלא המה דבריו הנפלאים בפרשת בהעלותך (במדבר יא, כב) בעניין המתאווים, וז"ל:
אבל הענין בעצמו תמה כמו שאמר רבי שמעון מי שכתוב בו (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק להם, ועוד כי כלם ראו כבר נפלאות גדולות מזו. ור"א תירץ כי משה היה חושב שלא יחדש השם מופת כי אם להצדיק נביאו, וגם זה איננו נכון בעיני כי כבר עשה עמהם כזה בשליו ראשון (שמות טז יג), וכן במים (שם יז ו) ובמן (שם טז), כי כולם על תלונותם נתנו להם.
והנכון אצלי כי כאשר יעשה השם אותות ומופתים לישראל, חסד הם מאתו וכולן לטוב להם, כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, זולתי כאשר יצא הקצף על עוברי רצונו שיעשה עמהם באף ובמדת הדין לרעה גמורה. והנה אין בנסים רק טובה גמורה שלימה ברחמים או נקמה במדת הדין, אבל עתה כשאמר לו שיתן להם שאלתם ויאכלו בשר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, ידע משה רבינו שלא יהיה אות מאת השם לבראות להם בשר כאשר נתן להם דגן שמים כענין שיאמרו חכמים (סנהדרין נט ב) אין דבר טמא יורד מן השמים, ועוד כי כל הנסים יודיעם למשה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד) הנני עומד לפניך שם על הצור (שם יז ו) אבל בכאן שאמר לו ואל העם תאמר התקדשו למחר (במדבר י״א:י״ח) ולא הודיעו הבין משה שלא יהיה זה בנס מאתו יתברך. ועל כן שאל בתמיה מה יעשה להם כדרך כל הארץ אם ישחט להם צאן ובקר מכל סביבותיהם לא יספיק להם ואם יאסף להם כל דגי הים אשר במקום ההוא הקרוב להם לא יספיק להם. והשם השיבו כי אין יד השם קצרה לתת להם שאלתם גם בדרך המקרים.
וזה טעם היקרך דברי אם לא ואמר "היד ה' תקצר" כלשון ויין מלכות רב כיד המלך (אסתר א ז). ולא אמר ה' "הממני יפלא כל דבר" כי לא יעשה זה במופת. וכן היה שנסע רוח מאת השם (במדבר י״א:ל״א) כמנהגו של עולם לא "רוח ים חזק מאד" ולא "רוח קדים עזה" כאשר יזכיר במופתים (שמות י יט שם יד כא) אבל רוח סתם כנהוגים ויגז שלוים מן הים לא שנבראו עתה בעבורם ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם.
דברי הרמב"ן האלו נפלאים ביותר, ומובנים על פי דרכו, שלאבות היו הניסים נסתרים בגלוי שם קל שקי, ואשר על כן נאמר לאברהם "היפלא מה' דבר", שיבוא לו נס גלוי. אבל משה רבינו כל דרכיו היה על דרך הניסים הגלויים, ומשום הכי נאמר לו היפך מה שנאמר לאברהם, "היד ה' תקצר" כי אין יד השם קצרה לתת להם גם בדרך המקרים! כי עד הנה לא היה למרע"ה הנהגה זו בכלל, עד כי תמה איך יעשנה נס דרך המקרים. והדברים נפלאים!
ומעתה, תמיהת הרב להתהלך מתעצם, הלא פירושו של הרמב"ן ויורהו עץ מורה על נס מן המקרים אף הוא. [ולהרב זיז, יש בדברי הרמב"ן אלו תוספת הנוגע לעניינינו, שכתב "רוח קדים עזה" לא היה רוח רגיל מן המקרים. ואפשר לפרש בכמה פנים, ובזה רק באתי להעיר].
אמנם נראה שפתח פתרון העניין נמצא בדברי הרמב"ן בפרשת בחוקותי (המפורסמים), שכשיבואו ניסים נסתרים תמיד מתוזמן לעם אחד בהיותם שלימים לה', הנס נהפך להיות נס גלוי, ואעפ"כ לא נתיישב ליבי לגמרי גם בזאת. וצ"ע.
(עוד רגע קט אדבר, מובא באריז"ל בליקוטי תורה בפרשת וארא, ששם קל שקי בגמטריא משה. ולכאורה זה תימה, הלא דווקא להאבות היה הגילוי בשם זה, והלא למשה היה הגילוי בשמו הגדול. אבל לאור דברי הרמב"ן בפרשת בחוקותי יובן היטב, שבאמת כל הניסים הנסתרים הם עצמם הופכים לגלויים בהיותם באים תמיד בתדירות, וזה היה עניינו של משה (וכמו שהמרב"ן מבאר בסוף וזאת הברכה ע"ש ותמצאו נחת) שההנהגה איתו עמו היה התמידיות של הניסים הנסתרים וע"י כן נעשו ניסים גלויים.