הצעיר שבכהונה כתב:בלי נדר לא אכתוב יותר באשכול זה כי אם על נעימת טעמי אמ״ת.
~מאיר~ כתב:ליתר דיוק - אצל יוצאי מרוקו ישנן כמה וכמה נגינות שונות (כולן על פי הטעמים, ומובחנות זו מזו) לספרי אמ"ת -
א. לתהלים ה'רגיל', הדוגמא המוכרת ביותר היא 'לכו נרננה' של ליל שבת.
ב. למזמורים שלפני ברוך שאמר בשבת ויום טוב (למנצח מזמור לדוד...כי לעולם חסדו'). שונה קלות מ-א.
ג. למזמורים שאחרי ברוך שאמר בשבת ויום טוב ('מזמור שיר ליום השבת...הללו אל בקדשו').
ד. ליום טוב - בלחן זה נאמרים מזמורים של ליל יום טוב לפני התפילה. דומה לא' אך איטי יותר.
ה. למזמורים שבתפילה בימים נוראים
ו. אצל חלק מהקהילות, יש לחן נוסף בימים נוראים, למזמורים שלפני ברוך שאמר. שאר הקהילות משתמשות בו רק בתשעה באב(!) באמירת 'על נהרות בבל'.
י. אצל יוצאי האיזור הספרדי, ישנו לחן שונה לחלוטין לתהלים, ואיטי יותר.
ז. לספר משלי - כל ליל שבת באמירת 'אשת חיל', ובשבתות של ספירת העומר.
ח. לספר איוב - קיימים שני לחנים שונים במרוקו. הספר נקרא בשבתות בין שבועות לתשעה באב, ובתשעה באב עצמו.
בכל הנגינות האלו, אין הגדרה של ממש לכל הטעמים המשרתים, אלא רק למפסיקים.
נגינות א, ד, ז ו-י הן המדוייקות ביותר מבחינת טעמים - יש בהן נגינה מובחנת ושונה כמעט לכל אחד מהטעמים המפסיקים. אמנם יש מקומות שהקריאה המורגלת בציבור אינה תואמת את הטעמים, והדבר צריך מחקר מעמיק לדעת האם שיבושים יש כאן, או דפוסים קבועים שניתן להתחקות אחריהם (יתכן -ובמקומות מסויימים מחוייב - שנגינת חלק מהטעמים נקבעת על פי מקומם בפסוק).
בשאר הנגינות, מובחנים תמיד סוף פסוק ואתנח. בחלקן יש נעימה מיוחדת לרביע המוגרש (איוב), וברובן קשה להבחין בין נגינת רביע לנגינת עולה ויורד.
משולש כתב:יש לבדוק טוב טוב מה המקור לניגון המגילות קהלת שיר ורות המצוי בימינו אצל עדות האשכנזים.
היות ועד זמן הגר"א בשום קהילה לא העמידו בעל קורא לקרוא את המגילות האלו, וכל אחד קרא אותם בעצמו מתוך המחזור, (בלי טעמים כמדומני, יש לבדוק שוב את המחזורים הישנים אם הם שמו טעמים שם).
האם יתכן שבזמן הגר"א התחדש הניגון כדי שיוכלו לקרוא אותם מתוך קלף? גם הניגון בעצמו נשמע חסר, והרבה טעמים דומים שם אחד לשני.
ראיתי פעם (אולי "יוסף אומץ" ואולי מובא בחת"ס) שלכל מגילה היה ניגון משלה.
מטה עז כתב:(ברם שמעתי שמועה כי מה שבחוגי זילברמן מלמדים בזמננו את הפעוטות נעימת טעמי אמ״ת, אין זו נעימה מסורתית, אלא גנובה היא מהתימנים, אך לא חקרתי זאת לעומק).
צופה_ומביט כתב:ידע את הסודות, לא כתוב פה שהיה/ידע ניגון.
אא"ט בתיקו"ז יש סודות על צורתם הכתובה של הטעמים.
צופה_ומביט כתב:2. אם איני טועה.
3. גם רביע כזכור לי.
4. מי אמר שלא ידע הפשט? ומה הכוונה "פשט" בטעמים?
הניגון בפועל אינו "הפשט" בטעמים [ופוק חזי שיש הרבה צורות לנגן וכו']. ידע שזה מפסיק וזה מעמיד וזה מוליך וזה משרת, זה תורת הפשט של הטעמים. איך לנגן אותם - זה משהו אחר לגמרי. ואם לא הגיעה אליו מסורת הניגון אין זה חיסרון בו ובידיעתו. להמחשה: גם אם הגר"א לא ידע מהו חלזון התכלת ואיך מפיקים אותה [ואולי אפילו לא מה הצבע המדויק שלה], הוא יכול לדעת היטב את סוד התכלת.
כל זה כמובן בהנחה שסודות הטעמים תלויים בצורת סימונם. שזה לכשעצמו דבר שצ"ע, לא רק כי יש שינויים בין מקומות ותקופות בסימון טעמים [הובא לעיל השינוי שחל בסימון זרקא, והתיקו"ז מביא את המאוחר] אלא כי הכי נאמר שצורת הסימון המסוימת הזו מסיני?
וגם עצם מה שהטעמים מסיני, ככתוב בגמרא [וננקט להלכה, למרות שזו מחלוקת], פוק חזי שיש שינוי בשמותיהם ובניגונם ממקום למקום. א"כ מה מסיני? ובלשון הגמרא וברש"י פיסוק טעמים היינו כנ"ל אופן קריאת הפסוק מבחינה תחבירית, מפסיק ומעמיד, משרת ומוליך, שהוא אופן קריאה נכון של הפסוק. ובפועל אכן היו כמה צורות סימון [א"י, בבל, טבריה].
בנימה אישית: אני אוהב מאד את קריאת יהודי תימן את התורה, שהטעמים אינם "שירה" אלא פיסוקים והטעמות כנ"ל, בלי "נגינה" ובלי הבחנה בין מפסיק למפסיק זהה לו בהפסקתו וכיו"ב, שאז אני שומע את עצם הטקסט, זו קריאה של הטקסט עצמו בהטעמה. פשוט לשבת ולשמוע מישהו קורא את התורה, באופן נפלא ומדויק ומלא טעם. מילים, משפטים, פרקים. משא"כ בטעמים מוזיקאליים וכו' שהם "שירה" של הטקסט, כל שכן בסלסולים רבגוניים ועליות וירידות רבתי, אני מוצא עצמי לא קולט מה קוראים בכלל, גם כשאני הקורא ומתוך חומש, וצריך לחזור ולקרוא את הטקסט בלי טעמים כדי לקלוט את הטקסט כמות שהוא, ואו אז אני "מגלה" מה כתוב לפניי. והסימן: רק אז אני שם לב למסרים, שאלות, הערות, נקודות, חשבונות, הרגשות שונות. המסרים עצמם נקלטים וחודרים. בשעת שמיעת "קריאת התורה" שמעתי שירה יפה של התורה, אבל לא את התורה בעצמה. וכאמור כך זה גם כשאני בעצמי הקורא ומתוך חומש.
להמחשה בולטת יותר: אם אלמד רש"י מיד לאחר הקריאה בטעמים - רש"י לא מחובר לי לכלום. על מה הוא מדבר? כל דבריו באוויר, כאילו לא על טקסט ברור, ואזי גם הקריאה של רש"י היא כגירסא של משניות או זוהר כי צריך לקרוא. משא"כ כשקראתי את הטקסט בלי טעמים, קראתי אותו בעצמו, הוא צריך ביאור, יש בו שאלות והרגשים, בא רש"י ומטפל בהם לעיניי. וכך שאר המפרשים. התוכן עצמו הוא שנקרא וממילא מובן ונלמד.
כל הדיונים של ביאור התורה לא מתחברים אצלי לאותה קריאה של טעמים, אלא דייקא לקריאת הטקסט עצמו בלי טעמים. ובאופן קיצוני של שחור לבן.
ככה זה אצלי. ממש הבדל של שמים וארץ, באין ערוך ויותר ממנו: כ"קריאה" של התורה לצערי אין ל"קריאת התורה" שום ערך עבורי.
בקריאת שמו"ת אני קורא פעם ראשונה עם טעמים, ושניה בלי, והתופעה/תוצאה קבועה וזועקת, עד כדי שאני מבצע את הראשונה רק "לשם שמים" ולשם "סודות עליונים", ולא כרעיון [שנים מקרא] של קריאה ושוב קריאה [קורא ושונה] של הטקסט כדי להבין/לזכור אותו. גם טקסט שאני כבר מכיר, וגם עיינתי בו, ויש לי בו כבר מחשבות וחשבונות, כשאני "שר אותו בטעמים - הכל פורח ונעלם, כאילו זה טקסט אחר, כמעט חסר פשר [מעבר להבנת כל מילה לעצמה מה משמעותה בלשוה"ק, לאפוקי סינית], משהו שרק שרים אותו. בקריאה בלי טעמים כמובן הכל חוזר, זהו הטקסט המוכר עם כל מה שיש לי בו עד עכשיו, והרבה פעמים בס"ד נוסף עוד בקריאה החדשה וכו'.
[שינסה מישהו לקרוא ספר קריאה כלשהו ב"טעמים" שמישהו יצייר לו על הכתב, ואחר כך לקרוא שוב כמו שקוראים ספר, ויבין על מה אני מדבר (באם מאיזו סיבה בקריאת התורה זה לא קורה לו, ומעניין מדוע). וכך בכל חומר קריאה שהוא, או חומר לימוד: תיאור היסטורי, סקירה גיאוגרפית, הוראות לפתרון תרגיל במתימטיקה, או הוראות להכנת מתכון. ההבדל הוא ממש כאילו בפעם הראשונה לא קראת בכלל מה שכתוב. שום דבר לא נקלט, לא הובן, לא נתפס כ"טקסט" בכלל, כ"תוכן", אלא רק כמין שירה. רק קריאה "רגילה", "נורמלית" - היא קריאת הטקסט, ורק שם מתרחשת קריאה, לימוד, הבנת התוכן כמה שמבינים, שימת לב וכו'].
איך כל זה קשור לענייננו? כי מה שמנחם אותי הוא דברי הגמרא הנ"ל, שעיקר הטעמים הוא "פיסוק טעמים", וכביאור רש"י, ולא "שירה מסולסלת של התורה".
ובקריאת יהודי תימן אני מוצא בדיוק את זה. אשרי חלקם וברוך טעמם.
משולש כתב:יש לבדוק טוב טוב מה המקור לניגון המגילות קהלת שיר ורות המצוי בימינו אצל עדות האשכנזים.
היות ועד זמן הגר"א בשום קהילה לא העמידו בעל קורא לקרוא את המגילות האלו, וכל אחד קרא אותם בעצמו מתוך המחזור, (בלי טעמים כמדומני, יש לבדוק שוב את המחזורים הישנים אם הם שמו טעמים שם).
האם יתכן שבזמן הגר"א התחדש הניגון כדי שיוכלו לקרוא אותם מתוך קלף? גם הניגון בעצמו נשמע חסר, והרבה טעמים דומים שם אחד לשני...
מטה עז כתב:
עיין מה שכתוב אודות המקובל הירושלמי האלוקי רבי שמואל פפרמן לרנר זצ״ל, שנראה מהדברים שלא סתם כך ״התחדש לו הניגון״ חלילה…
(ברם שמעתי שמועה כי מה שבחוגי זילברמן מלמדים בזמננו את הפעוטות נעימת טעמי אמ״ת, אין זו נעימה מסורתית, אלא גנובה היא מהתימנים, אך לא חקרתי זאת לעומק).
- 47305a62-b71a-49a3-bcdf-fd4a65e8b276.jpeg (66.93 KiB) נצפה 67 פעמים
מטה עז כתב:היות וידוע לנו מה הגר"א אמר על עצמו בסיום התורה בסיום כתיבת פירוש שיר השירים, שהיה מוכן לנדוד לקצה העולם למי שיוכל להסביר לו שני מאמרי זוהר מוקשים בעיניו, וכן שאביו לא הניח לו לנדוד בילדותו ללמוד את חכמת העשבים, הרי שלכאורה נראה שזה מוכיח שאת הטעמים הוא ידע גם ידע (אחרת היה עליו לנדוד גם לתימן או לחלב שילמדוהו את הטעמים כהלכה), ואין זה דומה לתכלת שנגנז (וכפי שהיה אומר הגרח"ק זצ"ל בדורנו), וכפי שלא הלך לחפש את ארון הברית.
טעמי המקרא הם אחד הדברים ששלטה בהם השכחה,
מטה עז כתב:שמעתי שמועה כי מה שבחוגי זילברמן מלמדים בזמננו את הפעוטות נעימת טעמי אמ״ת, אין זו נעימה מסורתית, אלא גנובה היא מהתימנים
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 10 אורחים